newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרפורמה האחרונה של גלנט רחוקה מתיקון כמו שהוא רחוק מחינוך

שר החינוך ומנכ"ל משרדו הציגו בשבוע שעבר תוכנית שמאפשרת מידה קטנה של גמישות בתכנון מערכת השעות. התוכנית נחמדה, אבל רחוקה כל כך מהפסגה הפדגוגית המקצועית שאימץ המשרד בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שאפשר להתפלץ

מאת:

שר החינוך יואב גלנט ומנכ"ל המשרד עמית אדרי הציגו בשבוע שעבר את התוכנית: "גמישות פדגוגית ניהולית" (גפ"ן), המאפשרת מידה קטנה של גמישות בתכנון מערכת השעות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים. גלנט התפאר שהתוכנית מביאה "רוח חדשה במערכת החינוך".

הנה עוד הוכחה שבשביל לנהל חינוך צריך גם להבין בו: אין פה שום רוח חדשה, שכן משרד החינוך כבר פירסם בשנת 2000 הנחיות המאפשרות גמישות מלאה בתכנון מערכת השעות, בהתאמה לצרכים של כל תלמידה ותלמיד, בכל כיתה ובכל בית ספר, ללא שום חובת שעות הוראה אחידות.

שר החינוך, יואב גלנט, ב-2 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דרוש שר שמבין בחינוך. שר החינוך, יואב גלנט, ב-2 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

התוכנית "החדשה" אכן מכוונת לדברים טובים. למשל בכיתה ו' ניתן להוסיף ל-22 שעות החובה האחידות 4 שעות בחירה בכל נושא העשרה לפי רצון בית הספר, ועוד 6 שעות בחירה בין תוכניות קרובות (למשל בין מוזיקה לציור). זה טוב ויפה.

אבל התוכנית המקורית היתה מרחיקת לכת הרבה יותר. עבור 24 שעות (בכיתה ו') בתי הספר יכלו לבחור את תוכניות הלימודים המתאימות להם מתוך שבעה אשכולות, ולהוסיף להם עוד 8 שעות העשרה כרצון בית הספר. לא נקבעה מכסת שעות מחייבת לכל תוכנית, אלא שכל תלמיד יגיע להישגים הנדרשים בתוכנית. כך ניתן היה להעביר שעות מתלמיד שהשיג את הנדרש במהירות, אל תלמיד אחר שהתקשה ונזקק לעזרה נוספת. זאת המשמעות של תוכנית מצמצמת פערים.

בהשוואה לתוכנית המקורית, תוכנית גפ"ן הנוכחית היא לא יותר מאחיזת עיניים. מילים גבוהות המכסות על חוסר מקצועיות משווע במטה משרד החינוך.

רוח חדשה בשנות ה-90

התוכנית להגמשת מבנה הלימודים וארגון מערכת השעות בהתאם לצרכים של התלמידים נהגתה במינהל הפדגוגי של משרד החינוך (הגוף האחראי על מדיניות החינוך) החל מ-1993. בשיחה עם ד"ר איציק כהן, מי שהיה אז מנהל המינהל הפדגוגי, למדתי כי תחילה פורסמה תוכנית לארגון הלימודים בבתי הספר העל יסודיים. מדובר בחוזר מנכ"ל כ' מיולי 1996, אשר הסדיר את הרצף הרב שנתי מכיתה ט' עד יב'.

לאור הניסיון שנרכש, החלו אנשי המקצוע באגף לחינוך יסודי, בראשות אילנה זיילר ומזל כספי, לתכנן תוכנית דומה גם לבתי הספר היסודיים. התוכנית פורסמה כחוזר מנכ"ל במרס שנת 2000. מנכ"לית המשרד הייתה אז שלומית עמיחי, והשר יוסי שריד. זה חשוב, כי כעבור שנה השלטון התחלף, ויחד איתו נגנזה התוכנית המופלאה.

לאפשר לכל תלמיד להתקדם

בבסיס התוכנית ניצבת הנחת היסוד, שתפקיד בית הספר לשמש "סביבה לימודית תומכת, המאפשרת לכל תלמיד להתקדם על פני הרצף הלימודי-החינוכי". ניסוח זה משמעו שהצרכים של התלמידים במרכז, ובית הספר נועד לשרת אותם (את הצרכים, כלומר את הלמידה). זה לחלוטין שונה מתפיסת בית הספר שתפקידו לעצב את התלמידים על פי מודל "דמות בוגר", שהיא התפיסה הרווחת מאז ימי לימור לבנת כשרת החינוך, החל משנת 2001.

כל עוד תפקיד בית הספר הוא "לאפשר", ובהינתן שתלמידים שונים נמצאים בנקודות שונות על פני הרצף "הלימודי החינוכי", הרי ברור שלא יכולה להיות מערכת שעות אחת המתאימה לכל התלמידות והתלמידים, בכל בתי הספר בישראל. מתוך הבנה זאת נגזר עקרון הגמישות – מערכת שעות מגוונת המתאימה לצורכי התלמידים ולא לצורכי הבירוקרטיה המשרדית.

תכנון לפי תוצאות, לא לפי שעות

המדהים בתוכנית הוא שאין בה לוח שעות מחייב. כלומר אין קביעת חובה כמה שעות בשבוע יש להורות את כל אחת מתוכניות הלימודים, כפי שנהוג כיום. יתרה מזאת, נכתב במפורש: "תוכניות הלימודים לא תנוסחנה במונחי זמן אחיד הדרוש ללימוד נושא או פרק, אלא במונחי התפוקות הלימודיות המצופות. בית הספר יתרגם את המונחים האלה למונחי זמן לפי צורכי התלמיד".

הנה דוגמה לעקרון מהותי זה: התפוקה הלימודית המצופה בתוכנית הלימודים בחינוך לשוני לכיתה א' היא שהתלמידים יגיעו לשליטה בקריאה. על פי מערכת השעות הנהוגה כיום, כל בתי הספר בישראל חייבים לספק 10 שעות בשבוע לימודי שפה לכל ילדי א'. אבל ברור לכולם שיש תלמידים שיגיעו לשליטה בקריאה מהר יותר מאחרים. באותה מידה ברור שילדים רוכשים מיומנויות שפה גם בכל השיעורים האחרים, ולאו דווקא במשבצות המוכרזות כשיעורי שפה.

על פי התוכנית משנות ה-90, יכול בית הספר לזהות תלמיד שהגיע לשליטה בקריאה ולשחרר אותו משיעורי שפה. במקום זאת התלמיד יוכל ללמוד דברים אחרים, מעניינים וחשובים לא פחות, לפי החלטת בית הספר.

יותר מכך, בית הספר יכול לנצל את השעות שהוא "חוסך" מהתלמידים שהקדימו להגיע להישג הרצוי, ולהעניק יותר שעות תמיכה לתלמידים המתקשים. זאת המשמעות של תוכנית המאפשרת גם צמצום פערים. כיום זה אסור: כולם ילמדו עשר שעות שפה בשבוע, כי ככה.

תכנית ליבה רחבה ו-25% בחירה

תוכנית הליבה הוגדרה כך, שבתי הספר מחויבים לספק לתלמידים הוראה בתוכניות לימודים שונות, הנוגעות לשבעה תחומי לימוד: שפות, מתמטיקה, מדעי הרוח, מדעי החברה, מדעי הטבע, אומנויות וחינוך תנועתי. כאמור, אין הגדרת שעות, אלא נדרש להשיג את היעדים הלימודיים המוגדרים בכל תוכנית לימודים שבית הספר בחר להורות.

אילוסטרציה. תלמידים בכיתה (קובי גדעון/פלאש90)

אילוסטרציה. תלמידים בכיתה (קובי גדעון/פלאש90)

לכל תוכניות הלימודים שנבחרו לייצג את תחומי הליבה, נדרשו בתי הספר להקצות 75% מזמן הלימודים השבועי, שהם 21 שעות בכיתה א' ועד 24 שעות בכיתה ו'. 25% נוספים, כלומר 7 עד 8 שעות בשבוע, נותרו "לניצול חופשי לגמרי של בתי הספר". בתוך אלה, יש המלצה להקדיש 3 שעות בשבוע "לכשירות הרגשית של התלמידים".

גמישות בהרכב הכיתה ומבנה השיעור

וזה לא הכול. גם בתוכניות הליבה, וודאי בתוכניות העשרה שבית הספר בחר, יש חופש מוחלט לבתי הספר כיצד לארגן את חלוקת התלמידים ואת ניצול הזמן. לאמור: "בית הספר יהיה רשאי לקבוע עבור כל תלמיד את הזמן הדרוש [לו] ללמידת המיומנויות, המושגים והתכנים המרכזיים בכל תחום או נושא".

בהתאם, ניתן לחלק את התלמידים בכל דרך, לאו דווקא בקבוצות "כיתה" קבועות; וכן להורות בכל דרך שבית הספר ימצא לנכון. כלומר, ניתנה למורות ולמורים האפשרות "לתכנן את פעילותו בכיתה באופן שיתאים לצרכים שונים של תלמידים שונים".

המורות והמורים כאנשי מחקר ופיתוח

לפי גישה זאת, תוכניות הלימודים של משרד החינוך מהוות "מקור לבניית תכנית הלימודים הבית ספרית". מלבד האפשרות ללמד את תוכניות הלימודים כלשונן, יש המלצה למורות ולמורים ללמד מספר תוכניות יחד (הוראה רב תחומית) לפי "נושא לימודי". התוכנית גם מעודדת את המורים לפתח "הוראה דיפרנציאלית", כלומר כזו שמשלבת הקנייה במליאת הכיתה, יחד עם עבודת התלמידים באופן עצמאי, בצוותים או כיחידים.

התוכנית אף מעודדת את המורים להגמיש גם את מרחבי הלימוד: בכיתה ומחוצה לה, כגון ביקור במקומות ההתרחשות, ואף "לנצל את הצעותיהם ויוזמותיהם של התלמידים להעמקה ולהרחבה של נושאי הלמידה", למשל בפרויקטים אישיים ארוכי טווח.

הארגון הגמיש מאפשר גם "התעמקות דיפרנציאלית בלמידת נושאים מסוימים תוך הגברת הכמות של שעות ההוראה המוקדשות להם בפרק זמן מסוים (שבוע, שליש) וויתור מודע ומחושב על הוראתם בו-זמנית של תחומים אחרים". בקיצור – שחקו עם מערכת השעות ככל שאתם מבינים, בתנאי שזה יעשה טוב לתלמידים.

לשם כך נדרשו המורים לשקול: "התמקדות במספר מצומצם של תחומים", "תגבור או הפחתה של שעות לנושא אינטגרטיבי בהתאם למספר המקצועות המשולבים בו" וכן "תגבור או הפחתה של שעות בהלימה עם צורכי התלמידים, לפי החלטתו של מורה הכיתה".

שלילת האוטונומיה בימי לבנת וסער

כל הדברים המופלאים שהוזכרו מעוגנים כאמור בחוזר מנכ"ל משרד החינוך מאז שנת 2000. דבר מהם לא יושם. ב-2001 מונתה לימור לבנת כשרת החינוך ורונית תירוש כמנכ"לית, והן הובילו מהלך "חדש" להגדרת תוכנית הליבה.

התוכנית, שפורסמה ב-2003, החלה את תהליך קיצוץ הכנפיים של בתי הספר. התוכנית קבעה מערכת שעות אחידה ומחייבת ב 15 שעות (מתוך 29) שעות לכיתה א', ועד 20 שעות מחייבות ואחידות (מתוך 32) לכל בתי הספר בכיתות ד'-ו'.

בשנת 2011, תקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך ומיכל כהן כמנכ"לית, הגיעה מגמת ההאחדה לשיאה. משרד החינוך פירסם מסמך מחייב (שנקרא מתנ"ה: מארז תכנון, ניהול והיערכות) ובו נקבעה מערכת שעות אחידה ומחייבת (כאן עמוד 89) ב-26 שעות (מתוך 29) בכיתות א' ועד 33 שעות (מתוך 33 שעות) לכיתות ה'-ו'. עינכם הרואות – אפס גמישות, ואפס התייחסות לצרכים של בתי הספר או של התלמידים.

תוכנית גפ"ן החדשה, שפורסמה השבוע לקראת שנת הלימודים הבאה, אכן מבצעת שמינית צעד קטן חזרה לכיוון הגמישות. התוכנית מותירה אחידות בתכנים ובמשך הזמן שבו ילמדו המקצועות: שפות, מתמטיקה, מדעים, חינוך גופני, שעת חינוך וכישורי חיים. סך הכל 21 שעות בכיתה א' עד 22 שעות בכיתה ו'.

עם זאת, יש בה 4 עד 5 שעות מקצועות העשרה לבחירת בית הספר, שהם קצת פחות מ-15% ממערכת השעות. יותר טוב מכלום, יותר גרוע מ-25% במקור. כמו כן, יש בה 3 שעות בכיתה א' עד 6 שעות בכיתה ו', שבהן בית הספר יכול לנייד שעות בין מקצועות מאותו "אשכול": למשל בין גיאוגרפיה והיסטוריה, בין תנ"ך ותרבות יהודית או בין תחומי האומניות השונים.

זה נחמד ובכיוון הנכון. אבל זה כל כך רחוק מהפיסגה הפדגוגית המקצועית שאימץ משרד החינוך בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שאפשר להתפלץ.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חוק האזרחות: הצפרדע שעלולה לחנוק את השמאל הציוני

כניסתן של מפלגות שמאל לממשלה החדשה מחייבת ויתורים ופשרות, אבל תמיכה בחוק האזרחות תבהיר שאין לשמאל הזה קווים אדומים והכל נתון לסחר-מכר פוליטי. את החוק הזה אי אפשר לתקן או למתן. הוא רקוב מוסרית מהשורש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf