newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם בלי חוק הלאום, הגזענות כבר מובנית במערכת החינוך

פסק הדין שמנע מילדים ערבים החזר נסיעות מכיוון שאין מוסד לימוד ערבי בעירם כרמיאל, היה יכול באותה מידה להתבסס גם על העובדה שאין זרם נפרד לחינוך ערבי בישראל, ולכן גם לא מוכרת הזכות לבחור בכזה. גם היום, הפחד מפני אוטונומיה חינוכית לחברה הערבית הוא סנטימנט מוביל במערכת הפוליטית

מאת:

פסק הדין שניתן לפני כשבועיים על ידי רשם בית משפט השלום בקריות – אשר מנע הכרה בזכויות ילדים ערבים בכרמיאל להסעות לבתי ספר מחוץ לעירם מכיוון שלא קיימים בה מוסדות לימוד ערביים, בהתבסס (בין היתר) על חוק הלאום – מעלה שאלה משפטית חשובה לא פחות, והיא שאלת מעמדו של החינוך בשפה הערבית בישראל.

תלמידים בירושלים, ב-1 בנובמבר 2020. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

תלמידים בירושלים, ב-1 בנובמבר 2020. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

לפני עשור, פנה אלי ח"כ (דאז) אילן גילאון ממרצ בבקשה שאייצג קבוצה של הורים מהיישוב שלומי מול משרד החינוך. הסוגייה המשפטית היתה מעניינת: בשנת הלימודים תשס"ח הוקם בית הספר "אורט שלומי", המשמש כחטיבת ביניים לתלמידים המתגוררים ביישוב. עד לאותו מועד, היו בתחום היישוב שלומי מוסדות חינוך יסודיים בלבד – אחד דתי ושני חילוני.

בהחלטת מועצת העיר להקמת בית הספר נקבע כי הוא ישרת את הציבור החילוני והדתי כאחד, וישמש מסגרת ייחודית, העונה הן להגדרת "חינוך ממלכתי" והן להגדרת "חינוך ממלכתי דתי". תושבי שלומי יוכלו לבחור אם לשלוח את ילדיהם לחטיבת הביניים המקומית או לבית הספר האזורי הממלכתי "גליל מערבי", כפי שהיה עד אז.

אלא ששנה לאחר פתיחת בית הספר, שינתה המועצה המקומית את מדיניותה וקבעה כי בית הספר המקומי הוא היחיד המוכר כ"אזור הרישום" של התלמידים תושבי שלומי, כך שאין הם רשאים להירשם לבית ספר אחר.

פתיחת אזורי רישום היא סוגייה רבת חשיבות, במיוחד ביישובים קטנים. מחד, פתיחת אזורי הרישום מגבירה את החירות של משפחות לבחור בית ספר שמתאים לרצונותיהם ולצורכיהם. מאידך, הדבר פותח פתח בפני קבוצות אוכלוסייה חזקות יותר – כלכלית והישגית – לצאת מבית הספר המקומי ולהחליש אותו.

בריחה של תלמידים רבים עלולה להביא לכך שבית ספר חדש כלל לא יתפתח. הפגיעה, מטבעם של דברים, תהיה בעיקר בשכבות סוציו-אקונומיות חלשות. בטיעונים אלה נדחה הליך קודם, שהגישו אותם הורים משלומי לבית המשפט המינהלי.

רצון לשלוט בחינוך הערבי

בעתירה לבג”ץ שהגשתי בשם ח"כ גילאון ובשמה של קבוצת ההורים טענתי, שהגדרת בית הספר כמחזיק בשתי ההגדרות אינה עולה בקנה אחד עם חוק חינוך ממלכתי, אשר קובע באופן ברור אבחנה בין חינוך ממלכתי לבין חינוך ממלכתי-דתי. עוד טענתי כי החיוב של ההורים לרשום את ילדיהם דווקא לבית הספר האמור הוא בניגוד לזכות הקבועה בחוק חינוך חובה, הקובעת באופן מפורש כי להורים יש זכות לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם.

מאחר שמשרד החינוך והרשות המקומית הבינו די מהר שיש בטענתם קושי ממשי, הם הסכימו לאפשר לתלמידים שהוריהם יגישו בקשה לבחור ללמוד בבית ספר אחר. התעקשתי שזאת לא הדרך ואין צורך להגיש בקשה מיוחדת, כי החוק מכיר בזכות.

מצאתי את עצמי בוויכוח מוזר עם השופטת מרים נאור, שטענה נגדי שאני מתעקשת בשל הרצון לקבל מימון לנסיעות. חזרתי וטענתי כי אני מתעקשת משום שמדובר בזכות הקבועה בחוק, ולכן אין כל מקום לחייב את ההורים בהגשת בקשה מיוחדת. פרט לכך, ביקשתי הכרעה שתחול לא רק על אותה שנת לימודים ולא מתוך "טובה" להורים שעתרו.

נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת מרים נאור, ב-31 באוגוסט 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת מרים נאור, ב-31 באוגוסט 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

השופט עוזי פוגלמן עצר את הוויכוח ופנה אל בא כוח משרד החינוך: "הרי מוכרת הזכות, אז למה צריך להגיש בקשה?"

בעקבות הדיון חזרו בהם משרד החינוך והרשות המקומית מהתעקשותם ואיפשרו לכל המשפחות לבחור לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהן.

כאנשי שמאל אנו מתרעמים תדירות, ובצדק, על היעדר ההפרדה בין דת למדינה בישראל. אך דווקא בתחום החינוך קיימת הפרדה חדה בין דת למדינה, המעוגנת בחקיקה מפורשת. לכל הורה בישראל יש זכות ברורה לקבוע אם ילדו ילמד בחינוך ממלכתי או ממלכתי-דתי. המדינה מחויבת לספק את שתי האפשרויות הללו.

בנוסף על שני הזרמים המוכרים, קיימים הזרמים החרדיים על סוגיהם השונים, שזוכים לעצמאות רבה וממומנים באופן מלא או חלקי על ידי משרד החינוך. אף שאין מדובר בזרמים רשמיים, גם תלמידי החינוך החרדי זוכים למימון הסעות בהסדר ייחודי, באמצעות "המחוז החרדי" במשרד החינוך, לפי אותם התנאים שניתנים לתלמידי החינוך הרשמי.

החינוך הערבי, לעומת זאת, אינו מוכר כזרם נפרד. בתי הספר מתחלקים בין כאלה השייכים לזרם החינוך הממלכתי לבין בתי ספר פרטיים, מוכרים שאינם רשמיים, שמקבלים מימון חלקי או מלא.

מכיוון שלא מדובר בזרם נפרד, לא מוכרת גם הזכות לבחור בבית ספר ערבי. לפחות לכאורה, ילדי כרמיאל הערבים מחויבים ללמוד בבתי הספר שבאזור הרישום שלהם, אלא אם קיבלו אישור מיוחד להירשם לאיזור רישום אחר. תנו לי לנחש – מרשים להם להירשם לבתי ספר אחרים, ולא מחייבים אותם ללכת לבתי הספר המקומיים.

היעדר ההכרה בחינוך הערבי כזרם נפרד מקורה ברצון לשלוט בבתי הספר הערביים. במשך שנים רבות היו בתי הספר הערבים כלי בשירות שירותי הביטחון. מורים היו צריכים לקבל את אישור השב"כ, ומערכת החינוך בחברה הערבית כולה היתה כפופה לרצון לייצר מאזן אימה בקרב ערביי ישראל.

בשנים האחרונות עולה מדי פעם בפעם הצעת חוק להכרה בחינוך הערבי כזרם עצמאי, אולם הצעות אלה נדחות לאלתר. גם היום הפחד מפני אוטונומיה חינוכית לחברה הערבית הוא סנטימנט מוביל במערכת הפוליטית. בקיצור, לא צריך את חוק הלאום כדי להוכיח גזענות מובנית במערכת החינוך הישראלית.

אגב, מעניין היה לבחון מה היה קורה אם הילדים היו מבקשים דווקא ללמוד במערכות המקומיות: האם אז היו – בשקט – מציעים להם הסעות בחינם, ורק שלא יבקשו ללמוד עם ילדים יהודים?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf