בין רגשות אשמה לניסיונות שיקום: האקדמיה בעזה אחרי הג'נוסייד
סטודנטים וחוקרים פלסטינים הצליחו לצאת מעזה ללמוד בחו"ל, אבל מרגישים בושה מול המשפחות שהשאירו מאחור. בעזה עצמה סטודנטים חזרו ללימודים, אבל הקמפוסים הרוסים, מרצים נהרגו, והדרך לתואר תלויה בחיבור טוב לאינטרנט
22 מתוך 38 המוסדות להשכלה גבוהה בעזה נהרסו לחלוטין. פלסטינים מוצאים מקלט בקמפוס האוניברסיטה האסלאמית בעיר עזה, 24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)
"נישקתי את אבא שלי ואת אחיי באוהל ויצאתי. עכשיו יש להם פה אחד פחות להזין. מה אבא שלי, מסכן שלי, יגיד לי? אל תלכי, אסור לך לנסוע לבד. הוא אמר לי: 'תשמרי על עצמך, בתי'. הזיל דמעה, ונעלמתי לו. עכשיו לי יש אוכל, , לא נמות מרעב כאן".
>> אוניברסיטה הרוסה יכולה להציע רק קורס במדעי ההישרדות
נדא, סטודנטית לתקשורת מעזה, היא אחת מעשרות סטודנטים פלסטינים שישבו לסעודת איפטאר באולם קטן בלונדון. הקהילה הפלסטינית בלונדון ערכה את הסעודה לכבוד חודש רמדאן, שאמור להיות חגיגי – אך אינו כזה. הסטודנטים, שרק נחתו בלונדון, הוזמנו לסעודה ללא תשלום. רובם התקבלו למגוון תוכניות לימוד יוקרתיות וקיבלו מלגות ללימודים גבוהים.
מספר הסטודנטים מעזה גדול יחסית. "מחזור כפול", אמרו לי הסטודנטים, "כי בשנה שעברה אף אחד לא הצליח לצאת, והשנה משרד החוץ הבריטי לחץ על ישראל לאפשר יציאה דרך ירדן". נדא תיארה את מבצע החילוץ באישון לילה: הודיעו להם שהם יוצאים מעזה, ושעליהם לעלות לאוטובוס בתוך שעתיים. שיירה של שלושה אוטובוסים יצאה למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום), ומשם לגבול עם ירדן. נאסר לעצור, לצלם או לרדת מהאוטובוס.
עבור הסטודנטים האלה, המסע לתואר שני או דוקטורט אינו רק מסלול אקדמי או אמצעי לקידום מקצועי, אלא נתיב מילוט והצלה מהמלחמה.
לצידי ישב בילאל, חוקר שלמד בפקולטה לרפואה בעזה. אשתו ובתו בת השנתיים עדיין חיות באוהל ברצועה. הילדה נולדה לתוך המלחמה. הוא בלונדון לבדו, בפוסט-דוקטורט באחת האוניברסיטאות המובילות באנגליה, ואינו מצליח ליהנות מארוחת החג. כל ביס מלווה בתחושת אשמה. "ברוך השם, המשפחה שלי דואגת להן שם, אבל אני בטוח שאין להן את כל הבשר הזה ברמדאן. אני ממלא את הקיבה שלי בכל טוב ולא יודע מה אשתי מכניסה לפה. אני מתבייש לשאול או לשלוח תמונות".
בתור הארוך לעמדת קינוחי רמדאן פגשתי את דאליה, דוקטורנטית שהתקשתה להוציא את בתה היחידה מעזה. רק לאחר שבית המשפחה הופגז והאב נהרג, ובעקבות קמפיין בינלאומי שבו השתתפו מרצים מקיימברידג', יוניס"ף ומשרד החוץ הבריטי, הצליחה הילדה בת התשע להגיע לבריטניה ולהתאחד עם אימה. לסיפור שלהן יש סוף טוב, יחסית.
כך נראית כיום הגלות החדשה של האקדמיה העזתית: סטודנטים מבריקים שמקבלים הזדמנות לשרוד בחו"ל, וסוחבים איתם סיפורים וטראומות מהמלחמה, לצד רגשות אשם ומועקה.
מעמד של כמעט קדושה. טקס סיום באוניברסיטת אל-אקצא בח'אן יונס, אוגוסט 2015 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בחברה הפלסטינית יש לאקדמיה מעמד כמעט קדוש. לא במקרה הקמפוס נקרא בערבית "אל-חרם האוניברסיטאי" (الحرم الجامعي), אותו מושג המשמש לתיאור מסגדים ואתרים קדושים. כמו עמים מדוכאים אחרים, הפלסטינים מציבים את ההשכלה גבוה בסולם העדיפויות. עבור אנשים שאיבדו את עצמאותם, ולעיתים גם את אדמותיהם ובתיהם, הלימודים הם הדרך לבניית עתיד.
בהיסטוריה הפלסטינית, האוניברסיטאות לא היו רק מקום לרכישת מקצוע. התעצבו בהן אידיאולוגיות, התפתחה ביקורת פוליטית וצמחו תנועות חברתיות. האירוניה היא שחודשים ספורים לפני מתקפת חמאס באוקטובר 2023 פרצה בעזה מחאת סטודנטים נגד שלטון חמאס. רבים מהמוחים נעצרו והושתקו.
עד אוקטובר 2023 פעלו ברצועת עזה כ-12 אוניברסיטאות מוכרות ו-38 מוסדות להשכלה גבוהה, שבהם למדו כ-90 אלף סטודנטים. לצד האוניברסיטאות פעלו מכללות, בתי ספר להכשרה מקצועית ומכונים להכשרת טכנאים בתחומי הרפואה, ההנדסה והמכשור הרפואי.
באפריל 2024 דיברו מומחי זכויות אדם של האו"ם על "Scholasticide" בעזה, חיסול שיטתי של מערכת החינוך הפלסטינית. לפי דיווח ב"לה מונד" מינואר 2026, כמעט כל הקמפוסים האוניברסיטאיים בעזה נפגעו, ו-22 מתוך 38 מוסדות להשכלה גבוהה נהרסו לחלוטין. לפי הערכות, יותר מ-80% מבתי הספר בעזה נפגעו או נהרסו. תשתיות החינוך ברוב חלקי הרצועה קרסו.
במהלך המלחמה נהרגו מאות מרצים, חוקרים ואנשי סגל אקדמי, וכן אלפי סטודנטים. האובדן הזה עלול לפגוע למשך שנים ארוכות ביכולתה של החברה הפלסטינית לייצר ידע, לפתח מחקר ולהכשיר דור חדש של אנשי מקצוע. במובן זה, חיסול מערכת ההשכלה הגבוהה בעזה אינו מסתכם בהרס הפיזי של המוסדות, אלא עלול לפגוע באפשרות לקדם שינוי לאומי-פוליטי בעתיד.
ד"ר וסים עאמר כיהן בתפקיד ראש החוג לאנגלית ותקשורת באוניברסיטת עזה. כיום הוא מרצה אורח בקיימברידג'. לפני המלחמה, הוא מספר, "האקדמיה נתנה יציבות, לא כסף. השכר היה בערך 1,500 דולר בחודש למרצה בכיר, אבל היתה תחושה שיש עתיד אקדמי שאפשר לתכנן".
עכשיו, כמובן, המצב שונה לחלוטין. רוב המרצים ואנשי אקדמיה, כמו מרבית תושבי הרצועה, חיים מסיוע הומניטרי. "כמעט אין מזומן, והמחירים גבוהים מאוד", אומר ד"ר עאמר, ומספר כי שלטון חמאס והרשויות בעזה מנסים ליצור מראית עין של חזרה ללימודים: כיתה משופצת כאן, הרצאה מקוונת שם. חלק מהמוסדות האקדמיים מנסים לחדש פעילות באופן חלקי בלבד, לעיתים במבנים מאולתרים. אונסק"ו דיווח על ניסיונות להקים קמפוס וירטואלי שיאפשר לכ-20 אלף סטודנטים להמשיך ללמוד למרות ההרס. אבל בעיניו של ד"ר עאמר מדובר בעיקר בהישרדות סמלית ובפעולה להעלאת המורל הלאומי.
היתה תחושה שיש עתיד אקדמי בעזה. ד"ר וסים עאמר, לשעבר ראש החוג לאנגלית ותקשורת באוניברסיטת עזה (באדיבות המצולם)
גם לפני המלחמה, הוא אומר, האקדמיה בעזה לא היתה חופשית לחלוטין. מוסדות שונים השתייכו לזרמים פוליטיים שונים – פת"ח, חמאס או גופים פרטיים. ובכל זאת, הוא מסביר, האקדמיה הצליחה לתפקד ולהחזיק את שכבת המשכילים העזתים.
דרך הסטודנטים העזתים שנחתו בלונדון הגעתי גם לסטודנטים שלא הצליחו לצאת מעזה. אסמא אל-פארא, בת 22, סטודנטית שנה שלישית להנדסת מערכות במכללה האוניברסיטאית למדע וטכנולוגיה בעזה, מספרת כי "לפני תחילת שנת הלימודים קיבלנו מהצבא סרטון 'מתנה' לטלפון האישי, שבו הוצג פיצוץ כל מבני המכללה. כך התחלתי את שנת הלימודים".
קמפוס המכללה נמצא מעבר ל"קו הצהוב", האזור הנמצא בשליטה ישראלית, מה שהופך את הגישה אליו לבלתי אפשרית. "אז גם אם הוא (הקמפוס) לא נהרס כליל, זו סכנת מוות לגשת לקו הצהוב".
לימודיה של אסמא התעכבו בשנה, כמו לימודיהם של אלפי סטודנטים מעזה, אך היא ממשיכה לחלום לסיים את התואר ולמצוא עבודה בתחום המחשבים שהיא אוהבת. "מתוך עזה אני רוצה לעבוד ולבנות את העתיד שלי בעיר שלי", היא אומרת. אבל החזרה ללימודים קשה: מרצים שנהרגו או נפצעו קשה במלחמה, חברים למחזור שאינם עוד, חיבור מקוטע לאינטרנט ומאבק מתמשך ללקט שקל לשקל לשכר הלימוד.
כל הקורסים המעשיים הדורשים מעבדות, כמו מעגלים חשמליים ואלקטרוניקה, נדחו, מספרת אסמא. בקורסים אחרים המרצים נעזרים בתוכנות סימולציה של מעבדה, וזה ממש לא אותו דבר.
חלק מהמרצים נאלצים להשתמש בסרטוני יוטיוב ישנים מ-2020, שלא הם הפיקו אלא ליקטו ממדינות ערביות. החומר אינו מובן ואינו מעודכן. "אני לומדת הנדסת מחשבים. סרט יוטיוב מ-2020 לא עוזר לי, ורק שותה לי את חבילת האינטרנט", אומרת אסמא.
במצב כזה, קשה לסטודנטים לעקוב אחר החומר ולהבין מה נדרש למבחנים. אסמא מעריכה כי למידה מקוונת יעילה פי חמישה פחות מלמידה פרונטלית.
יש מרצים שקשה מאוד לתפוס את מקומם. אסמא אל-פרא (באדיבות המצולמת)
בכאב ובדמעות אסמא מוסיפה ומספרת על געגועיה למרצים שלה. המכללה איבדה במלחמה כמה מטובי המרצים. אחד מהם, ד"ר טאהר אל-פתוח, היה מומחה בתחומו ומורה מצוין. "מרצים מחליפים מנסים לצמצם את הפער, אבל יש אנשים שקשה לתפוס את מקומם", היא אומרת.
במציאות הזאת, קורס שאין מי שילמד אותו נדחה לשנה הבאה או מתבטל. אחד המרצים נפצע קשה כשביתו הופצץ, אך הוא חולץ מבין ההריסות וממשיך ללמד. "הוא שרד, תודה לאל, אבל רואים עליו שהוא סובל וקשה לו", מספרת אסמא.
לכל אחד מהסטודנטים יש סיפורים וטראומות קשות שהוא סוחב אל חדר הצ'אט, שמתנתק כל חמש דקות. "אחת החברות שלי איבדה את כל משפחתה והיא הניצולה היחידה, אחרת איבדה את אביה. סטודנטים רבים נוספים נהרגו, או שלא ידוע מה עלה בגורלם".
שמה של החברה הוא אסיל זנון. הצלחתי לדבר איתה ב"חלון" האינטרנט הפועל שעתיים ביום. אביה, אמה וארבעת אחיה נספו בהפגזה. כעת היא מתגוררת אצל דוד שלה.
אסיל לומדת במסלול הנדסת מערכות מחשב במכללה למדע וטכנולוגיה. "המלחמה היא זיכרון רע לכל הסטודנטים והסטודנטיות באוניברסיטאות בעזה", היא אומרת. "זה (הלימודים) היה הדבר שהחזיק אותי בסגר ובחנק לפני 7 באוקטובר. אחרי שאיבדתי את כל בני משפחתי החלטתי לנסות להמשיך את הלימודים, כי זה היה חלום של אבא שלי, והוא דחף אותי להנדסת מחשבים. אני רוצה להגשים לו את החלום הזה".
אסיל מספרת שאין לה בעיה בחומר הנלמד. היא בטוחה שתשלים אותו אם בעיית האינטרנט תיפתר, ושימצא לכך פתרון בקרוב. "עזה לא תתנתק מהעולם. לא הצליחו בשיא ההפגזות לנתק אותנו – אז עכשיו יצליחו?"
הקושי שהיא מתארת הוא נפשי. היה לה קשה להמשיך אחרי האובדן הגדול, העקירה והבדידות. "תודה לאל, יש לי דוד שלקח אותי למשפחתו בח'אן יונס", היא אומרת. "יש לי כמה מאות שקלים מהפנסיה של אבא, אני אשרוד. אבל אני לבד. אבא היה מהתומכים הגדולים שלי – וגם הסיבה להמשיך – והוא איננו”.
לצד הטראומה, השכול והקושי הפסיכולוגי, האתגר המרכזי מבחינתן של אסמא ואסיל הוא החיבור לאינטרנט. פעמים רבות החיבור לרשת אינו זמין. חסרים גם מחשבים וטלפונים, והחשמל מתנתק.
המלחמה הזאת הביאה איתה גם הזדמנויות עסקיות. אנשי עסקים פתחו ברחבי הרצועה מרכזי למידה מרחוק עם עמדות מחשב ותקשורת לוויין, ועלות השימוש בהם עומדת על חמישה שקלים לשלוש שעות. למי שיש כסף ונמצא בקרבת מקום זה סידור לא רע, אבל מי שגר רחוק מהמרכזים הללו, כמו אסמא ואסיל, נאלץ למצוא חלופה, שכן גם הנסיעה כרוכה בתשלום ואין מאיפה לקחת.
הכול תלוי בתשתית במחנות העקורים: לפעמים יש תקשורת, ולפעמים לא. אסיל גרה במאהל ליד הים במואסי במשך שמונה חודשים. "כשיש כמה שניות לברוח מההפגזה, את לא לוקחת מחשב", היא משחזרת. "כשהיא החלה לקחתי טלפון נייד, כמה דברים, וברחנו משם". אסמא מספרת: "המסך של הנייד נשבר. אין איך לתקן אותו בעזה – זה עולה כמו טלפון חדש. לכן, לצורך קבוצות הווטסאפ של החוג אני משתמשת בטלפון של אמא, ובקורסים מקוונים אני מתחברת עם חברות למסך אחד במחשב משותף”.
כדי להשלים את החלק המעשי של ההתמחות, אסמא חייבת מחשב נייד. "מגיעות לי שעתיים של חיבור לאינטרנט ביום. זה מעט וזה מנע ממני לסיים את הלימודים בסמסטר הקודם. אך בעזרת השם, המסע יימשך גם אם אתעכב בשנה. כלומר, נוכל לפתור את בעיית הלפטופ ואת נושא האינטרנט, אם ירצה השם".
האחריות להשגת אינטרנט וציוד אלקטרוני אישי מוטלת כולה על הסטודנטים בעזה. רבים מהם איבדו את המחשבים הניידים שלהם במהלך הפינוי. שכר הלימוד הוקפא או הופחת בכמה אוניברסיטאות לתקופה מסוימת, ובכמה מקומות ניתנת הנחה, אבל כדי להיכנס למבחן צריך לשלם.
"לחברה שלי היה חוב", מספרת אסמא. "יום לפני המבחן, המשפחה קיבלה סיוע הומניטרי בסך 1,250 ש"ח מתוכנית המזון העולמית (WFP). אביה שילם את המקדמה לאוניברסיטה מכספי המזון, כדי שתוכל להיבחן ולא תפספס את הסמסטר. אבל להגיד לך שאני יודעת מה בני המשפחה אכלו באותו חודש? ואיך הסתדרו? אין לי מושג. מה שאני יודעת הוא שהחברה שלי חייבת להצטיין בחוג, כי כל המשפחה מקריבה עבורה".
ד"ר עאמר מספר כי באמצע החורבן התאחדו אקדמאים פלסטינים מהגולה הכפויה והחלו לגבש מסמך חזון לשיקום עזה ביום שאחרי, הכולל תוכניות בתחומים שונים: חינוך, כלכלה, בריאות וממשל. "עשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות", הוא אומר, "חשבנו וכתבנו. עוד לפני שהגיעה התוכנית של טראמפ, החלטנו שרק אנשי מקצוע פלסטינים יוכלו לשקם את הבית שלהם".
אבל בינתיים הבית איננו. והאקדמיה, שהיתה פעם אחד ממנועי התקווה של החברה הפלסטינית בעזה, הפכה לסיפור של הרס, גלות ואי-ודאות.
ובכל זאת: מסך הטלפון של אסמא נשבר, אבל רוחה – לא. כך גם אסיל, נדא, דאליה בילאל ועוד עשרות אלפי עזתים. בתוך ההרס הם ממשיכים ללמוד.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
