בני סכנין אכזבה את כל הגזענים

כותבת אורחת: סומוו יונס

אתמול בשעה 19:45 דבר אחד היה ברור, השעה וחצי הקרובות לא יהיו קלות והן יציבו את מרבית האוכלוסייה בעלת האזרחות הישראלית מול מסכי הטלוויזיה, בצפייה מתוחה בשל המשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים. מאחר שנבצר ממני להיות נוכחת באצטדיון, התיישבתי על הספה בסלון, הדלקתי את ערוץ הספורט, בעוד אבי ואחי עשו את דרכם לסכנין, להשמיע את הקול הבודד שנותר לנו כפלסטינים אזרחי מדינת ישראל.

תחילה אומר שקשה, ואולי בלתי אפשרי, לנתק את המשחק מההקשר הכולל של המציאות הגזענית שמכה בנו ומגל האלימות ששוטף את החברה לאחרונה. כמעט כל המדינה חיכתה לראות באיזה צד הספורט יבחר, לאחר שנציגי הציבור בחרו אתמול בחוק הלאום ואישרו שהמדינה בה חיים כשני מיליון פלסטינים מדחיקה אותם ומגדירה את עצמה בראש ובראשונה כיהודית.

כבר עתה אני מצהירה, שמהפרספקטיבה האישית שלי, הספורט בחר באופן נחרץ שלא משתמע לשתי פנים, בבני סכנין.

> הירי בכפר כנא: האם השוטרים חזרו לכפר כדי להתעמת עם חמדאן?

אוהדים במשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים (צילום: Rashad khalaily)

מאמרים רבים אודות אירועים אלימים בעקבות המשחק המתוח המדובר היו מוכנים עוד בטרם סיומו. מאמרים אשר קיוו להפנות עוד אצבע מאשימה לקבוצת בני סכנין על התעקשותה לקיים את המשחק על אף שלל התראות משטרתיות החוששות מהתלהטות האווירה.

בתום המשחק עלה אבו יונס, יו"ר בני סכנין, והודיע שכל השבוע שעבר הוא התעסק בתאורה, שבילים חלופיים, שוטרים ומאבטחים ושהוא יודע כי אכזב את כולם. כן, הוא וסכנין על כל זרועותיה – החל מההנהלה, עובר בשחקנים, וכלה באוהדים, אכזבו את כל הגזענים שהתפללו שהמשחק יתפוצץ והחברה הפלסטינית בתחומי מדינת ישראל תצטייר שוב כמפרת סדר, אלימה ומתפרעת.

המשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים (צילום: Rashad Khalaily)

הסמליות של המשחק הזה נבעה מהיות בני סכנין הקבוצה היחידה מ"המגזר" בליגת העל הישראלית, מהיות בית"ר ירושלים ה-קבוצה ה-גזענית (ב"ה" הידיעה) שבה מעולם לא שיחק שחקן ערבי, ושהאוהדים שלה התנגדו באלימות כשהובאו שחקנים ממוצא מוסלמי לשחק בקבוצה, וגם מהעובדה שזוהי הזירה היחידה בה, במובן כזה או אחר, הכוחות והתחרות ("המלחמה!") שווים.

אני יכולה להגיד בלב שלם שלפחות נקודת המוצא שוויונית, למרות שזה הוא משחק ביתי של סכנין: 11 שחקנים בכל קבוצה ("מחנה!") שלכל אחת מהן עומד אותו אמצעי ואותו משאב – כדור מתגלגל אחד.

מנקודת מבט אובייקטיבית, ומפרספקטיבה של כדורגל גרידא, הניצחון הגיע לבית"ר ירושלים. היא הניעה כדור, החזיקה בו לזמן ממושך יותר, סיכנה את השער והייתה התקפית. אולם, במהלך כל הדקות האלו השחקנים האדומים על הדשא לא נתנו ללהט להשתלט עליהם, חשבו מעבר למשחק הספציפי – על החברה שהם מייצגים, על התרבות שהם יונקים, על רצונם להראות שהם אכן מתנהגים בהתאם ושאינם ״מחבלים״, אפילו לא במשחק כדורגל אומלל.

ואז הגיע השער שחושף את הפנים האמיתיות של הצהובים, זה שתיסכל אותם והראה מי מהצדדים ראוי שייקרא אלים, מי נוטה במהרה לתקוף, להתפרע ולנסות לחבל בהמשך המשחק.

המוסריות אותה הפגינו שחקני סכנין, האיפוק בו התאפיין הקהל, השקפת העולם אותה הציג יושב הראש, ההשתלטות של אנשי ההנהלה על אחדים להוטים (במילים ותו לא), נתנו תשובה ברורה כשמש: הספורט בחר בסכנין.

הדחף שחשתי בסיום המשחק לעדכן סטטוס בפייסבוק, על אף שאינני מרבה לעשות זאת, אין לתארו. ומצאתי את עצמי מקלידה וכותבת: "אנחנו עם שמתאים לו לשמוח. אם המוסריות והאנושיות היו מנצחות בכל השדות, המצב שלנו היה שונה!"

 סומוו יונס היא עורכת דין ופעילה חברתית.

> ממשלה מופקרת, עופי הביתה!