דוד הנחלאווי הוא עלה התאנה שלנו

קול ששון וקול שמחה, נמצא לנו סמל חדש, הרי הוא דוד הנחלאווי. לכל הצדדים, הדעות והמבטים יש אובייקט חדש, עליו ניתן להטיל ואותו ניתן לעצב בהתאם להשקפת העולם. המרוויח הגדול, כרגיל, הוא צבא הגנה לישראל, ומעליו השלטון הישראלי כמובן.

דוד הנחלאווי, כמו הרבה חיילים לפניו, וככל הנראה כמו רבים אחריו, נתבקש לתפקד בסיטואציה הלא פשוטה של שליטה צבאית באזרחים. כמו רבים לפניו, ורבים אחריו הוא פעל תחת ההיגיון השרירותי של צה"ל ושל כוחות הביטחון, מי הוא חבר, ומי אויב, במי חושדים ובמי לא, למי הורסים את הבית ולמי לא, את מי עוצרים, ואת מי מפנים מביתו לצורך תרגיל, והכי חשוב, כלפי מי מכוונים נשק לפנים וכלפי מי לא, מתי יורים ולאיזה כיוון. הסוגיה המוסרית, האישית של דוד באותו רגע גורלי מעניינת פחות, ונידונה אינספור פעמים, והיא בעיקר משמשת עלה תאנה אחד גדול לשמאל הציוני ולצה"ל.

מתוך הסרטון שפרסם ארגון Youth Against Settlements. חברון

צה"ל סימן את דוד החייל האלים כיוצא דופן, ובכך הכתיר את עצמו שוב, לצבא הכיבוש המוסרי. האלימות של דוד סומנה והודגשה, ופרסום סיפורי העבר שלו הוכיחו: זה האופי של דוד, לא אופיו של הצבא בכלל, ובוודאי לא של הצבא בשטחים. השמאל הציוני מאשים את דוד ביחס הקשה שלו לפלסטינים במחסום, אך בכך הוא מתייחס בעיקר לסימפטום ולא לבעיה עצמה. כי יחד עם דוד משרתים גם יפי הבלורית והטוהר, חיילים לא אלימים, ללא עבר "בעייתי" שלא העזו מעולם לתקוף באלימות את מפקדיהם (אפשר להבין את דוד לא? יש מפקדים שיכולים ממש לעצבן), וחלקם אפילו חביבים ומנומסים לאלפי אזרחים שהם נדרשים לנהל בשטח ובמחסומים. חוץ מהם, יש אותנו, משלמי המיסים, משת"פים לא פחות מדוד הנחלאווי בשלטון הישראלי בשטחים.

גם הימין התגייס לחזק את דוד הנחלאווי, אבל סקירה של עמוד הפייסבוק "גם אני עם דוד הנחלאווי" דווקא מבהירה כי ההמונים שנהרו ללייק, להצטלם ולתמוך אינם כולם תושבי חברון או קרית ארבע, אלא חיילים כמו דוד שקצת נמאס להם להיות כלי במשחק, בו תמיד יש סיכוי שיפסידו. ומאחורי החיילים שחושבים שחבל שדוד לא ירה, לבין אלה שסימנו את הנחלאווי חייל בעייתי, יושבת קבוצה גדולה של קובעי מדיניות, בחליפות נקיות ועניבות, שאינה נדרשת אף פעם לכוון רובה ממשי לפנים של נערים.

המצלמות קלטו את הרגע הזה, רגע שבו המציאות הבליחה לפתע למול עינינו, ועימתה אותנו לשנייה אחת עם חיים אחרים שמתקיימים כל כך קרוב אלינו, אבל בעולם מקביל. אבל עם חלוף השנייה הזו, הולבשו על חומר הגלם הזה כל כך הרבה משמעויות, עד שהוא נשחק והפך לקלישאה, ושוב הפסקנו לחוש או לחשוב עליו באמת.