בעזה יותר זול למות מאשר לעקור לדרום

להשאיר את הצעצועים, את הספרים שלא סיימת לקרוא, את התמונות על הקירות. פליטים מעזה בורחים דרומה, ב-26 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

הכרתי את אנין (שם בדוי), כששמעתי את עירו מופצצת על ידי הצבא של מדינתי מקיבוץ שבו גרה אחותי בקרבת עזה. נפגשנו בגריינדר, אפליקציה שאני משתמש בה לפעמים כמו שאחרים משתמשים באינסטגרם – בשביל אסקפיזם. בניגוד אליי, אנין לא חיפש אסקפיזם; הוא חיפש דרך לברוח. אני רציתי לשכוח מהסיטואציה שבה אני שומע את עזה מופצצת, ואנין רצה למצוא מישהו שיעזור לו לצאת ממנה פיזית לפני שפצצה שמוטלת ממטוס ישראלי תהרוג אותו.

>> אני בעיר עזה, התיק שלי ארוז, אבל אני מסרב לעזוב את ביתי

רציתי להביא לקורא הישראלי את הסיפור והעדות של אנין מכמה טעמים. הראשון, מדינתנו וצבאנו נטלו מאנין את חירותו ואת החיים שהכיר. אנו מחוללים רצח עם בפלסטינים כמוהו (משפחתו, במקור, היא מאזור רמלה). מחובתנו להקשיב לו. השני, מאז אוקטובר 2023 מוסדות הקהילה הלהט"בית הישראלית נלחמים על זכויות להט"בים בעזה ומשפחותיהם רק כשהם לובשים את מדי הצבא הישראלי, מהקמפיין שתבע שוויון זכויות עבור אלמני להט"בים תחת ממשלה טרנספובית והומופובית ועד קמפיין "חוק ההשתמטות" של ימינו. והרי היו להט"בים בעזה – פלסטינים – לפני הכיבוש הצבאי הישראלי, והם מתנגדים לו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

רציתי להביא את עדותו של מי שהקהילה שלי והמדינה שלי מנסות למחוק, מתוך חשש גדול שנצליח ובתקווה שניכשל.

הוא ביקש להשתמש בשם אנין אל-קלב, "אנחת הלב".

17 אוגוסט 2025, בשעה 14:22

קשה מאוד להיות הומו שחי בעזה. התמודדתי עם מוות הרבה פעמים, רעב, צמא ועקירה. החיים שלנו קשים ביותר. איבדתי הרבה מהמשפחה והחברים שלי, והייתי במצור הרבה פעמים. נשארתי עם אמא ואבא שלי באוהל קטן. אני מנסה לספק להם אוכל, שתייה ותרופות. הם הכול בשבילי, והמלחמה עדיין נמשכת, וההרס ממשיך. כל מה שאני רוצה זה לחיות בביטחון ושלום עם חופש מלא בלי הגבלות.

אני בן 27, יליד דצמבר. החיים היו יפים כשהייתי ילד קטן כמו שאר הילדים. הייתי ילד חכם שאהב ספורט. כשהגעתי לגיל ההתבגרות, החיים שלי התחילו להשתנות. ראיתי שכל החברים שלי נמשכו לבנות. רק אני לא. היתה לי תחושה מוזרה. מכאן התחיל סיפור הסבל והחיים הקשים שלי.

מאיימים להרוג ולהפציץ אותנו אם לא נצא. הפצצה על צפון עזה כפי שהיא נראית מהצד הישראלי, ב-26 בספטמבר 2025 (צילום: צפריר אביוב / פלאש90)

בהתחלה לא ידעתי כלום. זה היה סוד ביני לבין עצמי, ופחדתי שמישהו יגלה שאני הומו. היו לי רגשות כלפי גברים סביבי, אבל נהגתי להסתיר את התחושה הזו מתוך פחד.

התחלתי לגלוש באינטרנט ולשאול על הומואים ולבחון האם יש תרופה להומוסקסואליות. קראתי הרבה והקשבתי הרבה עד שהבנתי שהומו יישאר הומו כל חייו, ואני חייב לחיות את החיים שלי כהומו, והרגשות והנטיות שלי לא ישתנו.

הפכתי לאדם צעיר עם אינסטינקטים ורגשות. רציתי מישהו לחלוק איתו את הרגשות האלה.

הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח חשבון פייסבוק שאינו נושא את השם או התמונה שלי כדי לחפש גברים כמוני. פגשתי גבר. פחדתי מאוד.

קבענו פגישה איפשהו בעזה. הרגשתי פחד. הוא היה מבוגר ממני אבל מנוסה. הוא לא היה עצבני או מפוחד. הוא צחק איתי ודיבר איתי כדי לגרום לי להרגיש יותר רגוע. ואז הוא אמר לי: "תרצה לבוא אליי הביתה לשתות כוס קפה?"

הלכתי איתו. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי גבר בבית שלו, לחלוטין לבד. הוא התחיל להתקרב אלי, ואחרי שסיימנו, מיהרתי הביתה בוכה ואמרתי לעצמי: "מה עשיתי?".

אחר כך התחלנו להיפגש פעם בשבוע, והתחלתי לצבור יותר ניסיון.

כשהתקרבתי לגיל 20, המשפחה שלי התחילה לומר לי שאני חייב להתחתן. במנהגים ובמסורות שלנו, מתחתנים בגיל צעיר, ומי שאינו מתחתן בגיל צעיר נקרא רווק או איש חולה.

המשפחה שלי, במיוחד אמא שלי, היתה אומרת לי: "אנחנו רוצים להיות שמחים איתך ולראות אותך נשוי כמו בן הדוד שלך, כמו החבר שלך". רציתי להתפוצץ ולומר להם: "אני לא אוהב נשים, אני הומו", אבל אם הייתי חושף זאת, הייתי מאבד הכול, וכולם היו נוטשים אותי. אז אמרתי להם שהמצב בעזה לא טוב. "תסתכלו על אח שלי, הוא נשוי עם ילדים, אבל אין ביכולתו לספק להם חיים טובים, חינוך או בריאות. אני רוצה לעזוב ולנסוע מכלא עזה".

המשכתי לחפש גברים באינטרנט, בתקווה לפגוש מישהו שיאהב אותי ואני אוהב אותו, שיוציא אותי מכלא עזה, לברוח מהמציאות הכואבת הזאת. עד שהמלחמה הזאת באה לעזה והחמירה את המצב.

24 באוגוסט 2025, בשעה 23:09

המצב כאן מסוכן. הם אומרים שהם רוצים להיכנס דרך היבשה. הם קרובים אליי. אני שומע קול של הפגזות כבדות וחזקות. אני לא יודע לאן ללכת או מתי ללכת. איננו יודעים כלום. אנחנו בימיה הקשים ביותר של המלחמה. אנחנו סובלים הרבה. אם נלך לדרום, נלך ברגל כי התחבורה יקרה. אין לנו אוהל. איננו יודעים מה יקרה לנו. אני דואג ועצוב.

מהות התוכנית הישראלית היא להפוך את עזה ללא ראויה למגורים. בית הרוס במחנה נוסייראת במרכז הרצועה, ב-27 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

25 באוגוסט 2025, בשעה 23:31

התחבורה יקרה, ואני צריך גם אוהל. אלוהים, זה יקר מדי, ואני לא יודע מה נעשה. אני עייף.

26 באוגוסט 2025, בשעה 12:34

הם זרקו עלינו כרוזים מהמטוסים שאמרו לצאת מכאן, ושם מאיימים להרוג ולהפציץ אותנו אם לא נצא.

28 באוגוסט 2025, בשעה 15:53

קול של יריות. שמעתי צרחות בשכונה שבה אני גר. רצתי לשם. היו יריות קרוב אלינו. אחותי ובני הדודים שלי גרים שם. רצתי לחפש את אחותי. מצאתי את המקום שבו היא גרה מכוסה בדם, ואחותי נעלמה. אז הלכתי לחפש אותה בחוץ. לא מצאתי אותה. מצאתי את הדוד שלי שוכב על הקרקע. הוא הסתכל עליי, וגם החבר שלו. גם בן הדוד שלי היה פצוע. נשאתי לעגלה את הדוד שלי ואת החבר שלו שגר לידנו. אני ובני הדודים שלי משכנו את העגלה למסעדה קרובה כדי לקבל טיפול. משכתי ורצתי. הדוד שלי נהרג, גם החבר שלו, הלכו לעולמם. לא יכולנו לעזור להם. הם הגיעו למסעדה מתים. חיפשתי את אחותי בבית החולים. לא מצאתי אותה. השתגעתי חזרתי לאותו מקום, ואז אנשים אמרו לי, יש פה אישה פצועה. הלכתי מהר ומצאתי אותה. כן, בואי, אחותי. נשאתי אותה. היא היתה פצועה בראש ובכפות הרגליים. היא דיממה. נשאתי אותה והלכתי לבית החולים. הנחתי אותה וניסיתי להרגיע אותה. עשו לה צילום רנטגן בראש. חזרתי כדי שנוכל לקבור את הדוד שלי ואת החבר שלו במגרש המשחקים שבו שיחקנו. קברנו אותם והוצאתי את אמא שלי. הלכתי לאחותי שגרה במערב [עזה]. עכשיו אני בבית, והרבה אנשים הולכים לדרום עזה. נראה שהמצב מסוכן, ואולי אלה יהיו הימים האחרונים שלנו ונהפוך לזיכרון חולף.

28 באוגוסט 2025, בשעה 17:23

אני מרגיש מאוד מפוחד ואני לא יודע לאן ללכת, לאן לברוח, לאן ללכת. אולי הם יהרגו אותי בקרוב.

1 בספטמבר 2025, בשעה 17:41

אני נמצא כעת באזור מסוכן. כל התושבים עזבו ואני נשארתי לבד ולא יכול לעשות כלום. אני עייף.

5 בספטמבר 2025, בשעה 09:54

הכסף יעזור לי מאוד כי אין לי כלום במצב הקשה הזה, ומחיר האוהלים נעשה יקר מאוד.

6 בספטמבר 2025, בשעה 11:15

האם יש ארגון שיעזור לי לקנות אוהל במקום לישון ברחוב? אם יש, מישהו יכול לעזור לי?

6 בספטמבר 2025, בשעה 11:49

אני מקווה שתוכל לעזור לי. אני כעת ברחוב.

6 בספטמבר 2025, בשעה 23:14

אני נמצא בשטח פתוח במערב עזה.

7 בספטמבר 2025, בשעה 15:17

לאלה ששואלים על תנאי תושבי עזה… עקירה אינה הצלה, אלא מחיר כואב: חלקת אדמה – 500 שקלים, אוהל – 2,200–3,000 שקלים, יריעות – 2,400 שקלים, הובלה – 2,000 שקלים, הקמת שירותים – 1,500 שקלים. סה"כ – בסביבות 10,000 שקלים. מוות בעזה יותר זול מעקירה.

11 בספטמבר 2025, בשעה 15:57

יקירי, יש לך חדשות על הפסקת המלחמה? אנחנו עייפים ולא יכולים לברוח לדרום. זה מאוד מעייף, יקירי, מאוד מעייף.

18 בספטמבר 2025, בשעה 11:10

שלום יקירי, קודם כל בוקר טוב לך. אני כותב לך את ההודעה שלי עם עיניים עמוסות בדמעות שרוצות להתפרץ, אבל הגבריות שלי מונעת ממני לבכות. אני כותב לך ממקום שאני לא מכיר בו אף אחד, תחת שמש חזקה, מכסה את הראש מפני השמש עם בגדים ושמיכות. אני כותב את ההודעה שלי תוך כאב וייסורים. אני כותב לך במצוקה. אני בח'אן יונס שבה התושבים לא מרחמים זה על זה. יש שטחים פתוחים, אבל אין לך זכות להיות בהם. אתה צריך לשלם שכר דירה חודשי על השטח כדי לחיות עליו. תראה לאיזה מצב הגענו. השארתי את אמא ואבא שלי ליד אחותי במקום דחוק, והנה אני מחפש בין סמטאות הרחוב חתיכת קטנה של שטח פתוח לשהות בה.

17 בספטמבר 2025, בשעה 18:29

אני נמצא בדרום עזה.

שטח פתוח עולה כסף. ילדים ברצועת עזה, ב-25 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

20 בספטמבר 2025, בשעה 00:02

אנחנו משאירים את הזיכרונות שלנו מאחורינו בעזה. אם אתה מכיר את הסיפור שלי, אז אתה יודע שזה סיפור של תנועה מתמשכת, חיפוש אחר מקום בטוח שכבר אינו קיים. אבל היום, אני רוצה לספר לכם על העקירה הסופית שלנו. זה אינו סתם עוד מספר; זה מסע שנראה סופי, כרטיס בכיוון אחד לעתיד לא ידוע. 22 פעמים נאלצנו לברוח. ובכל פעם נשאנו את משקל חיינו בידיים: כמה בגדים, מעט אוכל ותקווה שזו תהיה הפעם האחרונה. אבל תקווה היא נטל כבד, ועם כל תנועה כפויה, חלק מאיתנו נשאר מאחור.

המסע האחרון שלנו הוא עקירה לכיוון דרום רצועת עזה, והוא שונה. הוא דומה לביצוע של תוכנית ששמענו עליה שנים: עקירה שיטתית ומתוכננת. איננו בורחים רק מפצצות; דוחפים אותנו מהחיים שלנו. כשמכריחים אותך לעקור 20 פעמים, אתה לומד להשאיר דברים מאחור. אתה משאיר את הצעצועים שהילדים במשפחתך נהגו לשחק איתם, את הספרים שלא סיימת לקרוא, את התמונות על הקירות.

אבל במסע הסופי הזה, אנחנו משאירים את הזיכרונות עצמם. את הרחובות שבהם האחיינים שלי למדו ללכת בפעם הראשונה, את בית הספר שבו הם רכשו את החברים הראשונים שלהם, ואת קולות השכונה שפעם אמרו "בית" – כל זה נעלם עכשיו, נשאר מאחורינו במקום שאולי לעולם לא נחזור אליו. זוהי עקירה ללא שיבה. מהות התוכנית הישראלית היא להפוך את עזה ללא ראויה למגורים, להפוך את בתינו ואדמתנו למקום של רוחות ורעש. איננו פליטי מלחמה; אנחנו קורבנות עקירה בכוח, מעשה מכוון למחוק את קיומנו מאדמתנו. עכשיו, כשאנחנו יושבים כאן בדרום, הפחד ממה שיבוא אחר כך הוא בן לוויה קר ומתמיד. אין לנו בית, אין ביטחון והעתיד שלנו מופקר לחלוטין. #עזה #רצח_עם #אונס

23 בספטמבר 2025, בשעה 22:54

היום החמישי לעקירה שלי היה יום קשה כמו שאר הימים שמתחילים בבוקר בחיפוש אחר מים. מים לשתייה ומים מלוחים.

בצהריים, אחרי 12:00, אנשים מתחילים ללכת לאזור שנקרא "מורג" הנמצא בדרום רצועת עזה, שמשם נכנס הסיוע. הלכתי לשם כדי להשיג אוכל כלשהו, שימורים או קמח. מספר האנשים היה רב כי [העיר] עזה עקרה לכאן. אלפי אנשים מחכים למשלוחים המעטים האלה. הם מתקרבים למקום ההוא ומסתתרים מאחורי בתים הרוסים כדי להגן על עצמם מיריות, שחיילים ישראלים יורים מאחורי הטנק שלהם

אחרי ירי חזק, נכנסים שלושה משלוחים כל עשר דקות, והאנשים מתחילים להסתער עליהם. קשה להסתער ולהיאבק עם משאית שנושאת שקי קמח, כשכל שק שוקל 25 קילו, קשה להשיג שק כשיש כמות אנשים עצומה והמשאית אינה עוצרת.

יש שמתים מיריות ויש שמתים מתחת למשאית, יש מי שמאבד רגל. ויש גם קרבות פנימיים בין האנשים ובעיות בין תושבי עזה ותושבי הדרום, רפיח וח'אן יונס. מקללים אחד את השני

אם שני אנשים משיגים שק אחד, הם עשויים לשלוף סכינים ולהרוג אחד את השני.

וכשראיתי את המראה הזה, הנחתי את הראש על הריסות בית, הסתכלתי, שאלתי את עצמי איך הגענו לשלב הזה, משכתי את עצמי וחזרתי לאוהל בלי להשיג כלום, עצוב, מדוכדך, בוכה.