newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נזקי מדיניות "הדיכוי הרכרוכי"

ישראל לא יכולה להפעיל את מלוא עוצמת הדיכוי שהיתה אולי רוצה כלפי הפלסטינים מחד, ומאידך היא ממשיכה לנקוט בפרצי אלימות הגובים מחיר דמים יקר. כך מתעצבת מדיניות "הדיכוי הרכרוכי", שממשיכה להדיר את הפלסטינים מבלי לספק לישראל יכולת אכיפה אמיתית. יריב מוהר מציע אלטרנטיבה של הוגנות קשוחה

תרגום:

כותב אורח: יריב מוהר

פרץ האלימות האחרון בין ישראל לפלסטינים נדמה לי כשיא של מדיניות שאני מכנה: הדיכוי הרכרוכי של הפלסטינים – מדיניות של גם מדכאים וגם מתרפסים. הביטוי הזה מעורר שתי מחאות: משמאל מוחים נגד תיאור ישראל כרכרוכית ומצביעים על הפעולות המדממות שלה נגד הפלסטינים; מימין מוחים על התיאור של ישראל כמדכאת ומצביעים על "משבר הריבונות" והיחס הרך והמתרפס להפרות החוק מצד הערבים. ובמובן מסוים שני הצדדים צודקים ומבוססים עובדתית.

ישראל מקיימת משטר אפליה על הפלסטינים אך במקביל לא יכולה לאכוף את כלליו המפלים והדכאניים של משטר זה בצורה מספקת. בצורה דומה היא מקיימת אפליה רכרוכית נגד הפלסטינים אזרחי ישראל ומתקשה לאכוף אותה. ההתפרצויות האלימות של המשטר הישראלי מדי פעם, והדם הפלסטיני הרב שזורם במתקפות אלו, הן כמדומני התפרצויות זעם או חוסר אונים של משטר שלרוב מתקפל ביחס למידת הדיכוי שהיה רוצה להשית על הפלסטינים. סקירה קלה של מידת האכיפה של עבירות בנייה, השחתת רכוש ציבורי, יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה ואפילו ירי רקטות מהרצועה, תלמד מיד כי ישראל לא מצליחה לאכוף שם את חוקיה וכלליה בצורה סבירה וממהרת לבסוף, אחרי הדם שנשפך, לרוץ לדבר עם חמאס, או מתעלמת ממרבית הבנייה עליה הכריזה כלא חוקית בגדה. אין ספק, גם אכיפה מועטה זו של חוקי הדיכוי עדיין מכבידה על צווארם של הפלסטינים (למשל מי שאין להם יכולת לבנות באופן חוקי – הפלסטינים בגדה והבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב, שבתיהם נהרסים במאות כל שנה). אבל במקביל, אכיפה זו לא מגרדת בכלל את כמות ההפרות של חוקי משטר האפליה בידי המופלים.

> הרצחת וגם שקרת? בפרשת כפר כנא המשטרה מתעלה על עצמה בהונאה

המשטרה מפזרת באמצעות רימוני הלם מפגינים במחסום חיזמה. (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

המשטרה מפזרת באמצעות רימוני הלם מפגינים במחסום חיזמה. (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

מן הסתם, כשהחוק הוא במובהק חוק של אפליה ודיכוי, הוא בלתי לגיטימי. שלטון שמקצה את כל האדמות הציבוריות בגדה ליישובים ליהודים בלבד המכונים התנחלויות, שחונק את הפיתוח הפלסטיני ב-60% משטח הגדה, שמותיר שכונות רבות במזרח ירושלים ללא זרימה מסודרת של מים, ושלא מכיר בעשרות כפרים היסטוריים של בדואים בגדה ובנגב, לא יקבל לגיטימציה מהתושבים; חוקיו יכובדו רק מתוך פחד מצמית. לשם כך דרושה מידה של דיכוי רצחני שמדינה הרוצה לשחק במגרש של העולם הדמוקרטי לא יכולה להפעיל בגלוי ולאורך זמן. מכאן הרכרוכיות המובנית של משטר האפליה הצבאי שמפעילה ישראל בגדה (ובמידת מה גם במזרח ירושלים ומול הבדואים בנגב). בתנאים הללו ישראל לא יכולה לפעול לאורך זמן כמו אסד או סדאם, היא נידונה לעולם לעשות קולות של ליברמן הקשוח ולפעול כמו ביבי ההססן.

למה חשוב להבין את המצב כ"דיכוי רכרוכי" ולא כסתם "דיכוי"? כדי להבין טוב יותר את הפתרון הראוי והשלם; וכדי להבין את החשש הקמאי של ישראלים רבים כי אובדן "היד הקשה" יחזק כאוס חברתי שמדינה קטנה בתוך מזרח תיכון מעורער ומקיז דם לא יכולה להרשות לעצמה. הדרישה לזכויות רק מתדלקת את הפחד הזה – שכן מול עיניהם לא רואים הישראלים את ה"דיכוי" של הפלסטינים (שהוא עניין די מופשט ומרוחק מהם). הישראלים רואים התפרצויות אלימות ונטולות הקשר מצד הפלסטינים או צפצוף שלהם על החוק, כשהחוק מהווה איזו סמכות ראשונית שיש להיאחז בה. באקלים כזה יש לימין בסיס איתן להשריש את האמונה בדבר רכרוכיותו של המשטר הישראלי.

> צפו: מתנחלים תוקפים חקלאים על אדמתם במכות ואבנים

הוגנות קשוחה במקום דיכוי רכרוכי

מול שני התחבירים הפוליטיים הללו שזועקים על המשטר הישראלי כי הוא משטר "דיכוי" (משמאל) או שהוא משטר "מתרפס" (מימין), אני מבקש להציע רגישות פוליטית קצת שונה – "הוגנות קשוחה" כאנטי-תיזה ל"דיכוי הרכרוכי" – לא מדכאים, לא מתרפסים. כלומר על הממשל הישראלי לעמוד ראשית בכללים של הוגנות ושותפות מלאה ביחסים עם הפלסטינים בגדה ובגבולות 48, ורק אחר כך להיות קשוח למול הפרות של כללים אלו.

היזהרו מחיקויים: מהגישה האדנותית הרווחת שאומרת לפלסטינים קודם תצייתו לחוקינו ואחר כך נשקול לתת לכם זכויות. נדיבות של אדונים תקבל רק בוז, ובצדק. שהרי בתנאים הנוכחים, אכיפת החוק על הפלסטינים היא אכיפת הדיכוי, היא לא מוסרית, מתבססת רק על פחד ולכן לא תצלח. אולם כללים הוגנים של תכנון, בנייה ושאר היבטי החיים, שנחקקו תוך שותפות פוליטית מלאה, הם דבר חיוני. אסור שהמאבק של השמאל האקטיביסטי בכללים המינהליים הנוכחיים ובמופעים של הפעלת כוח יובן, דרך שיח הדימויים הפשטני של תקשורת ההמונים, כדחייה עקרונית של כללים או של כוח, שכן הללו לפעמים חיוניים.

לכן, בתחביר הפוליטי של הוגנות-קשוחה יש להערכתי כדי לסלול את הדרך לשיח על זכויות אדם שיש בארגז הכלים שלו גם מקום לכוח ולכללים; שיח שלא נתפס כהתרפסות, כחדוות הצד החלש או אף כהתבטלות. הוא מאפשר להבין עוצמה ונחישות שלא כפועל יוצא של דיכוי, ולכן מאפשר להגיע לקהלים נוספים.

יריב מוהר הוא פעיל זכויות אדם ודוקטורנט לסוציולוגיה של מחאות אזרחיות.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הדמיה של הרכבל בירושלים (צילום מסך מתוך סרטון של הרשות לפיתוח ירושלים)

הדמיה של הרכבל בירושלים (צילום מסך מתוך סרטון של הרשות לפיתוח ירושלים)

רכבל לגיהנום, בחסות בג"ץ

הרכבל לעיר העתיקה, שנראה שכבר לא ניתן לעצור את הקמתו, הוא פרויקט פוליטי-מתנחלי במהותו. מדובר בבכייה לדורות, שתאפיל על נכסי התרבות האדירים של ירושלים, ותמשיך בהפיכת האגן הקדוש וההיסטורי שלה לפארק שעשועים. הכל כדי למחוק את הזהות הפלסטינית של העיר המזרחית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf