אפרטהייד, כפי שבית המשפט סיפר לילדים הערבים בכרמיאל
עם חקיקתו של חוק הלאום ניסו רבים לטעון שמדובר במהלך סמלי בעיקרו. אך השימוש בו לפסילת עתירתם של ילדים על החזר הוצאות בגין הסעות לבתי ספר ערביים הראה כי מטרתו בפועל היא שמירה על העליונות הדמוגרפית היהודית
פחות מיממה לאחר שחוק הלאום אושר בכנסת, פירסם כתב "הארץ" יהונתן ליס פרשנות לגבי המשמעויות בפועל של החוק החדש. "חוק הלאום הוא מהלך סמלי בעיקרו, שנועד לעגן ערכים לאומיים בחוק יסוד", הוא קבע.
דברים ברוח הזו נשמעו אז לא מעט: הרי ממילא ישראל מוגדרת כמדינת היהודים, על כל האפליה הנגזרת מכך. בכך ביקשו רבים להנמיך את גובה הביקורת שנשמעה כלפי החוק החדש. אבל היו מי שהבינו כבר אז שהחוק הזה, שמכשיר את האפרטהייד בתוך תחומי המדינה באופן רשמי, הוא יותר מסמלי גרידא.
הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב, ב-11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
הגדיר זאת יפה בזמנו עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל הארגון המשפטי עדאלה (שעתירתו נגד החוק עומדת תלויה מעל שנתיים, ביחד עם שורה ארוכה של עתירות נוספות): אם עד עכשיו האזרחים הערבים יכלו לפנות לקבל סעד מבית המשפט נגד אפליה בשם החוק, הרי שמהיום בית המשפט עצמו יכול להכשיר את האפליה – גם כן בשם החוק.
כתבתה של נעה שפיגל הבוקר ב"הארץ" מוכיחה עד כמה הקביעה הזו של ג'בארין היתה מדויקת.
העובדה שהרשם הבכיר יניב לוזון מבית משפט השלום בקריות השתמש בחוק הלאום כדי לפסול עתירה של ילדים ערבים מכרמיאל על החזר הוצאות שלהם בגין הסעות לבתי ספר ערביים מחוץ ליישוב – שכן בכרמיאל אין בתי ספר ערביים – היתה רק עניין של זמן.
"כרמיאל, עיר יהודית, נועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל", כתב הרשם הבכיר בהחלטתו. "הקמת בית ספר בשפה הערבית… (וכן) מימון הסעות לתלמידים ערביים, לכל דיכפין ובכל אתר, עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה של העיר".
כדאי להזכיר אולי את נסיבות הקמתה של אותה "עיר יהודית" שהרשם הבכיר חרד כה לצביונה: כרמיאל הוקמה ב-1964 על אדמות שהופקעו מהכפרים בסביבה – דיר אל אסד, מג'ד אל כרום, בענה ונחף, אחת מיותר מ-700 יישובים שבנתה המדינה מאז קומה עבור האוכלוסייה היהודית, לעומת אפס עבור האוכלוסייה הערבית – למעט כמה ישובים בנגב שנועדו להסדיר את התיישבותם של האזרחים הבדואים שהמדינה חמדה את אדמתם.
אף ששתי האוכלוסיות גדלו מאז קום המדינה בשיעור דומה, מדיניות הקרקעות האפרטהיידיסטית – שהפקיעה אדמות מאוכלוסייה אחת לטובת בניית יישובים עבור אוכלוסייה אחרת – חנקה את היישובים הערביים, כך שרבים מתושביהם נאלצו לעבור ולהתגורר ביישובים יהודיים סמוכים.
אבל האפרטהייד לא אוהב גם את זה, מסתבר. הוא לא רוצה את הערבים בתוך היישובים היהודיים, והוא גם לא רוצה לאפשר להם לחיות על האדמות שלהם בנפרד. מצד אחד, בולמוס הגזל, מצד שני תפיסת העליונות וטוהר הגזע.
בזמנו, כאשר הוגש חוק הלאום לכנסת, אמר יוזם החוק אבי דיכטר בפנייה לאזרחים הערבים: "אתם תוכלו לחיות כמיעוט לאומי בתוכנו וליהנות משוויון זכויות כפרטים, אבל לא שוויון כמיעוט לאומי".
כיום מבהיר הרשם הבכיר לוזון על בסיס החוק של דיכטר שגם "לחיות בתוכנו" איננו אפשרות של ממש, כי השמירה על העליונות הדמוגרפית היהודית היא מטרה מפורשת של החוק עצמו. כלומר גם אם באופן תיאורטי תושביה הערבים של כרמיאל היו מוכנים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר היהודיים בעיר, ולהיות חשופים שם לאינדוקטרינציה גזענית ומיליטריסטית שבין היתר מנרמלת את הכיבוש, עדיין עצם הנוכחות שלהם בעיר היתה בלתי רצויה, כזו שלגיטימי – חוקית! – להילחם בה.
מי שהיה מצופה להילחם על זכויות התלמידים האלה שעתרו לבית המשפט לקבל סעד, אגב, הוא שר החינוך, יואב גלנט, שהצביע בעד חוק הלאום.
על רקע החלטתו של הרשם הבכיר לוזון, ראוי להתעכב שוב על ההבחנה הנכלולית שעשה יוזם חוק הלאום, דיכטר, בין זכויות פרט לבין זכויות לאומיות בנוגע לאזרחים הפלסטינים.
ח"כ אבי דיכטר בהצבעה על חוק הלאום בוועדה משותפת לוועדת הכנסת וועדת חוקה, ב-16 ביולי 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
האם הפקעת האדמות המסיבית של האזרחים הערבים היא על בסיס פרטי או לאומי? האם אפליית התלמידים הערבים היא על בסיס פרטי או לאומי? האם הפקרת ביטחונם של האזרחים הערבים וההתעלמות מהפשע המאורגן שגובה עוד ועוד קורבנות היא על בסיס פרטי או לאומי? האם מניעת מגורים של משפחות ערביות בישובים יהודים דרך ועדות הקבלה היא על בסיס פרטי או לאומי?
שירות אחד עשה חוק הלאום לשיח הציבורי הישראלי, והוא הסרת המסכה מכל ההבחנה המניפולטיבית והשקרית הזו, בין הלאומי לפרטי, ביחס לאזרחים הערבים.
הילדים מכרמיאל לא עתרו לבית המשפט כדי שיאפשר להם להניף את הדגל הפלסטיני או לשיר את ההמנון הפלסטיני בחוצות העיר. הם עתרו למען הזכות לחיות בעירם וללמוד בבית הספר שדובר את שפתם, שלא רואה בהם אזרחים מסוג נחות. בית המשפט הבהיר להם שזהותם הלאומית, הפלסטינית, הופכת אותם לנחותים ולא רצויים על פי חוק יסוד. שעצם קיומם הוא בגדר איום, על פי החוק.
כדאי לזכור את הדבר הבסיסי הזה, על רקע העסקאות הנואלות שמנסה כעת נתניהו לקדם מול גורמים ברשימה המשותפת, בניסיון ברור לפרק אותה כליל, כי הוא מחזיר אותנו לשורש העניין: הזהות הלאומית הפלסטינית של האזרחים הערבים. בגללה הם נרדפים, אותה הם רודפים. היא שהופכת אותם בעיניי השלטון הציוני – כל שלטון ציוני – לאזרחים בערבון מוגבל. הוויכוח הפנים-ציוני הוא רק לגבי גבולות הזכויות, שלעולם אינן מהותיות ולנצח מותנות.
נכון, אפליה ממוסדת וגזענית של האזרחים הערבים היתה קיימת גם לפני חוק הלאום. אבל בחוק הלאום, כנסת ישראל הכשירה במוצהר ובגאווה את היסוד האפרטהיידיסטי של המדינה. היא עיגנה אותה בתוך חוקת המדינה.
אמנם העתירות הרבות נגד חוק הלאום עדיין תלויות והדיון בהן טרם התקיים, אבל ניסיון של יותר משבעים שנה מוכיח שמערכת המשפט הישראלית היא חלק אינטגרלי ממערך העליונות היהודית. שומרת הסף שלה. במובן הזה, הרשם הבכיר לוזון בסך הכל ביצע את מה שמצופה ממנו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
