newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה עושה השואה בהצגה פלסטינית?

השואה באירופה, המלחמות בארץ, נישואים מעורבים, פליטים וכיבוש הם רק חלק מהמרכיבים בהצגה "הוורד והיסמין" שמעלה התיאטרון הלאומי הפלסטיני, אל-חכוואתי. האם יש מקום לסבלו של האחר בנרטיב הלאומי? האם התיאטרון בכלל צריך להיות מחויב למאבק לשחרור?

מאת:

כותב אורח: פאיד בדארנה

ההצגה "הוורד והיסמין", של תיאטרון אל-חכוואתי בירושלים, מספרת את סיפור אהבתם של מרים, המהגרת היהודיה הבורחת מגרמניה הנאצית לפלסטין, וג'ון, קצין אנגלי שמשרת בפלסטין בתקופת המנדט. השניים נישאים ומביאים לעולם את לאה, אשר גדלה ומתחתנת עם מוחסן הפלסטיני. ללאה ולמוחסן נולדות שתי בנות, שמוצאות את עצמן כעבור עשרים שנה בשני מחנות ניצים. ההצגה מספרת על טרגדיה הקורעת שלושה דורות של אותה המשפחה המעורבת.

במאמר שהתפרסם בעיתון "אל-מחרר" הציע פעם ע'סאן כנפאני קריאה ביקורתית של ספר ביקורתי מאת ההוגה צאדק ג'לאל אל-עט'ם, שכותרתו "הביקורת העצמית לאחר התבוסה". וכך כתב כנפאני: "בין דפיו מתנהל ויכוח ער, המניח את התודעה הערבית אחרי תבוסת יוני (מלחמת ששת הימים, העורך) על שולחן הניתוחים, ועושה בה ניתוח אמיץ. הוא בוחר להיות אכזרי… אבל מסרב לטייח את המציאות השחורה בצבע לבן".

הטקסט הזה של כנפאני דן באופן הביקורת, אבל מסכים עם הכורח לגלות אומץ כדי להתמודד עם בעיותינו ולאבחן את מחלותינו. אם הטקסט הזה חיוני לקריאת ההיסטוריה, הוא חיוני על אחת כמה וכמה בשיגעון ובהמולה של התיאטרון. שהרי התיאטרון הוא זירה לביקורת, התבוננות, חשיבה והגות.

האחר היהודי

בהפקתו החדשה, "הוורד והיסמין", פורץ התיאטרון הלאומי אל-חכוואתי מחסום נפשי ואמנותי שמאפיין בדרך כלל את המגזר האמנותי, והוא ההיסוס והזהירות בבחירת חומרים שנויים במחלוקת, ובפרט כשמדובר בהאנשת "האחר" של הנראטיב הפלסטיני שלנו. וגם אם זאת לא דעתי, הרי שזהו הציר שעליו נסוב המחזה. ההפקה יצאה אל הפועל בשיתוף פעולה עם תיאטרון "עברי" בפריז ובבימויו של עאדל חכים המצרי. כאן יש לציין שסופרים גדולים כדוגמת אמיל חביבי, ע'סאן כנפאני ומחמוד דרוויש יזמו שיתופי פעולה אינטלקטואליים ואקזיסטנציאליסטיים עם האחר הישראלי.

> החברה הערבית זנחה את תיאטרון אל-מידאן, ולא במקרה

מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

ויכוח פנימי על הנראטיב שלנו. מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

בהפקה חדשה זו מספרת העלילה את סיפור הגירוש, הפליטות והמאבק הפלסטיני מלפני הנכבה ועד האינתיפאדה הראשונה. האירוע אינו כפי שהוא, והאמת אינה כפי שהיא. בהערות הקהל אחרי ההצגה שמתי לב שחלק מהם חיפשו את האמת, חיפשו נראטיב ללא כחל וסרק, או חיפשו את הקורבן היחיד עד לסוף הטוב או לפחות רמזים לסוף כזה.

הסצנה הראשונה בהצגה הייתה מפתיעה לצופה הפלסטיני וחוללה ויכוח גדול. זו הייתה סצנה מכאיבה על בני משפחה יהודית שנספתה בשל זוועות הנאצים. חלק אחר מהמשפחה הצליח לברוח ולהגיע לפלסטין הנאנקת תחת המנדט הבריטי. היה אפשר לחשוב שיש איזה חוק אנושי נוקשה ומחמיר, שאוסר עליך להזיל ולו דמעה אחת על קרבנותיהם של אלה שיהפכו ברבות הימים לאויביך המושבעים ביותר.

ובכן, ההצגה מעוררת, בין היתר, ויכוח יסודי ועקרוני על עצם הנוכחות של פרק זה באסוננו. הרי למה שמסופר בפרק זה אין שום קשר להיסטוריה שלנו, במובן זה שהפלסטינים לא עשו את העוול הזה, וברור שאין להם איתו דבר. אבל אין בכך כדי לבטל את העובדה שהעניין בכל זאת התגלגל לפתחנו והפך לפרק מההיסטוריה שלנו.

המחזה בחר לעסוק בנראטיב שלם שממשיך לכפות את עצמו על העולם ועל המאבק עד היום. הנראטיב הציוני הצליח לגייס רבות ממדינות העולם סביב האמירה "אין לנו ארץ אחרת" לאחר הטבח הנאצי. אם אנחנו רוצים שלהצגה יהיה מסר פלסטיני טקטי בפני דעת הקהל העולמית, הרי שהיא עושה זאת בהצלחה. הטקסט של ההצגה צפה מראש כל טענה אירופאית והראה הבנה והפנמה של מה שקרה ליהודים, אבל משלים זאת כך: "לא נסכים שהפלסטינים יהיו הקורבן שישלם את מחיר פשעי האירופאים נגד יהודי אירופה".

רבים מאלה שכתבו על ההצגה התרעמו שאינה מתעדת או מציגה אירועים היסטוריים ופשעים ברורים של התנועה הציונית והכוחות הבריטיים, ושלעיתים נראים הדברים המוצגים על הבמה נורמליים, רגועים ומלאים בקשרים אנושיים שלא עולים בקנה אחד עם אופיו של המאבק על הארץ. אבל טענה זאת, אף שהיא לגיטימית, אינה קולעת למה שנדרש מהטקסט התיאטרלי או המעשה התיאטרלי. כי התיאטרון, כל תיאטרון, אינו תיעוד מדויק של ההיסטוריה, ואינו מתיימר לדווח על האירועים כפי שהצופה היה רוצה. התיאטרון נועד לבדות אירוע מדומיין המבוסס על תקופה היסטורית בלי להתייחס לכל פרטיו, כשהבמאי משתמש בידיעותיו ההיסטוריות כנקודת מוצא ומקור השראה לפעילות שנעשית על במת התיאטרון.

> ואם נורמן עיסא היה מוזמן להופיע בתיאטרון אנטישמי?

מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

עד כמה תיאטרון מחויב לדיוק היסטורי? מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

הסיפורים של הישראלים והפלסטינים מחזקים זה את זה

אל לנו לצפות מהתיאטרון למה שאנחנו מצפים מהצפייה בטלוויזיה או בסרט דוקומנטרי. עלינו להתרחק מהדידקטיות במעשה האמנותי, שלועגת ומזלזלת באחר ומציגה היסטוריה רומנטית עטורת גבורה ואחידה. כך היה בסדרה המצרית "ראפת אל-הג'אן", על מרגל מצרי שפעל בישראל לפני מלחמת 1973. זאת, בשעה שהעובדות בשטח הראו לנו את היפוכה של גבורה זו.

יחד עם זאת, אם ברצוננו להתמודד ברצינות עם האשמה זו, אחזור כאן למה שאמרתי בהתחלה בעניין הצורך בביקורת עצמית כלפי פרקים מסוימים בנראטיב ההיסטורי שלנו, ויש הרבה מה לומר על כך, כגון: שאדמות רבות נמכרו ליהודים בפלסטין מרצונם החופשי של בעליהן ממניעים שונים, שצמחו חברויות רבות, חשודות ולא חשודות, בין יהודים, ערבים ואנגלים, שאנחנו לא יודעים את כל ההשלכות שלהן, ושנפתחו מועדוני ריקודים ובילויים שאותם פקדו אנשי ההנהגה הערבית והאנגלית ואישי ונשות התנועה הציונית.

על אותו הרצף של תקופות וכיבושים, אני רוצה להזכיר שהמחזאי הסורי הגדול ממדוח עדוואן התייחס ברומן ההיסטורי "אויביי" לצדדים רבים של התפתחות רשת הקשרים הזאת (גם אם הוא התמקד בתקופה העות'מאנית, שהיא תקופה חשובה בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בפלסטין), וכיצד הן תרמו לאובדן הארץ לאחר מכן.

בהקדמתו למחזה "אונס" כתב סעד אללה ונוס, שההשראה האמיתית לתיאטרון אף פעם איננה הסיפור עצמו, אלא הטיפול החדש שמאפשר לצופה להתבונן במצבו ההיסטורי והקיומי. האתונאים הקדומים היו נוהרים אל מושבי האבן של התיאטראות שם התקיימו מרתונים של הצגות כדי להתבונן במציאות חייהם לאור הטיפול שנתנו לו המחזאים ותפיסת עולמם כפי שעלתה מיצירתם. בכך הופך התיאטרון ממקום של דיאלוג למקום של חירות ופריחת החברה האזרחית.

הטיפול המצופה מההצגה "הוורד והיסמין" הוא טיפול מורכב וקשה, ובמקום שהתיאטרון יהיה מקום של חירות ופריחת החיים האזרחיים, במצב הזה הוא אינו מעניק חירות, כי חירותו פגומה ומופקעת ואזרחותו מבוטלת על ידי "אחד הצדדים" של הטקסט התיאטרוני.

במאי ההצגה עאדל חכים כותב בהקדמתו להופעה על המחזה הטראגי: "המחזה הטראגי היווני הוא הדוגמה הדרמטית אשר מראה ומדגישה שהנושא העיקרי הוא הדרך שבה העשייה התיאטראלית גורמת לנו לחשוב ולהתבונן ומובילה אותנו לשאול שאלות על גורלנו החברתי והפרטי".

לחיזוק תפיסה זאת, וכדי להדגיש את רצינות העשייה התיאטראלית והשפעתה, אוסיף את דבריו של סעד אללה ונוס על המחזה "האונס", בהם הוא מדגיש שהנראטיב הפלסטיני והנראטיב הישראלי הם שני סיפורים מתנגשים שמצמיחים זה את זה. הוא חולם על שתי גרסאות נפרדות: גרסה שמבליטה את הנראטיב הפלסטיני וגרסה שמבליטה את הנראטיב הישראלי. ונוס מזהיר נגד הצגת הדמויות הישראליות בצורה מצחיקה או פוגענית, ונגד חוסר השליטה של השחקן בעוינותו כלפי הדמות שהוא משחק.

> הערבים בארץ עזרו להציל ולשמר את תרבות יהודי ארצות ערב

מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

אפשר היה לשפר חלק מהדיאלוגים. מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

מי שאיבד את הבית ומי שנכנס אליו

דווקא מבחינה זו יש מקום לשבח את מאמצי צוות השחקנים בהצגה "הוורד והיסמין", אשר הקפידו להפיק הופעה שמבליטה את הדמויות היהודיות והישראליות.

אמירתו של ונוס על המחזה "האונס", שהוא מייצג קטע נבחר מהיסטוריה אלימה וטעונה בהזדמנויות ותהפוכות, היא אמירה מועילה לדיוננו על ההפקה התיאטרונית הזאת, מפני שהמודעות ההיסטורית של הבמאי היא יסוד חשוב וגורם עיקרי להצלחת ההצגה, יחד עם יצירתיות אמנותית. ב"הוורד והיסמין" מצטיירת בפני הצופים תמונה של ההיסטוריה של הארץ, מורכבת מחלקיקים גדולים של היסטוריה, כפי שהזכרתי לעיל, משואת היהודים בגרמניה ועד לאינתיפאדה בשנת 1987.

מבחינה היסטורית, הבמאי בחר כמה אירועים היסטוריים ובנה עליהם וסביבם את הדיאלוגים התיאטרוניים. אילו רציתי תוספות שנוגעות למאבק הערבי, במקביל לאזכור הארגונים הציוניים והכוחות האנגליים בחילופי הדברים הקצרים והמהירים שבחלק הראשון של ההצגה, שמתנהלים בין צאלח הפלסטיני והקצין הבריטי ג'ון, הרי שלדעתי היה מקום לכך שביקוריו החוזרים של צאלח בבית אותו קצין ייצרו דיאלוגים יותר מדויקים, רציניים ומתפלמסים, שיעבירו את הדאגה והחרדות של הפלסטיני בעל הבית, בעל האדמה, יצרן כלי החרס. בחלק השני של ההצגה הדיאלוג בין שתי הדמויות הללו היה יותר מורכב ועקרוני, אבל הוא מתרחש אחרי ששניהם הלכו לעולמם.

לאורך ההצגה שולט שיח הבית הפלסטיני: בין זה שאיבד את הבית, זה שגזל את הבית, וזה שלא שמר על הבית מפני הגזל. יש מקום למאמץ יצירתי גדול יותר בעיצוב ובניית התפאורה כדי שתתאים יותר לתמונות, לדיאלוגים ולתקופות ההיסטוריות, שבהן מהווה הבית הפלסטיני בעבר ובהווה, סמל קבוע לפליטות ולשיבה. אפשר למשל להכניס חומה מחופה אבן שתתאים לבית הפלסטיני ויחד עם זאת תשאיר אותנו באווירה של התיאטרון האתונאי שאליו נוטה הבמאי. התפאורה הזכירה במידת מה את התפאורה בהצגה "אנטיגונה", שביים עאדל חכים עבור תיאטרון אל-חכוואתי.

> ההיסטוריה הלא מדוברת של קשרים בין מזרחים לפלסטינים

מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

נותנים תשובה לאירופאים. מתוך ההצגה "הוורד והיסמין", תיאטרון אל-חכוואתי (באדיבות התיאטרון)

עליית מדרגה בעולם המשחק

לצד הופעות השחקנים, יש לציין באופן מיוחד את תפקידי הנשים שבוצעו באופן מופתי ואף מרהיב. ההופעה היוותה קפיצת מדרגה לכל השחקניות, למנוסות יותר וגם למנוסות פחות. שאדן סלים (מרים) הצליחה לשכנע את הצופה בתפקידה ולמשוך בכל החוטים במיומנות אשר הופכת אותה לאחת השחקניות הפלסטינית הבולטות כיום. היא ביצעה ללא דופי את הריקוד האריסטוקראטי ואת הקול היהודי, והצליחה להעביר את הסתירות שבהן היא חיה אל במת התיאטרון ואל הקהל התיאטרוני. כמו-כן היה לתפקידים השונים של השחקניות לומא עאצלה ופאתן ח'ורי חלק חשוב בהצלחת ההצגה והן הוסיפו לה כובד ראש ורצינות ראויות להערכה, במיוחד לאחר שתפקידים אלה היו נחלתם הבלעדית של שחקנים, דבר שגרם להעדר של האלמנט התיאטרלי הנשי.

מבחינה מהותית, הסצנות של החקירה, העינויים הגופניים וההתעללות המינית והאונס היוו הזדמנות להתמודד עם הסיפורים המושתקים והמוסתרים של הנראטיב שלנו, שנובעים מבושה, פחד ומושגים מעוותים ומזויפים של כבוד. ואילו אמירה חבש (לאה) שייטה במיומנות בתפקידים שניתנו לה, כשהיא מגלמת היטב את הדמויות שלבשה, וללא ספק הצליחה לשכנע את הקהל באמינות נשיותה ו"יהודיותה" תוך שליטה בשפה התיאטרונית. לאמירה הייתה נוכחות כובשת בהופעת הריקוד היווני רב-המבע. מבחינה זו בלט עלאא אבו גרביה בתפקיד הרקדן הלהטוטן אשר בלט אף יותר בתפקיד החייל ונתן ביצוע משכנע ומשפיע.

האמן חוסאם אבו עיישה הצליח "לחיות" בתוך דמותו של "אהרון" ולשחק את הסיפור הישראלי כפי שכתב אותו הבמאי, ואני יכול לקבוע שהוא הוסיף לה הרבה בזכות ניסיונו האישי בכלא ובמאבקי החיים. אהרון שמר על החומרה והרצינות הדרושות לפעילות חשאית כפי שהדבר השתקף בפועל במהלך ההיסטוריה. במקביל בלטה דמותו של ג'ון (סאמי מתואסי) האנגלי אשר ביטא את הבלבול בו שרוי קצין אנגלי שקול ותרבותי, ששוחקה באופן מצוין בלי שהבמאי יעמיס עליה נאומים פוליטיים או צבאיים, אם כי אולי היה רצוי שכן יטיל עליה משהו מהסכסוך הזה שהוא עומד במרכזו.

את הסיפור הפלסטיני נשאו כאמל באשא (צאלח) ודאוד טווטח (מוחסן), אשר תפקידיהם נעו בין תנופה פולמוסית טובה ורהוטה בחלק השני ובין לוליינותו של מוחסן בחלק הראשון בתפקיד המקהלה וביקוריו של צאלח בבית הקצין האנגלי. לצד הופעתם המצוינת, ארשה לעצמי להעיר לבמאי על הצורך לחזק את תכני הדיאלוג והסצנות בין האב צאלח והבן מוחסן (למשל, ישנו שיטוח של אירוע הפרידה, כשהאב פונה ללבנון והבן לעזה, בלי שתתרחש האינטראקציה הדרושה. יש מקום להתערב בדיאלוגים הללו). חיזוק כזה יוסיף לרצינות ולמורכבות של הסיפורים של שניהם ולטרגדיה של האב והבן, בהשוואה לדיאלוגים והויכוח סביב הסיפור הישראלי במשפחתה של מרים.

בסופו של דבר, הצגה זו היא עליית כיתה של התיאטרון הלאומי הפלסטיני מבחינת יכולתו להציג ויכוח, ולהתעמק בו ללא מורא כדי להרחיב את המבט, וכדי לבסס את הנראטיב הפלסטיני סביב האובדן והגירוש והזכות להשיב את הבית האבוד והמשפחה המפוזרת.

במקביל, אנו רואים את הכבדת היד של הצנזורה התרבותית הישראלית על תכני הנראטיב הפלסטיני, ששיאה היה רדיפת מוחמד בכרי בשל סרטו "ג'נין ג'נין", ולאחרונה התגלמה בהסתה ובהצקה נגד תיאטרון אל-מידאן בחיפה בגלל הפקת "הזמן המקביל", המבוססת על סיפורו של אסיר פלסטיני. אין ספק שהתיאטרון מעניק לצופה הזר מבט פלסטיני על הסכסוך, וגם אם אנחנו חולקים עליו, לא צריך לזלזל ביכולתו לחזק את הנראטיב הפלסטיני בחו"ל.

ההצגה "הוורד והיסמין" של אל-חכוואתי יוצאת בימים אלה לסיבוב הצגות באירופה, וצפויה לשוב ולהציג בירושלים עוד מספר חודשים. הפוסט פורסם במקור בערבית באתר קדיתא, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

> לפני שבתאטרון תוקפים את מירי רגב, אולי שייקחו בעצמם שחקנים ערבים?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הנשיא יצחק הרצוג מקבל את החיסון השלישי נגד קורונה בבית החולים שיבא תל השומר, ב-30 ביולי 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הנשיא יצחק הרצוג מקבל את החיסון השלישי נגד קורונה בבית החולים שיבא תל השומר, ב-30 ביולי 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ההחלטה על החיסון השלישי שגויה ופוגעת באמון הציבור

חיסונים הם אחד ההישגים האנושיים הגדולים ביותר, אך ההחלטה שקיבלה ממשלת ישראל אינה מבוססת על ראיות, ולוקה בחוסר שקיפות. ההיסטוריה מלמדת שפעולות רפואיות המבוססות על מידע חלקי עלולות לגרום לאסונות כבדים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf