דור 1.5: מה הקשר בין המהגרים מברה"מ לזכות השיבה?
דור שלי יקר, קיבלנו בילדותינו דרכון ואזרחות על סמך נראטיב מפוקפק. הובאנו לפה כחלק ממלחמה דמוגרפית. לא הגיע הזמן שנדבר גם על זה?
בימים אלה דור 1.5 להגירה מברית המועצות לשעבר – בני/ות 30 פלוס שהגיעו לישראל בשנות התשעים כזאטוטים או טינייג'רים – עולה לכותרות. מדוע אנחנו מעניינים כל כך הציבור?
אולי בזכות פריחת אקטיביזם, כגון המחאה שהיא ביקור במוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן, אחת היוזמות המקסימות של קבוצת הפייסבוק דור 1.5, או כתבתה של צפי סער על אקטיביסטיות דוברות-רוסית.
ואולי משום שהשיח הציבורי בישראל מוכן לעסוק בכל דבר, רק לא לאזכר את המוות וההרס שנזרע הקיץ בעזה. תגידו – מה קשור עכשיו עזה? שאלה מצוינת. בדיוק על זה רציתי לדבר.
הדיון על דור 1.5 נסב על גיור, על זהות ישראלית, שייכות וזרות, אשכנזיות ומזרחיות, אי-שוויון חברתי וסטראוטיפים, על סקסואליזציה שלנו כנשים דוברות-רוסית. הנוכח הנעדר של ההגירה שלנו – בשיח התקשורתי כיום ובסוציולוגיה הישראלית בשני העשורים האחרונים – הוא למה בעצם אנחנו כאן.
מן הסתם, יש לנו את הסיבות האישיות, המשפחתיות והקולקטיביות שלנו: קריסת ברית המועצות, אי-ודאות כלכלית, אנטישמיות, סכנת גיוס לצבא בזמן המלחמה בצ'צ'ניה, וכן הלאה. אולי אפילו איזה סנטימנט ציוני פה ושם. אני לא מדברת על סיבותינו שלנו, אלא על סיבת המדינה שאיפשרה לנו להגיע לכאן – הסיבה הדמוגרפית. קלטו אותנו בישראל כדי לשמש נשק במלחמה הדמוגרפית נגד הפלסטינים.
> ציפי לבני, לא נלך אחריך כצאן לגיור
מהגרים מברה"מ, 1990 (נתן אלפרט לעמ CC BY-NC-SA 2.0)
לשמש נשק זה אלים ולא נעים. אלים בראש ובראשונה כלפי הפלסטינים, אך גם כלפי עצמינו ומשפחותינו. כיצד יכל ציבור דוברי-רוסית שלא להיות ימני ולאומני ברובו, כאשר הפרויקט הלאומי הוא שמעניק לגיטימציה לעצם הימצאותנו במזרח תיכון? כאשר פרויקט הגעתנו לארץ התגבש מראשיתו כפרויקט ייהוד ביחס לערבים, והלבנה ביחס למזרחים. יהדותנו המוטלת בספק אף גרמה בזמנו לסוציולוגים אחדים, כמו איאן לוסטיק, להצהיר כי ישראל הופכת ממדינה הקולטת הגירה יהודית למדינה הקולטת הגירה לא-ערבית. זוהי אמנם טענה מרחיקת לכת – מספיק להעיף מבט על היחס המחפיר למהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט, וסתם מי שאינו יהודי/ה על פי ההלכה – אך יש בה גרעין של אמת.
לא רק עצם הנוכחות שלנו במרחב הישראלי-פלסטיני עוצבה לשרת את המפעל הציוני, כי אם גם אופי הנוכחות. האנתרופולוגית דבורה גולדן הראתה היטב כיצד שימש האולפן לסוציאליזציה לאומית ולאומנית של דוברי הרוסית. כיצד השריש דה-לגיטימציה לחשיבה ביקורתית ביחס למדינה, לאופיה והתנהלותה.
במחקר אחר, טוענת גולדן כי סטיגמת נשים רוסיות כזונות שואבת אמנם מסטראוטיפים הרווחים בעולם, אך יש לה גם הקשר לאומי מקומי מובהק. מניתוח שיח תקשורתי ובדיחות אשר רווחו בשנות התשעים, היא מסיקה כי סטיגמת הזנות שאבה מכך שנשים דוברות-רוסית, כמהגרות טריות, לא הכירו עדיין את הקודים של החברה היהודית-ישראלית, ובפרט את הטאבו על קשרים רומנטיים ומיניים עם גברים ערבים. כלומר, חוסר המודעות שלהן לגבולות ולטוהר הגזע ביססו וחיזקו את תיוגן החברתי כ"זונות". מעניין לשקול זאת כצידו השני של המטבע, אשר אחראי לתיוגן של פעילות שמאל באופן דומה. תיוג זה שימש לא רק לחינוך המהגרות, אלא גם כתזכורת לוותיקים, לכלל הקולקטיב היהודי-ישראלי, על גבולותיו.
בלשון הכללה, דור 1.5 חווה פחות ניכור מהישראליות מאשר דור ההורים שלנו. לרוב אנו מרגישים בבית בתוך השפה העברית ובתקשורת עם ה"מקומיים". לאומיות ולאומנות הם לא החוט היחיד שמקשר אותנו לחברה בישראל, מצב השכיח בקרוב דור המהגרים הוותיק יותר. זו נקודת מוצא מצוינת לקרוא תיגר על אופי המדינה ועל המשמעות הפוליטית של הימצאותנו במזרח התיכון.
היגרנו לישראל כילדים, לרוב לא נשאלנו לדעתנו. לא הייתה לנו בחירה בניכוס שלנו למפעל הציוני. היום הבחירה בידינו. קיבלנו דרכון ואזרחות על סמך נראטיב שרובינו אפילו לא מאמינים בו.
אז מדוע אנו ברובינו ממשיכים לשתוק על כך שאנשים שגורשו מכאן ב-1948 לא יכולים לדרוך על האדמה בה נולדו?
> הגיע הזמן לדבר על שיבה כאפשרות מעשית
ג׳אבר אבו-סע׳אד, ניצול נכבה, בן 70, יושב על אדמותיו בכפר ג׳חר אד-דיק, רצועת עזה, 6 נובמבר, 2014. ביתו נהרס בהפצצה ישראלית. אן פאק/אקטיבסטילס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
