גם תחת הנהגה נשית, השחרור הפלסטיני לא יבוא דרך הכנסת

נשים פלסטיניות נושאות על גבן מתח כפול, לאומי ומגדרי. רולא דאוד בהשקה של מפלגת "מקום לכולנו" בנצרת, 16 ביוני 2026 (צילום: אינאס אוסרוף אבו סייף, משרד יח"צ משעור)

מאז הבחירות הפנימיות בחד"ש, שבהן לא נבחרה אף אישה לאחד מארבעת המקומות הראשונים, מתמודדות המפלגות הערביות עם גל ביקורת על היעדר ייצוג נשי. סונדוס סאלח, שכיהנה כח"כית מטעם תע"ל, הודיעה שלא תתמודד בבחירות הקרובות, ובראש הרשימה צפוי לעמוד שוב אחמד טיבי, המכהן בכנסת כבר קרוב ל-30 שנה ואינו מתכוון לפרוש. גם בבל"ד, שהבחירות לרשימתה יתקיימו בסוף החודש, כבר ברור כי סאמי אבו שחאדה יעמוד בראש הרשימה. בראש רע"ם ימשיך לעמוד מנסור עבאס כמובן, אך עדיין לא ברור אם אימאן ח'טיב-יאסין, האישה היחידה ברשימה, תמשיך להיות חלק ממנה.

>> חד"ש חידשה את הרשימה, עכשיו נשאר לחדש את השיטה

בעקבות היעדר הייצוג הנשי החלו להישמע קולות ששאלו אם בכלל ראוי להצביע לרשימות שאינן מציבות נשים במקומות ריאליים. ואז הגיעה אתמול (שלישי) ההודעה הרשמית על הקמתה של מפלגה יהודית-ערבית חדשה בשם "מקום לכולנו", שבראשה צפויים לעמוד רולא דאוד ואלון-לי גרין. דאוד, פעילה פוליטית ותיקה וממובילות תנועת "עומדים ביחד", לא תהיה האישה הפלסטינית היחידה בצמרת הרשימה. גם סאלי עאבד וע'דיר האני צפויות להשתבץ במקומות גבוהים בה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כלומר דווקא בשעה שהמפלגות הערביות סופגות ביקורת על היעדר נשים בצמרת, קמה מסגרת פוליטית חדשה שבה נשים פלסטיניות נמצאות בקדמת הבמה. אפשר כמובן לדון בשאלות אחרות שמעוררת המפלגה: האם היא תחליש את המפלגות הערביות, תפצל קולות או תעבור את אחוז החסימה? האם ברגע האמת תהפוך למפלגה בעלת רוב יהודי? מהי משמעות ההגדרה "מפלגה יהודית-ערבית", ומדוע לא ניסו מייסדיה להפתיע ולהציע מודל אחר – פרויקט דו-לאומי שבראשו עומדת אישה פלסטינית, בלי שגבר יהודי יחלוק עימה את ההנהגה?

אולם לא בשאלות האלה אני מבקשת לדון כאן. דווקא העובדה שאישה פלסטינית עומדת בראש מפלגה חדשה גרמה לי לחשוב על שאלה אחרת לגמרי: האם השתלבותן של נשים פלסטיניות במוסדות המדינה היא בהכרח פעולה משחררת? האם ייצוג נשי רחב יותר בכנסת מוביל בהכרח לשחרור לאומי או פוליטי? אני מעלה את השאלה לא משום שאני מתנגדת לנשים בפוליטיקה. להפך. נשים פלסטיניות נושאות על גבן מתח כפול – לאומי ומגדרי. לכן השאלה אינה נוגעת רק למיקומן בראש מפלגות, אלא גם למוסדות שבתוכם הן פועלות ולמשמעותה של הפעולה בתוך המוסדות האלה.

היעדרות נשים מצמרת המפלגות הערביות עוררה גל של ביקורת. ח"כ עאידה תומא-סלימן וח"כ אימאן ח'טיב-יאסין בדיון בכנסת, ינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הדיון על ייצוג נשים הוביל אותי לשאלה רחבה יותר. אני חוזרת למשפטה המפורסם של המשוררת וההוגה הפמיניסטית האפרו-אמריקאית אודרי לורד: "כְּלֵי האדון לעולם לא יפרקו את בית האדון". לורד הטילה ספק בהנחה שאפשר לפרק מבני דיכוי באמצעות המוסדות, הכללים והכלים שיצרו אותם מלכתחילה. בהקשר של הייצוג הפלסטיני בכנסת עולה השאלה אם ניתן להשתמש במוסדות המדינה כדי לערער על הסדר הפוליטי הקיים, ואם השתלבות בהם היא בהכרח הדרך לשנותו. ולא פחות חשוב: מהו השינוי שאליו אנחנו שואפים? האם מטרתנו היא להרחיב את ההשתתפות בתוך המבנה הקיים, או לקדם טרנספורמציה עמוקה יותר של יחסי הכוח שבתוכם אנו חיים?

בשלוש השנים האחרונות, לנוכח הג'נוסייד בעזה, השאלות הללו נעשו דחופות יותר. כשאני מתבוננת במוסדות הפוליטיים הקיימים, אני מתקשה להאמין שהם מסוגלים להוביל לצדק לאומי או לשחרור לאומי. לכן כלל לא ברור שאני רוצה – שאנחנו רוצים – להשתחרר באמצעות הכלים שהמדינה מציעה לנו.

מנקודת מבט של הפמיניזם הליברלי, עצם כניסתן של נשים למוקדי כוח נתפסת כהישג. ככל שיש יותר נשים בפרלמנטים, בממשלות, בבתי המשפט ובמוקדי קבלת ההחלטות, כך החברה נתפסת כשוויונית יותר. אולם מנקודת מבט ביקורתית, המושפעת מחשיבה דה-קולוניאלית, השאלה אינה רק מי נמצא במוקד הכוח, אלא גם מהו מוקד הכוח עצמו ומה הוא משרת. כך, למשל, פמיניסטיות אנטי-מיליטריסטיות התנגדו לאורך השנים לטענה שכניסת נשים לצבא היא בהכרח הישג פמיניסטי. מבחינתן, הבעיה אינה רק הדרת נשים מהצבא, אלא גם אופיו כמוסד של כוח ואלימות.

אותה שאלה ראוי לשאול גם ביחס לכנסת. אם אנו תופסים את ישראל כמדינה קולוניאלית-התיישבותית, האם השתלבות במוסדותיה היא פעולה משחררת? האם עצם נוכחותה של אישה פלסטינית בראש מפלגה המתמודדת לכנסת היא הישג פמיניסטי או לאומי?

האם אפשר להשתמש בכלים של האדון כדי להרוס את ביתו של האדון. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, 11 במאי 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אני חושבת שהבעיה אינה מספרן הנמוך של הנשים הפלסטיניות בכנסת, אלא ההנחה שהכנסת היא המקום שבו שחרור פלסטיני ופמיניסטי אמור להתממש. ההתמקדות שלי בנשים פלסטיניות נובעת מהמתח הכפול שבו נתונה האישה הפלסטינית, המייצגת בעת ובעונה אחת מאבק לאומי ומאבק מגדרי. כאשר אישה פלסטינית מגיעה לעמדת הנהגה, רבים רואים בכך הצלחה כפולה, מגדרית ולאומית. אך דווקא הכפילות הזאת מחייבת אותנו לשאול שאלות קשות יותר. מה קורה כאשר השחרור המגדרי מושג באמצעות מוסד שהוא חלק ממבנה השליטה שממנו מבקשים להשתחרר? האם עצם העובדה שקולנו נשמע בתוך המוסד מעידה שהצלחנו לשנות אותו, או שאנו מבלבלים בין נוכחות לכוח והשפעה?

אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת גם באופן אישי. גדלתי במציאות שבה נאבקתי כדי שקולי יישמע. אך כיום אני שואלת לא רק אם אני מצליחה לדבר, אלא גם היכן אני מדברת, מי מקשיב ומי קובע איפה אדבר ועל מה.

במרבית הדיונים בעולם על ייצוג נשים מקבוצות מיעוט, עצם הכניסה לפרלמנט נתפסת כהישג פוליטי ופמיניסטי. אולם המקרה הפלסטיני שונה בעיניי. הכנסת אינה זירה דמוקרטית ניטרלית, אלא חלק ממערכת פוליטית שממשיכה לנהל מציאות של שליטה, הפקעת קרקעות, אי-שוויון מבני, כיבוש מתמשך, טיהור אתני וג'נוסייד. לכן איני מסוגלת להתייחס אליה כאל מרחב של ייצוג. כניסתן של פלסטיניות (ופלסטינים) לכנסת עשויה לעזור לישראל להציג את עצמה לעולם כמדינה מגוונת וכ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

בשלוש השנים האחרונות, ובפרט לאחר שבני משפחתי נרצחו בעזה, נוכחתי שהמוסדות הפוליטיים בישראל לא רק שאינם מסוגלים לעצור את הג'נוסייד, אלא אף שותפים להכשרתו ולטיפוחו. איבדתי אמון ביכולתם של המוסדות האלה לחולל שינוי שיוביל לשחרור לאומי. לכן, לראשונה בחיי, אינני מתכוונת להצביע ואינני מתכוונת לתמוך באף מפלגה.

לא הסתגרתי בתוך עצמי ולא ויתרתי על האפשרות של שותפות. אני עדיין מאמינה בעבודה משותפת, כנה וישרה. אמשיך לכתוב, לפעול, לחקור וללמוד, אך מחוץ למוסדות הפוליטיים הרשמיים של המדינה היהודית. אפעל בכלים שאני יוצרת או בוחרת לעצמי, ולא באמצעות כלים שנבחרו עבורי, שאינם משרתים אותי ופוגעים בי באופן מתמשך.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית