newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מול הימין הקיצוני נדרש איחוד יהודי-ערבי בין מרצ וחד"ש

גם הימין וגם מה שמתקרא שמאל-מרכז אינם מאמינים שיש עתיד לדו-קיום בארץ הזאת. דווקא ריצה משותפת של מרצ וחד"ש יכולה לספק תשובה ניצחת לשאלה: האם ערבים ויהודים יכולים לחיות יחד?

מאת:

כותב אורח: יאיר רון

מילת הקסם של בחירות 2015 היא "איחוד", אך בין האיחודים המדוברים חסר איחוד כוחות אחד, שהוא דווקא חשוב ומתבקש יותר מכולם. ההתלהבות מאיחוד השמאל-מרכז המהולל מוקדמת מדי. מול ימין קיצוני דרושה עמידה נחושה ואמיצה, ועד כה לא נצפו סימנים לכך בחבורה הרופסת של התנועבודה.

גם האיחוד הצפוי בין המפלגות הערביות אינו מלהיב, על אף נחיצותו. ברור שחלק מהן חייבות להתאחד כדי לעבור את אחוז החסימה, אבל לא כולן. בציבור הערבי קיימים פערים אידיאולוגיים עמוקים, שאינם כה שונים מהפערים שקיימים בציבור היהודי. הדרישה לאיחוד כל-ערבי שיתעלם מהבדלים אלה פשוט אינה הוגנת. יתר על כן, איחוד כל המפלגות הערביות ישחק לידי יוזמי החוק, והוא אולי אף המטרה הנסתרת שלהם. כך תיחקק סופית האמירה שכל הערבים הם אותו דבר, כולם זועביז וברור שאין עם מי לדבר.

מה שדרוש היום הוא איחוד עקרוני וחיוני פי כמה: איחוד בין מרצ וחד"ש. הדגל האדום כבר דהה מזמן וההבדלים בין שתי המפלגות אינם גדולים, למעט עובדה אחת: מפלגה אחת פונה בעיקר לקהל יהודי והשנייה לקהל ערבי, גם אם היא מגדירה את עצמה ערבית-יהודית. הריצה המשותפת תספק תשובה ניצחת לשאלה שמלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה: האם יהודים וערבים יכולים לחיות כאן יחד בשלום, כשווים מול שווים?

> בחד"ש אין כל חדש

זהבה גלאון (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

זהבה גלאון (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

ישראלי-יהודי יכול להעביר חיים שלמים בלי להכיר ערבי בתור שכן, חבר לספסל הלימודים, חבר לעבודה או חבר סתם. האפשרות, או חוסר האפשרות, לחיות בשלום עם הערבים שבתוכנו ומסביבנו הוא הקונפליקט המרכזי של המדינה. למרבית הצער, יש בנושא זה תמימות דעים בין הימין ובין מה שמתקרא שמאל-מרכז. שניהם אינם מאמינים שיש עתיד לדו-קיומנו המשותף בארץ הזאת, וחלוקים רק לגבי דרך התגובה.

השמאל-מרכז רוצה שנמשיך לעשות את עצמנו כאילו אנחנו מאמינים ברעיון היפה-אך-בלתי-אפשרי הזה, נתחזה לדמוקרטיה נאורה ובפועל נקיים כאן מדינת אפרטהייד בתמיכת צבא ההגנה למתנחלים; הימין הוריד את המסכה ומודה בפה מלא שאין כל דרך לחיות כאן יחד. הימין שומר על עמימות בנוגע לתכניותיו לאותו גייס חמישי, אך ברור שהן אינן כוללות שוויון זכויות מלא.

לכן חייב השמאל לשמש דוגמה ומופת לאפשרות של חיים משותפים. יש הרבה יותר מהמשותף בין מצביעי מרצ וחד"ש מאשר ביניהם לבין בוחרי הליכוד, בנט וליברמן. אזרחי ישראל הערבים אינם אויבים. להיפך. למרות האפליה וההפרדה המתמשכת, רבים מהם – ובוודאי מצביעי חד"ש – חולקים ערכים חברתיים ותרבותיים עם הרוב היהודי, ויעדיפו לחיות כמיעוט שווה זכויות בישראל דמוקרטית מאשר תחת שלטון פלסטיני או ערבי אחר.

הלאומנות וההקצנה הדתית הן אויבות השמאל, הדמוקרטיה וזכויות האדם, והן מאיימות באותה מידה על היהודים ועל הערבים. מצביעי מרצ חייבים להבין כי גורלם כרוך בגורל הערבים, וכי השנאה וההתנכלות אליהם צפויות רק לצמוח תחת כל ממשלה שתקום. השמאלנים והערבים, שני מושאי השנאה של הימין הקיצוני והלא כל כך קיצוני, נמצאים כבר מזמן באותה סירה. רק אם נאחד כוחות, נצליח אולי לשמור עליה מפני השואפים להטביעה.

> ריצה לבחירות ברשימה ערבית אחת תשרת את הימין

חברי הכנסת דב חנין, חנה סוייד ומוחמד ברקה בהפגנה נגד הריסות בתי בדואים (צילום: אקטיבסטילס)

חברי הכנסת דב חנין, חנה סוייד ומוחמד ברכה בהפגנה נגד הריסות בתי בדואים (צילום: אקטיבסטילס)

בימים הרעים האלה, הדבר החשוב ביותר הוא לחזק את כוחו של המחנה השפוי, המאמין עדיין בערכים נשכחים כמו דמוקרטיה, שוויון והומניזם. כאשר ערך בסיסי ומובן מאליו כמו "מדינת כל אזרחיה" – ערך שעליו חלמנו ונאבקנו כמיעוט נרדף במשך מאות שנים – נחשב לאמירה שמאלנית קיצונית, חייב לקום גוף שאומר "עד כאן!"

מרצ וחד"ש רחוקות מלהיות מפלגות קיצוניות. בשתיהן יש פרלמנטרים מעולים הנלחמים באומץ לא רק נגד הכיבוש הממאיר אלא גם למען צדק חברתי ואיכות הסביבה. מרצ לוקה אמנם בתסמונת "שקט יורים", הגורמת לה לעמוד דום בתחילת כל מלחמה מיותרת, אבל בסופו של דבר לבה מצוי במקום הנכון. חד"ש היא המפלגה היהודית-ערבית היחידה, גם אם התמיכה בה בקרב היהודים אינה גדולה. דב חנין, אולי חבר הכנסת הטוב והמוערך ביותר שיש לנו, התמודד ב-2008 בבחירות לעיריית תל אביב וקיבל את קולותיהם של 34 אחוז מהתושבים.

נותרו רק שתי שאלות גדולות: הראשונה, האם איחוד כזה יעלה באיבוד מצביעים? מצד מרצ, אין סיבה שמצביעי שמאל נחושים יימנעו מהצבעה לרשימה משותפת. הבעיה היא עם "מצביעי האווירה" הצפים ומרחפים להם, חלקם צעירים ומצביעי פעם ראשונה. עבורם הצבעה למפלגה חצי ערבית יכולה להיות מחסום גבוה מדי, אך יש להניח שקולותיהם יישארו בגוש השמאל-מרכז.

לגבי מצביעי חד"ש – עצם הריצה המשותפת לא אמורה להוות עבורם בעיה, ומה שיכול להפריע הוא זהותה הציונית של מרצ. איחוד יהודי-ערבי יחייב את מרצ לבחון מחדש את ערכיה ולברר מהי המשמעות המדויקת של להיות ציוני בימים האלה.

עם קצת אופטימיות, ניתן להניח שאיחוד מרצ-חד"ש לא יביא פחות מעשרת המנדטים שיש להן כיום, ואולי אף יחולל אנרגיות חדשות ויזקיף את קומתו של השמאל. בתרחיש של ניצחון שמאל-מרכז, יתקשו הרצוג ושותפיו לשלב בממשלתו מפלגה ערבית לגמרי, אך יוכלו אולי לעכל מפלגה שרובה יהודית.

השאלה השנייה, והגדולה יותר, היא האם מנהיגי שתי המפלגות יהיו מוכנים לעשות את הפשרות והוויתורים הדרושים למען חזון הריצה המשותפת אל הקלפי. זה בכלל לא בטוח, ולכן מה שנדרש הוא קריאה חזקה וברורה מצד בוחרי שתי המפלגות: יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. למען השלום, הדמוקרטיה והשמירה על צלם אנוש, בכנסת הבאה חייבים מרצ חד"ש.

יאיר רון עוסק בקופירייטינג ואסטרטגיה שיווקית, והיה מעורב בקמפיינים פוליטיים, מוניציפליים וחברתיים.

> איך בדיוק נולדה האגדה שציפי לבני יכולה להגיע להסכם עם הפלסטינים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf