אם חד"ש באמת יהודית-ערבית היא חייבת להצטרף לרשימה משותפת

לאחרונה רבים מבקשים ממני להתיחס לבחירות. טוב, לא באמת רבים, אלא בעיקר שלושה אנשים, שבצירוף מקרים מדהים כולם עובדים כעורכים של שיחה מקומית. כמחרים בחירות ותיק עוד מ-2013 – מאותם ימים כשעוד היה כאן טוב והכל היה כל כך זול, נטול כיבוש ויאיר לפיד – סירבתי בקביעות עד עכשיו. הרגשתי שאין לי מה לחדש ולתרום לשיח הזה, שנראה יותר מכל כמו אוננות קבוצתית, במיוחד על רקע פשעי הקיץ הנוראים בשם עליונות הגזע היהודי שהותירו אותי מיואש מתמיד.

אבל אז הגיעו שיחות המשא ומתן לאיחוד הערבים לרשימה משותפת, ואיתם המשבר הצפוי.

איחוד הסיעות לרשימה אחת בהחלט עשוי לאתגר את שיח החרם (מה שטוב וחשוב), אותו פעילי המפלגות אוהבים ליחס לאליטיזם (מה שלא נכון). כמו שאמרתי בעבר, שאלה יהיו הצרות שלנו. במידה ויהיה שילוב כוחות פנים פלסטיני, הסקר שנערך עבור 972+ ושיחה מקומית צופה אחוזי הצבעה גבוהים בהיעדר קריאה כוללת להחרמה (שלא תגיע ממנהיגי הציבור, כי רובם בעד ייצוג בכנסת).

אין מקום להשוות בין לאומנות הכובש ללאומנות הנכבש

אלא שבקרב המצביעים המסורתיים למפלגה מסוימת, בה יש יהודים וערבים שבעיקרון מסרבים להיות אויבים, יש עם זאת גם כאלה שמסרבים להיות חברים ולשחק עם פלסטינים אחרים – במיוחד כאלה המזוהים עם הזרם הלאומי או הדתי. אותם אנשים הם בין הגורמים המונעים את האיחוד כרגע, והרושם הנוצר הוא שחלקם הגדול הם יהודים.

מאמר הדעה של שני פעילים ממזכירות המפלגה כאן בשיחה מקומית ופרסומים אחרים של המפלגה לקראת הבחירות נראים כמו נסיונות להכין את הקרקע לקראת סירוב לריצה משותפת. ברוב הטקסטים המתפרסמים מטעם המפלגה חוזרת על עצמה המנטרה של ״רק שותפות ערבית-יהודית תביא לשינוי״. הבעיה מתחילה כאשר נעשה שימוש בסלוגן הזה להצדקת סירוב לריצה משותפת עם סיעות ערביות.

> סקר בלעדי: רשימה משותפת תעלה דרמטית את אחוז ההצבעה בקרב ערבים

ח"כ ברכה ומפגינים בתל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מיד לאחר שנודע על הקדמת הבחירות הקרובות, פורסמה כתבה ב״הארץ״ בה נטען כי חד״ש מתנגדת לאיחוד ואף צוטטו גורמים במפלגה כאומרים: ״חד"ש היא לא מפלגה ערבית ואין סיבה שתתאחד עם שתי המפלגות הערביות. חד"ש היא מפלגה יהודית־ערבית שמראה שאפשר לחיות בדו קיום, במיוחד על רקע הקיץ האחרון". קחו חמש שניות ותקראו שוב את המשפט האחרון. אתם לא אמורים לפספס את הסתירה. במפלגת הערבים והיהודים שמסרבים להיות אויבים מראים לכאורה שאפשר לחיות בדו קיום עם יהודים, אבל לא עם ערבים אחרים.

מספר קולות מהמפלגה ה״לא ערבית״ מותחים ביקורת על האיחוד, בעיקר מהפן האידיאולוגי, בשל התנגדותם לזרמים האחרים ששתי הסיעות האחרות מייצגות. מבחינת אותם קולות, המגיעים מהצד היהודי לרוב, הזרם האיסלאמי פסול כי הוא דתי והזרם הלאומי פסול כי לאומנות זה מסוכן וכולי. בהנחת הנחות אלה הם לא מבינים שכעת הם מייצגים סוג של דיכוי סמוי ומסוכן.

לא ניתן להשוות זרם לאומי של עם כבוש (לא מסוכן) לזרם לאומי של עם כובש (מאוד מסוכן), והנחת הסימטריה הידועה לשימצה פסולה, חוטאת ומטעה, מהסיבה הפשוטה שהראשון דורש חופש ושוויון והשני מתגאה בדיכויו. באותה מידה לא ניתן לפסול זרם התנגדות דתית של עם כבוש המנוע מחופש פולחן דתי אמיתי.

לפיכך, ההנחה שרק לזרם ההתנגדות היהודית-הערבית המשותפת יש מקום היא הנחה שמדכאת את רוב הציבור הפלסטיני. כאשר הממסד הציוני מנסה למנוע ייצוג מאחד הזרמים בצורה ישירה (פסילה של בל״ד המייצגים את הזרם הלאומי), ולמנוע ייצוג מזרמים אחרים בצורה עקיפה, סלוגן הבחירות של חד״ש הופך לאידיאולגיה המשתפת פעולה באופן סמוי עם הממסד ומונעת איחוד. כך אי אפשר שלא להגיע למסקנה המתבקשת: חד״ש מתחילים לאבד את הרחוב הפלסטיני וגישתם אף מתחילה להזכיר גישת דיכוי.

אחדות או חרם

גם טענות ״האיחוד משרת את הימין״ שמושמעות כאן לא מחזיקות מים. ממש להיפך – חוסר אחדות, העלול למנוע ייצוג פלסטיני בכנסת (גם של חד״ש), הוא זה המשרת את הציונות, לשיטתם של פעילי חד״ש וכל מי שמצביע לכנסת כמובן. חשוב לזכור כי המאבק בכיבוש הוא לא מאבק בין שמאל לימין אלא בין צדק לציונות, ושהסירוב לאיחוד יפגע בשני הזרמים האחרים ובחד״ש עצמה. באופן כללי,ברגע שיהודים אנטי ציונים לכאורה מתנגדים לזרמים אידיאולוגים או דתיים לא אלימים בחברה כבושה ומופלית, הם הופכים שותפים לחוסר הצדק ולדיכוי כלפיה, בכך שהם מונעים או מקשים עליה לכל הפחות לפתח פלורליזם חברתי תרבותי הנחוץ להתפתחותה ותיקונה.

על פניו אפשר לחשוב שהבחירה שלא לשתף פעולה עם הזרמים האחרים דווקא מעודדת פלורליזם, ומוכיחה שלא כל הערבים דומים. אבל כשהחלופה היא כניעה להשתקה ממסדית בדמות אחוז חסימה בעייתי, הרע לא נראה כזה רע. לכן כל עניין הסירוב נראה יותר כמו ביטול מתנשא של זרמים אידיאולוגיים עצמאיים (ללא יהודים) בחברה הערבית, ופחות כמו הגנה על אותו פלורליזם.

זו שעת המבחן של חד"ש ושל מצביעיה האנטי-ציונים. הרעיון האלטרנטיבי של ריצה בשתי רשימות לא יעלה את אחוזי ההצבעה כי הציבור הפלסטיני, הדורש רשימה אחת, שוב יראה כי מנהיגיו לא פועלים כרצונו ולא ראויים לאמונו. קריאות החרם (גם של כותב שורות אלה) יתגברו וכולם ידעו מי היא הגורמת לחוסר האחדות. יותר מזה, אידיאולוגית הערבים-ויהודים-מסרבים-להיות-אויבים כי ביחד אין עליהם תספוג מכה קשה, שכן היא תראה שיש יותר קווי דמיון בין חד״ש למרצ הציונית מאשר לפלסטינים, שבתורם יבינו כי תורו ההיסטורי של המאבק הקומוניסטי המשותף הגיע לקצו.

> ריצה לבחירות ברשימה ערבית אחת תשרת את הימין