באום אל-ח'יר, גם הדרך לבית הספר הפכה למאבק הישרדות

התלמידים היו סוף סוף מוכנים לחזור לכיתות, וגילו שהדרך לחינוך נחסמה. ילדה פלסטינית ליד גדר התיל שהקימו מתנחלים כדי לחסום את המעבר מאום אל-ח'יר לבית הספר במסאפר יטא, ב-13 באפריל 2026 (צילום: מוסעב שאוור / אקטיבסטילס)

בבוקר 13 באפריל חזרתי ללמד, לאחר חודש וחצי ללא שיעורים בעקבות מלחמת ארה"ב-ישראל נגד איראן. כמו יתר המורים בבית הספר שלי, הסמוך לכפר אום אל-ח'יר באזור מסאפר יטא שבגדה המערבית הכבושה, ציפיתי לשמוע שוב את הקולות המוכרים של הילדים ממלאים את כיתות הלימוד, לראות את תלמידיי שוב ליד שולחנותיהם ולחדש את שגרת הלמידה השברירית שאנו נאבקים כל כך לשמר כאן, בדרום הר חברון.

>> פוגרום מתואם ורחב היקף בקהילות מסאפר יטא: מבט מבפנים

אבל באותו בוקר משהו השתבש בצורה נוראית: יותר מ-50 מתלמידינו נעדרו.

זה לא קרה משום שלא רצו לבוא לבית הספר, או כי משפחותיהם השאירו אותם בבית. הם נעדרו כיוון ששביל העפר המחבר בין בתיהם לבית הספר נחסם בידי מתנחלים.

בלילה הקודם התקינו המאבטח מההתנחלות כרמל ונער מתנחל המתגורר שם גדר תיל לאורך השביל שבו צועדים ילדי אום אל-ח'יר כבר יותר מ-40 שנה. עם שחר, השביל נעלם.

התזמון לא היה מקרי. המתנחלים ידעו שהילדים אמורים לחזור לבית הספר למחרת, אחרי שבועות של שיבושים בעקבות המלחמה האזורית. לאחר שאיבדו חלק ניכר מזמן הלימודים, התלמידים שלנו היו סוף סוף מוכנים לחזור לכיתות. במקום זאת, הם גילו שהדרך לחינוך נחסמה בפניהם.

אחרי שהקפתי את ההתנחלות ברכבי, הצטרפתי להורי הילדים ליד המחסום שהוקם לאחרונה. התלמידים – חלקם ישובים על הקרקע, אחרים עומדים בסבלנות עם תיקי הגב שלהם – בהו בשקט בסלילי המתכת החדים שהפרידו בינם לכיתותיהם, כאילו אם ימתינו מספיק זמן, יוכלו לגרום להם להיעלם.

הצפייה בהם כך היתה מהרגעים הכואבים ביותר שחוויתי, הן כמורה שלהם והן כתושב הכפר. אלה היו ילדים שפשוט רצו להגיע לבית הספר בבטחה;  במקום זאת התייחסו אליהם כאל פולשים על אדמתם.

זמן קצר לאחר שהגענו התקשרנו למשטרה הישראלית, כדי לדווח על הגדר שהוקמה בן לילה באופן בלתי חוקי על אדמה פלסטינית פרטית. חיילים הגיעו במהירות, אך במקום לעזור החלו מיד לירות גז מדמיע לעבר הילדים והוריהם.

תלמידים רבים התקשו לנשום כשהעשן התפשט סביבנו. הורים מיהרו קדימה כדי למשוך אותם משם. כך החל המצור על חינוך ילדינו, והוא נמשך מדי יום בשלושת השבועות האחרונים.

מאז, כל יום לימודים מתחיל לא בכיתה אלא ליד גדר התיל. בשעה 7 בבוקר, השעה שבה הילדים בדרך כלל הולכים לבית הספר, הם מתאספים ליד המחסום לצד פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, קוראים לחיילים המוצבים שם ולמאבטח ההתנחלות לפתוח את הדרך, ומניפים שלטים הקוראים לכבד את זכותם לחינוך.

לרגע נראה היה כאילו העולם סוף סוף שם לב. עיתונאים מכלי תקשורת זרים הגיעו לתעד את המתרחש, וארגוני זכויות אדם דיברו על העוול. תמונות וסרטונים של תלמידים עומדים מאחורי גדר התיל נפוצו ברשתות החברתיות, ובהם גם תיעוד של אחייניתי היפה בת ה-5, מאסה בילאל. אך למרות תשומת הלב העולמית והזעם ברשתות, אף רשות לא אילצה את המתנחלים להסיר את הגדר. הדרך נותרה חסומה.

ההיבט הכואב ביותר במצב זה הוא האופן שבו ילדינו משמשים כלי לחץ. המתנחלים מבינים שפגיעה בחינוך מערערת את לב הקהילה כולה. באמצעות חסימת הדרך לבית הספר הם שולחים מסר לכל הכפר: אין לכם עתיד כאן.

אומנם המתנחלים הם אלה שהקימו פיזית את המחסום, אך ממשלת ישראל היא שמאפשרת לעוול הזה להימשך.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

משמעות החוסן

אום אל-ח'יר הוא אי מוקף באוקיינוס ​​​​שרוצה למחוק אותו.

במשך עשרות שנים חיינו בצל ההתנחלות כרמל, שמקיפה אותנו וממשיכה להתפשט על אדמתנו. בתינו נהרסו, הגישה שלנו לאדמתנו הוגבלה, וחופש התנועה שלנו צומצם ונשלט. לכל משפחה כאן יש סיפורים על הטרדה, הפחדה ואובדן.

מאז 7 באוקטובר 2023 המצב החמיר עוד יותר. מתנחלים הגבירו את תקיפותיהם ברחבי הגדה, וגם ההגבלות הצבאיות על תנועת פלסטינים הוחרפו באופן דרמטי. בקהילות קטנות כמו שלנו באזור C, חיי היומיום נתונים ללחץ מתמשך, עד שעזיבת הכפר הופכת לאפשרות היחידה.

אבל אנחנו מסרבים, כי איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא לסרב. וגם משום שחינוך ילדינו חשוב מדי.

לאחר שלושה שבועות, בעוד המכשול החדש עדיין עומד במקומו, משפחות החלו להסיע את הילדים לבית הספר דרך כביש ארוך ומשובש העוקף את ההתנחלות. הנסיעה אורכת זמן רב יותר, עולה כסף שלמשפחות רבות אין, וחושפת את הילדים לסכנות חדשות. מתנחלים כבר חסמו חלקים מהכביש הזה באבנים, בניסיון להפוך גם את המסע החלופי לבלתי אפשרי.

אנשים מתארים לעיתים קרובות את תושבי אום אל-ח'יר כ"חסינים". לפעמים אני חושב שהמילה הזו אינה מצליחה ללכוד במלואה את המציאות של מה שאנחנו נאלצים לעשות רק כדי לשמור על מראית עין של חיים נורמליים.

חוסן כאן פירושו ילדים שאוספים את ילקוטיהם בכל בוקר ונוסעים שלושה קילומטרים לבית הספר, לאחר שהמסלול הרגיל נחסם על ידי מתנחלים. פירושו לדעת שכל יום יביא איתו אתגר נוסף – גדר, צו הריסה, תקיפה, רצח – ובכל זאת לבחור להמשיך.

פירוש הדבר הוא מורים שפותחים כיתות גם כשמחצית מהמושבים ריקים, כדי שילדים ידעו שתמיד מחכה להם מקום למידה זמין. פירוש הדבר לסרב להיעלם.

אנחנו מסרבים, כי איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא לסרב. ילדי אום אל-ח'יר מפגינים נגד סגירת הדרך לבית הספר שלהם, ב-26 באפריל 2026 (צילום: מוסעב שאוור / אקטיבסטילס)

רוחות הרפאים בכיתות

כשאני עומד בכיתה שלי, אני מרבה לחשוב על המורים שעמדו כאן לפניי. אחד מהם הוא עודה הד'אלין האהוב שלנו, שהיה לא רק מורה אלא גם קול של הקהילה שלנו וסמל להתנגדות לא אלימה לכיבוש הישראלי.

ביולי האחרון עודה נורה למוות בידי מתנחל שפלש לאדמתנו, בזמן שעמד וצילם ממרחק של יותר מ-30 מטרים. הוא היה רק ​​בן 31. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים קטנים וקהילה שעדיין מתמודדת עם החלל שנפער מאז מותו.

בשבילי, עודה היה יותר מאח. גדלנו יחד. עשינו הכול יחד. היינו כמעט כמו אדם וצילו.

רבים מהתלמידים שדרכם לבית הספר חסומה כעת היו תלמידיו של עודה. הם הכירו אותו לא כסמל פוליטי, אלא כמורה שאכפת לו מהם. עכשיו אותם ילדים משלמים שוב את מחיר האלימות שעלתה לעודה בחייו.

לפני עודה איבדנו עמוד תווך נוסף של הקהילה שלנו: דודי, חאג' סולימאן הד'אלין, שנהרג על ידי משטרת ישראל בשנת 2022. מותו זעזע את כפרנו עמוקות.

האובדן הזה אינו זיכרון רחוק. הוא איתנו בכל יום – בבתים שלנו, בשיחות עם חברים ובכיתות. כשילדים אינם יכולים אפילו להגיע לבית הספר בבטחה, משקלן של רוחות הרפאים האלה מכביד עוד יותר.

טארק הד'אלין הוא פעיל, מורה לאנגלית ומנהיג קהילתי מאום אל-ח'יר. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי