גם כשעיתונאים סודאנים דיברו על חורבן ארצם, עזה ריחפה באוויר

בתחילת השבוע שבתי מעמאן, שם השתתפתי בכנס אריג' לעיתונות חוקרת בעולם הערבי. אבל בשבילי זה לא היה רק כנס מקצועי. עברתי שם תהליך תודעתי. הבנתי טוב יותר את השבריריות שלנו, כעיתונאים ערבים ופלסטינים, בעולם שהולך ונעשה אלים יותר והאוויר שבו נעשה מחניק יותר, כבד יותר.

>> "תא לגיטימציה": צוות באמ"ן חיפש מידע שיצדיק הרג עיתונאים

לעמאן יש מקום מיוחד בליבי. לא רק משום יופייה או משום שהיא אחת הבירות היחידות בעולם הערבי שאנחנו יכולים לבקר בה, אלא מפני שיש בה קסם שקשה להגדירו. עם הסתירות שבתוכה – משכונותיה הישנות והמהפנטות, המזכירות להפליא את ירושלים, ועד שכונותיה המודרניות והאליטיסטיות – היא דומה לנו, בכאוס שלה ובניסיונותיה לשרוד למרות יוקר המחיה והמשברים. היא משקפת את הפלסטיניוּת התועה שלנו ואת הערביות המתנדנדת שלנו, שלא קורסת, למרות הכול.

מהרגע הראשון היה ברור שעזה אינה רק חלק מתוכנית הכנס, אלא ישות הנוכחת בחלל, תלויה מעל ראשינו כענן כבד. גם כאשר עיתונאים סודאנים דיברו על המלחמה המחריבה את ארצם, גם כאשר עיתונאים סורים תיארו את ארצם המבקשת להיראות כמדינה נורמלית בשעה שמיליציות שולטות בה, גם כאשר עיתונאים עיראקים דנו במורכבות ארצם ועיתונאים מתימן, ממצרים ומתוניסיה דנו ארוכות בהשפעותיו של האביב הערבי – עזה המשיכה להכתיב את הקצב. איש לא יכול היה להתעלם ממנה, גם אילו רצה בכך.

בכנס הקרינו את תמונותיהם של כ-260 עיתונאים שנהרגו ברצועת עזה, 260 פנים שאנחנו מכירים. התמונות נעו באיטיות מכוונת, כאילו רצו לומר שלא מדובר כאן במספרים. אלה האנשים שבנו לבדם את הנרטיב שטלטל את העולם, הנרטיב שהמערב לא רצה לשמוע אך נאלץ לראות, משום שהדם היה חזק יותר מכל מצלמה. כל פנים היו סיפור שלם, כל חיוך שקפא לא היה מסכה אלא עדות לאומץ של מי שיוצא לסקר, ביודעו שמטוס עשוי לרדוף אחריו.

כאשר חלק מהעמיתים דיברו על הצורך להכניס עיתונאים זרים לעזה, השיחה גלשה אל לב העניין. העולם אינו זקוק לעיתונאים זרים כדי לדעת מה מתרחש בעזה; עיתונאי עזה חשפו את הכול. נוכחותם של עיתונאים זרים נחוצה כדי לספק שכבת הגנה לעמיתיהם העזתים, כדי לרסן במעט את אכזריותה של מכונת המלחמה הרואה במצלמה איוּם, ובמי שנושא אותה – מטרה לגיטימית. מסירת האמת הפכה לעבירה שדינה בעזה מוות.

השבחים ששמעתי על העבודה של "שיחה מקומית" ושל מגזין 972+ מצד עמיתים ערבים ופלסטינים שיקפו לא רק תמיכה רגשית, אלא גם רצון למצוא שיח שיוכל לחדור את הנרטיב הישראלי בשפתו שלו. היה ברור שרבים מהעיתונאים אינם מכירים את המציאות של הפלסטינים אזרחי ישראל. הם אינם יודעים מה התחולל כאן בשנתיים האחרונות, ואינם מבינים מה פירוש לכתוב בעברית בשעה שישראל נשמטת לעבר פשיזם. הם הקשיבו בתדהמה לסיפורים על יהודים העומדים לצידנו כאן, במקום הזה ממש, לא רק מעבר לים, כאילו נחשפו לנתון שנשמט ממפה שחסר בה חלק.

העמיתים, שהגיעו מכל רחבי העולם הערבי, סיפרו את סיפוריהם. עיתונאית מתימן תיארה ארץ שהתפרקה בין קורי המוות, ארץ ששולטות בה מעצמות ושכנות קרובות ותושביה חיים על פי תהום עמוקה. עיתונאי עיראקי דיבר על פצעים שאינם מגלידים כבר יותר מעשרים שנה, על ניסיון לבנות מדינה שקורסת בכל פעם שהיא מנסה להתרומם. עיתונאי סורי סיפר על ארץ שנדמה כי היא חיה בעתיד ובעבר בעת ובעונה אחת: כלפי חוץ היא מציגה עצמה כמדינה חדשה, המבקשת את קרבת המערב ונמצאת על סף הסרת סנקציות; אך מבפנים היא מנוהלת בידי אנשים שהיו בעבר אמירי ארגונים ג'יהאדיסטיים, וכעת פועלים כבעלי הבית. דמיינו תחנת משטרה שאין בה אפילו שוטר אחד, ושייח או "אמיר" פוסק בה על פי גחמתו, ותבינו איך עובדים המוסדות במדינה כולה.

הדיון על האביב הערבי של 2011 היה מעין מסע של חשבון נפש. כמעט כולם הסכימו שהאביב הערבי לא היה טעות ולא מזימה. הוא היה התחלה, חלק ממהלך רחב יותר. כמעט כולם אמרו שלא העלו על דעתם כי ממה שנדמה כהתחלה של שחרור יצמחו מגבלות חדשות. שרשרת חדשה של מגבלות.

המזרח התיכון השתחרר רק לפני מאה משלטון עות'מאני בן מאות שנים, אמרו חלק מהמשתתפים בדיון, שלטון שמנע חינוך והתפתחות כלכלית. אירופה נזקקה ל-400 שנה של מהפכות, תיעוש ושתי מלחמות עולם כדי להגיע לצורתה הנוכחית. העולם הערבי טרם החל במסעו הארוך לקראת דמוקרטיות יציבות. שרר מעין קונצנזוס שאנו מצויים בשלבים הראשוניים של המסע הזה, וכי האביב הערבי לא היה סופו של המסע אלא תחנה בו. בדיוק כפי שהכיבוש בפלסטין אינו סיום, אלא פרק בתוך מאבק גדול ורחב יותר.

סודאן היתה דוגמה נוספת לזמן הערבי המתפרק, מקום שבו מדינות מתכתשות מעל גופותיהם של אזרחים. עמיתים סודאנים תיארו ארץ שהפכה לשדה קרב: יותר מדי כוח, יותר מדי שתיקה ויותר מדי ייאוש. האזנתי להם וחשתי שאנו חיים במפות מקבילות של אותו כאב. מה שמתרחש בסודאן אינו רחוק מעזה, לא מסוריה ולא מכל ארץ ערבית אחרת המבקשת לעצמה מקום בעולם, שאינו ממהר להעניק לה אותו.

לכנס היה גם פן נוסף, חשוב לא פחות: סדנאות מקצועיות. המדריכים ואנשי המקצוע מעולם העיתונות הבינלאומי כאילו החזירו לנו את האמון בכך שלמקצוע העיתונות עדיין יש כללים, ושהאמת – גם כאשר היא מסתתרת – זקוקה לכלים יעילים כדי לשגשג. רשתות הקשר בין העיתונאים הערבים, השיחות, חילופי הידע – כולם הזכירו שהעבודה העיתונאית באזור הזה אינה פריבילגיה אלא מערכה יומיומית, ושעמידתנו יחד אינה מותרות אלא הכרח קיומי.

עזבתי את עמאן בתקווה שהכנס הבא של אריג' ידון בעזה, אבל לא במלחמה חדשה אלא בתחילת השיקום של הרצועה; שיוצגו בו חוויותיהם של עיתונאים מהרצועה שהפכו למורים בבית ספר לעיתונות שאין דומה לו בשום מקום אחר: בית ספר של הקרבה, של תיעוד, של יכולת להפוך כאב לנרטיב ואת ההישרדות למצלמה.

הביקור בעמאן לא היה עוד סופ"ש חורפי נעים בעיר יפה. כעיתונאי שלא חדל לכתוב על עזה ולפרסם ברשתות מאז היום הראשון למלחמה, חרף החששות וההגבלות, כמי שהלך בין נקודות ואותיות כדי לא להסתבך, הייתי זקוק לרגע הזה. המפגש עם עיתונאים, ההאזנה לעדויות ולהרצאות – כל אלה אישרו לי שאין מקום לייאוש, לכניעה או לבחירה בשתיקה. אם עיתונאי באזור הזה, ובמיוחד עיתונאי פלסטיני, בוחר לשתוק – עליו לחפש מקצוע אחר.