"אנשים נקרעו לגזרים" במתקפה הישראלית על מחנה העקורים בעזה

ביום שלישי שעבר, בשעות המוקדמות של הבוקר, טילים ישראלים נחתו על "האזור ההומניטרי" הייעודי אל-מוואסי, רצועת קרקע צרה ליד הים, מערבית לח'אן יונס. במשך חודשים, מאות אלפי עקורים פלסטינים מצאו שם מסתור, בעקבות ההוראות של ישראל להתפנות כמעט מכל מקום אחר ברצועת עזה. אבל אפילו באותו מקלט לכאורה, הביטחון הוא אשליה, והעקורים פגיעים גם שם.

במשך שלוש שעות מחרידות, צוותי החיפוש וההצלה סרקו את החול, נואשים למצוא ניצולים. התאורה היחידה היתה אור עמום של פנסים ואש שעלתה מההריסות. במקום ניצולים, הם חילצו גופות של גברים, נשים וילדים שנקרעו לגזרים ונקברו מתחת לאדמה שעליה ניסו למצוא מסתור. האוהלים עלו באש, והפצצות הותירו מכתשים עמוקים בקרקע.

לפי משרד הבריאות העזתי, בהפצצות נהרגו לפחות 19 אנשים ונפצעו עשרות נוספים. זו היתה ההתקפה החמישית של ישראל באזור מאז שהכריזה עליו כעל מקום מקלט. בהתקפות האלה, כולל זו של יום שלישי, נהרגו יותר מ-150 בני אדם.

בדובר צה"ל טענו שההתקפה פגעה במחבלי חמאס בכירים "שפעלו מתוך מתחם פיקוד ושליטה שהוסווה במרחב ההומניטרי בח'אן יונס". חמאס הכחישו את ההאשמות.

אחד ההרוגים, אחמד אל-קאדי, היה רק בן 3. הוא גר באל-מוואסי עם אימו ושני אחיו מאז תחילת יולי, אז פלשו הכוחות הישראלים לשכונה שלהם בעיר עזה ועצרו את אביו של אחמד. בליל ההתקפה, אימו של אחמד, פאטימה, התעוררה מקול הפיצוצים.

"התעוררתי לרעש כל כך חזק עד שחשבתי שהגיע סוף העולם", היא אמרה למגזין 972+ בקול רועד. "כשהסתכלתי סביבי, הילדים שלי נעלמו. הייתי מוקפת חשיכה, עשן וצרחות. לא יכולתי לראות או לנשום".

עובדי ההצלה מצאו את אחמד כמה שעות לאחר מכן, קבור מתחת לערימת חול. גופו הקטן היה דומם, פניו קפואות באימה. שני אחיו, בני 6 ו-8, שרדו את ההתקפה אבל נפצעו קשה. "מצאתי אותם מכוסים בדם, הרגליים שלהם מרוסקות", סיפרה פאטימה, כשדמעות זולגות מעיניה. "חלק הגוף העליון שלהם היה מעל החול, אבל הרגליים שלהם נלכדו מתחתיו. אני לא יודעת איך נתאושש מזה".

"ישראל מנסה לקבור אותנו באדמה"

הצבא התחיל להורות לפלסטינים לעבור לאל-מוואסי בחודשים הראשונים של הפצצת הרצועה. האזור, שבו גרו רק 6,000 אנשים לפני המלחמה, הפך במהרה למחנה פליטים ענק, שבו מתגוררים מאות אלפי בני אדם באוהלים מאולתרים. הפלישה הישראלית לרפיח במאי גרמה לגל נוסף של עקורים להגיע לרצועת החוף הקטנה.

עיסרא אל-עטאר, בת 60, הגיעה לאל-מוואסי אחרי שביתה בשכונת שג'אעייה בעיר עזה, שם עבדה כמוכרת פלאפל, נהרס. "עבדתי כדי לפרנס את שמונת ילדיי, כדי שיוכלו להשיג תארים באוניברסיטה", היא אמרה למגזין 972+. "בניתי בשבילם בניין בן שמונה קומות, כדי שיהיו להם דירות נפרדות אחרי שיתחתנו ויולידו ילדים".

אבל בשבועות הראשונים של המלחמה הצבא הרס את ביתם בהפצצה אחת. "האבנים שמהן נבנה הבית יכולות לתאר את הסבל שעבר עליי בחיי", היא אמרה.

אל-עטאר ישנה ליד נכדיה כשהתעוררה מהפצצות אינטנסיביות ביום שלישי בבוקר. "היינו קרובים", היא שיחזרה. "התפזרו עלינו אבנים ואבק. אנשים רבים נפצעו מרסיסים נופלים. כולם צרחו, רצו וקראו לעזרה".

אום טארק אל-טאוויל, בת 44, היתה גם היא עדה לטבח. היא גרה באל-מוואסי כבר חמישה חודשים, אחרי שברחה מההפצצות הישראליות בשכונת א-נאצר בעיר עזה. "ההתקפה היתה אכזרית", היא אמרה למגזין 972+. "שמענו חמישה פיצוצים שהרגישו כמו רעידת אדמה שזעזעה את האזור כולו. היה חשוך מאוד, וכולנו ישנו כשהפצצות נפלו. הילדים רצו החוצה, בוכים ומבועתים. אנשים נקרעו לגזרים, רובם נשים וילדים".

"רצתי החוצה מהאוהל עם בעלי וילדיי, בצרחות, בלי לדעת מה קורה או לאן ללכת", המשיכה אל-טאוויל. "מרוב אימה רצתי בלי לכסות את השיער שלי אפילו, ללא כיוון. האמנו שאנחנו בטוחים כאן, ולא היו כאן שום לוחמי התנגדות. אני כאן כבר חמישה חודשים ולא ראיתי אף לוחם באזור. כולם כאן נשים, ילדים, קשישים או סתם אנשים רגילים".

ההפצצה הישראלית הקודמת באל-מוואסי, ב-13 ביולי, היתה אף קטלנית יותר, והרגה 90 פלסטינים. בישראל טענו שניסו להתנקש במפקד הצבאי של חמאס, מוחמד דף. היקף ההרס ביום שלישי מעיד כי כמו בהתקפה ההיא, הצבא הפיל פצצות של טון על מחנה האוהלים המאוכלס בצפיפות.

השורדים באל-מוואסי חשים תחושות קשות, כאילו שישראל משתמשת בתירוץ של מלחמה בחמאס כתירוץ לפגוע באזרחים פלסטינים. "ישראל רודפת אחרינו גם כאן כדי להרוג אותנו ולקבור אותנו בקרקע", אמרה אל-עטאר. "זו מלחמת השמדה".

חיפוש נואש אחר ניצולים

תגובת צוותי החירום להתקפה של יום שלישי נפגעה בגלל מחסור בציוד ובתשתיות – תוצאה של מלחמה שנמשכת כבר כמעט שנה ומצור שנמשך כבר עשור וחצי. מוחמד באדר, בן 30, שעובד בצוותי ההגנה האזרחית בעזה, הגיע לאל-מוואסי בשעה 1 בלילה אחרי שקיבל דיווח על הטבח. הזירה שאליה הגיעה נראתה כמו משהו מסרט אימה. "היו חלקי גופות בכל מקום", הוא נזכר. "היה ברור שמשפחות שלמות נהרגו. שריפה פרצה בכ-20 אוהלים, והיה במקום מכתש בעומק של 9 מטרים".

צוותו של באדר נאבק למצוא ניצולים בחשיכה. "לא היתה תאורה, והתושבים האירו את המקום בעזרת הטלפונים שלהם", הוא אמר. "המצב היה קשה וכולם בכו, צרחו ובדקו מה שלום קרובי משפחתם. לא הפסקנו לחפש עד שעלה היום".

אחמד, פרמדיק מתנדב בן 24 (שהעדיף לא למסור את שמו המלא מחשש שיפגעו בו), היה בין המגיבים הראשונים שהגיעו לזירה, מכיוון שהיה מוצב בסמוך לשם. "ברגע שהגעתי ראיתי גפיים מפוזרות בכל מקום", סיפר, קולו צרוד מתשישות. "ראיתי הרבה דברים איומים, אבל זה… זו היתה זוועה מוחלטת".

אחמד והצוות שלו עבדו ללא לאות, כשהם מוציאים גופות מהחול ומקווים למצוא מישהו חי. "מצאנו ילדה קטנה, בת 5 או 6, קבורה עד צווארה. היא עדיין נשמה, אבל בקושי. הצלחנו להוציא אותה, אבל היא מתה בדרך לבית החולים. אני לא מפסיק לחשוב עליה, על כל הילדים שלא הצלחנו להציל. אני תוהה אם הייתי יכול לעזור יותר".

באדר הביע תחושות דומות. "ההפצצות הבלתי פוסקות האלה פוגעות בהגנה האזרחית, כי אין לנו יכולת להציל אנשים", הוא מקונן. "אנחנו עומדים חסרי אונים מול מעשי הטבח האלה".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם מעזה, שמתגורר כיום בקהיר. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס