הרגע הנוכחי הוא שלב היישום בפיתרון המדיני של הימין

אחת ההצלחות הגדולות של הימין הישראלי הוא התפיסה ש"ניסינו את כל הפתרונות של השמאל, והם נכשלו". גירסה קיצונית יותר היא שהמציאות הנוכחית היא תוצאה של "פתרונות השמאל".

כמובן, הטענה הזו עושה חיים קלים לימין, ומתעלמת מהחלק הקריטי שהוא שיחק בהכשלת אותם פתרונות, מהסכם לונדון ב-1987 ועד לעצירה של יישום הסכמי אוסלו על ידי נתניהו ב-1996 (אותו וידיאו שבו נתניהו מתגאה בהצלחה שלו בטרפוד אוסלו נמחק משום מה מהתודעה הציבורית). ממילא אוסלו היה הדבר הכי רחוק שיש ממודל שתי המדינות, ולא כלל פינוי התנחלויות או העברה של מטר אחד לריבונות פלסטינית מלאה.

אבל אלו ויכוחים היסטוריים שבאמת נאמר בהם הכל. העובדה היא שאנחנו חיים כבר שנים רבות בעידן הפתרונות של הימין, מההתנתקות של שרון ועד הסטטוס קוו של נתניהו.

מאז תחילת שנות האלפיים שולטים בישראל ראשי ממשלה שהגיעו מהליכוד, ולמרות כל מיני "מהפכים" שהם עברו, למרות פיצולי ואיחודי המפלגות, אף אחד מהם לא נעשה שמאלן ואף אחד מהם לא קידם שום רעיון שמאלי. הם רק לקחו כל מיני חלקים מרעיון שתי המדינות (שלא מייצג בעצמו את כל השמאל), והלבישו אותם על הגישה הישנה והמוכרת של הימין: קיר ברזל, כח צבאי, התנחלות, מקסימום שטח ומינימום ערבים. ככה נולדו ההתכנסות, ההתכנסות החדשה, השלום הכלכלי, תוכנית ההרגעה של בנט ו"היוזמה הישראלית" ההזויה. הכל וריאציות על אותה גישה.

ההתנתקות, רגע מכריע בדרך לתסבוכת הנוכחית, היתה ההפך מרעיונות שמאליים, והמטרה המוצהרת שלה היתה טרפוד האפשרות להקמת מדינה פלסטינית. השמאל נגרר לתמוך בה, כי כמחנה פוליטי הוא לא יכול להתנגד לרעיונות שיקטינו את מידת השליטה הישראלית בפלסטינים. זה פשוט בלתי אפשרי אם המטרה שלך היא סיום הכיבוש. אבל זה לא מקרה שההתנתקות נולדה בליכוד, והוויכוח בעניינה הוא ויכוח בתוך הימין, בין אנשי ארץ ישראל השלמה לשמרנים-פרגמטיים.

ביבי הוא ראש הממשלה שישב הכי הרבה על הכיסא אחרי בן גוריון, ואיתו יושבים בממשלה ראשי המתנחלים, מנהיגי מועצת יש"ע, הרביזיוניסטים והז'בוטינסקאים. אפילו האגף העלק-מתון של הממשלה הנוכחית מורכב מליכודניקית ("שהתפכחה") ויאיר לפיד, שדעותיו אינן ברורות לי, אבל את שנאתו לשמאל הוא מבטא בכל הזדמנות.

טועים מי שאומרים שלנתניהו אין תוכנית או אידיאולוגיה. ביבי מגשים מזה שנים את תוכניתו המדינית, שתמציתה הוא "הים אותו ים והערבים אותם ערבים".  אותה גישה שאומרת שהסטטוס קוו הוא הפיתרון בעתיד הנראה לעין, שהעולם מוטה נגדנו באופן יסודי, שאין הבדל בין הנהגה פלסטינית שבוחרת בדיפלומטיה לבין אלו שמעדיפים את המאבק האלים כי שניהם ראשים של אותו נחש. שצריך להתנחל ולהתיישב ולהגיב כשמתקיפים אותנו. זהו הימין. יש לגישה הזו היגיון פנימי, נתניהו מיישם אותה באופן עקבי למדי, ולהלן התוצאות שלה.

שיהיה ברור: מה שאנחנו חווים עכשיו זה את הפיתרון המדיני של הימין, הלכה למעשה. הרגע הנוכחי, בו הממשלה מבולבלת ומשוועת למישהו שיבוא וישיג לנו הפסקת אש, שבו נקברים החללים והעולם שוב לא איתנו, הוא פועל יוצא הכרחי מתפיסת הימין. זה הרגע שבו מתגלה המחיר המזעזע של הבחירה בכח צבאי כאמצעי היחיד להסדרת היחסים עם הפלסטינים. רק שמאוחר מדי לסגת. צריך להכפיל את ההימור כדי להישאר במשחק. וככה אנחנו נגררים לעומק הבוץ, הורגים ונהרגים.

עכשיו נתניהו מגלה מחדש את אבו מאזן. עכשיו כל האסטרטגים תומכים בכוחות בינלאומיים ובהסכמים. אבל זה לא באמת משנה. את השיח הציבורי כבר מכתיבים בנט וליברמן, שאוספים לייקים בפייסבוק מהקריאות לכבוש את הרצועה, ולעזאזל המחיר והיום שאחרי. גם זה חלק מהפיתרון של הימין.

דברים קשורים:
– מה אפשר היה לעשות אחרת
– מה האלטרנטיבה למלחמה כרגע