אני רואה את הילדים שלי בתמונות הילדים ההרוגים בעזה

הפלסטינים בעזה חוו את אווירת רמדאן, למרות הטרגדיה שמסביב. ילדים בטורניר רמדאן בח'אן יונס, ב-14 במארס 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

לאחר שהטרגדיה בעזה עלתה על גדותיה, הפסקתי לחשוב, כפי שחושבים רוב הפלסטינים, שעמידה איתנה היא ניצחון. העמידה האיתנה, ההישרדות, לא היתה בחירה עבור התושבים בעזה, אלא פשוט מזל. ההישארות בחיים אינה הישג, כמו שפעם חשבתי וכמו שרבים חושבים. זו ברירת מחדל.

>> כך הפרה ישראל את כל שלבי ההסכם בדרכה חזרה לטבוח בעזה

ולמרות זאת, התמונות של שולחנות האפטאר בעזה, מעל ההריסות, עוררו בי תחושה נעימה; תחושה שהעם הזה, העם שלי, ממשיך לחיות את חייו ולחוות את אווירת רמדאן, אפילו בתוך הטרגדיה שמקיפה אותו. מתעקש ליהנות מאווירת החודש הזה, מנסה לקשט את ההריסות באורות, ולהצטלם, בחיוך ובצחוק. מנסה לחזור לחיים, החיים שנשללו ממנו במהלך יותר משנה וחצי של מלחמה.

בחודש הרמדאן הזה עברנו – אשתי יארא, בני ג'בר, בתי ג'ידא ואני – מהבית שבו חיינו מאז נישואינו לפני יותר משבע שנים בנצרת, אל ביתנו החדש בכפר הולדתי, כפר מצר, בגליל התחתון, ליד משפחתי והורי. מעבר דירה הוא מהלך קשה, מורכב ומתיש, על אחת כמה וכמה אם הוא מתרחש ברמדאן, תוך כדי צום.

אבל עם כל הקושי במעבר, לא יכולתי שלא לחשוב על מאות האלפים בעזה, שלא עזבו את בתיהם מתוך בחירה, אלא מתוך כפייה. הם לא העלו את חפציהם על משאית אחרי שהורידו אותם מביתם במעלית, כפי שאני עשיתי. הם ברחו מבתיהם, לקחו איתם רק את מה שהיה קל משקל ויקר ערך. חלקם אפילו לא הצליחו לקחת את כספם, ואחרים – חיילים או אלמונים – לקחו אותו. מה שהם הותירו מאחור נקבר תחת הריסות בתיהם.

אני זוכר איך ראיתי את תושבי עזה חוגגים את חודש רמדאן לפני המלחמה, ואפילו קינאתי בהם. אני חושב עליהם עכשיו ושואל את עצמי איך הם חוגגים את חודש הרמדאן, אחת החוויות היפות ביותר בחיים בעיניי, בלי תפילות ומסגדים מלאים, בלי המאכלים המיוחדים והממתקים ובלי הבית, ובהרבה מקרים גם בלי חלק מבני המשפחה, כי הרי כמעט אין משפחה בעזה שלא איבדה כמה מבניה.

אין משפחה שלא איבדה כמה מבניה. פלסטינים בורחים מבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-5 בנובמבר 2024 (צילום: אסלאם אחמד)

ולמרות זאת, למרות החמרת המצור על עזה וההרעבה, היה יפה לראות איך מציינים את בעזה את רמדאן, לראות את הסולידריות של האנשים, את עמידתם אחד לצד השני ואת ארוחות האפטאר המשותפות שלהם, אף שהיו מעטות ופשוטות. עד שישראל החליטה אתמול לחדש את המלחמה.

איש לא ציפה לכך בעזה. אנשים האמינו שהמלחמה לא תחזור, במיוחד לאחר שהשיח על רעיון הטרנספר שהעלה הנשיא טראמפ דעך. התחושה בעזה היתה שהימים הקשים מאחוריהם ושעתיד טוב יותר יגיע, במיוחד בעקבות השיחות על היוזמה הערבית, ובעקבות ההבטחות שחמאס עשוי לקבל אותה ולהתפשר על שלטונו בעזה, ובכך לא להשאיר לישראל תירוץ לחזור למלחמה.

החברים בעזה אמרו שרצף ההפצצות אתמול היה קשה יותר מכל מה שחוו בשנה וחצי האחרונות: הפצצות אכזריות וחזקות, ללא אזהרה מוקדמת, על אזורים שתושביהם רק חזרו אליהם כדי לגור במה שנותר מבתיהם או באוהלים ליד חורבות בתיהם. "ואנחנו אוהבים את החיים, אם נוכל למצוא את הדרך אליהם" (ونحن نحب الحياة، إذا ما استطعنا إليها سبيلا), כתב מחמוד דרוויש בשירו המפורסם. תושבי עזה אוהבים את החיים ורצו ליהנות מהם, רצו למצוא דרך אליהם.

החזרה למלחמה השמידה מחדש את החלומות הפשוטים האלה. כאילו שהנקמה לא מסכימה להסתיים, כאילו יש מי שמתכוון להרוס לאנשים את כל מה שהצליחו להשיג במהלך חודש רמדאן, על משמעויותיו הדתיות והחברתיות. ממשלת ישראל, שיושבות בה מפלגות דתיות יהודיות, שלכאורה מכבדות את הדתות האחרות, החליטה לשלול את המעט הזה מאנשי עזה.

באחת התמונות שעלו אתמול ברשת מעזה ראיתי תינוקת שנהרגה, לבושה בחליפה. אביה כתב כי את החליפה קיבלה המשפחה לאחרונה מהסיוע ששלחו אנשי כפר קאסם, חלק מהקמפיין של תנועת "עומדים ביחד" לאיסוף ציוד חימום, בגדים ושמיכות. כתבתי על הקמפיין הזה ועקבתי אחריו. אבל זו לא היתה התמונה הנוראה היחידה שהגיעה מעזה. ראיתי תמונה של אב שמנסה לפרום את שיערה האסוף של בתו, ששכבה מתה בחיקו, מגואלת בדם.

אני רואה את ילדיי בכל התמונות של הילדים ההרוגים והפצועים בעזה, בידיהם הקטנות הרכות, בחיוכים שלהם, בתסרוקות שלהם, בבגדיהם התחתונים בבית החולים, או מדויק יותר בחדר המתים. התמונות האלה לא עוזבות אותי. קיוויתי שחודש רמדאן הזה יביא חג לעזה, במיוחד לילדי עזה, אבל מנגד ניצבת מדינת ישראל, שרבים מאזרחיה טוענים כי אותם ילדים אינם חפים מפשע. כמה מהם אף לועגים למונח "בלתי מעורבים", המשמש לתיאור אזרחים בעזה.

אני לא יודע אם המלחמה על עזה תימשך, אך אני בטוח שארור יהיה כל מי שמעורב בפשע הזה.