החברה הערבית זנחה את תיאטרון אל-מידאן, ולא במקרה
תיאטרון אל-מידאן לא הצליח לגבש לעצמו קול ברור, לא מכתיב כיוון תיאטרלי ולא התאמץ מספיק להגיע לקהל הערבי הרחב. עכשיו כשהתיאטרון זקוק לעזרה - אין לו למי לפנות
כותב אורח: סאלח בכרי
התיאטרון הוא הנשק היחיד שאי פעם השתמשתי בו כדי להתנגד לעוול על כל צורותיו. זאת, משום שהאמת הפשוטה היא, כי הוא המראה המייצגת והברורה ביותר לתנועה התרבותית הפלסטינית בחלק זה של המולדת, או ליתר דיוק החלק שבין עזה והגדה.
לכן ראיתי זאת כחובתי, הן כשחקן והן כצופה, בזמן הזה, לשתף אתכם בדעתי בנושא תיאטרון אל-מידאן. זהו אותו המוסד שמתחולל סביבו דיון פוליטי, שנגרם בשל הצגת "הזמן המקביל", אחרי שמדינת הכיבוש יצאה נגד ההצגה בהתקפה חזיתית, שהסתכמה באיום בהפסקת התמיכה הכספית בתיאטרון מצד משרד התרבות, והפסקת התמיכה בהצגה דרך סל התרבות של משרד החינוך של המדינה הששה אלי קרב.
בלהט הוויכוח נאלמו, אולי שלא במתכוון, שני קולות ברורים ובעלי משמעות, אך שונים זה מזה בתכלית. האחד רואה בתמיכה החומרית בתיאטרון (העלובה והמגוחכת בפני עצמה) זכות בלתי מותנית, שמגיעה לנו כאזרחים משלמי מיסים. זאת כמובן לצד הקריאה וההדגשה שמאבקנו ועצמאותנו התרבותית הם הדבר הגדול והחשוב ביותר, ושתיאטרון אל-מידאן וההצגות שהוא מעלה לא יהיו בשום אופן בני ערובה לסוג כלשהו של הגבלת חופש הדיבור או סתימת פיות. הקול השני דוגל בהחרמת הממסד הישראלי לגמרי, בהצטרפות לחרם העולמי והעתקתו לתוך פלסטין עצמה, לפחות ברמת מוסדות התיאטרון, שהם החזית התרבותית שלנו כחברה.
אני אישית דוגל בקול השני, אבל למרבה הצער ברור שתיאטרון אל-מידאן, על הנהלותיו השונות והוועד המנהל הקבוע שלו, אינו מצליח לממש את קריאת הקול השני והוא גם מהוסס ונרפה בבואו להשמיע את הקול הראשון.
חולשה זו וחוסר אונים זה שראינו ועוד נראה בתיאטרון אל-מידאן אינם באים משום מקום. הם נובעים מכך שמאז שנוסד תיאטרון אל-מידאן ועד היום הוא אינו מייצר עמדה אמנותית ברורה וגלויה, ואינו קובע שום כיוון תיאטרלי רציני. רוב ההפקות שהעלה במרוצת השנים לא התעלו מעבר לבינוניות ולא התחברו אל הציבור ולא מימשו את המשמעות שיכולה להיות לתיאטרון.
תיאטרון אל-מידאן אף לא השקיע מאמצים אמיתיים למימוש תקוותיהם של האמנים, אלא להיפך, הוא הרס תקוות אלה ואת כוחות היצירה שלא מצאו לעצמן מקום על במת תיאטרון זה.
בסופו של חשבון, התיאטרון לא עשה שום תכניות רציניות להתמודד עם האתגרים והמחסומים שעומדים בפניו ובפני תנועת התיאטרון בכלל. בפועל הוא גם לא התאמץ להגיע אל הקהל הרב שלנו ברחבי הארץ והסתפק במי שכבר ישנו ובמה שאפשרי וקל, ולא ניסה להגשים חצי ממה שבלתי אפשרי, כמו שאומרים.
נראה שבשל הסיבות האלה ממש אנו רואים שהתמיכה העממית בתיאטרון נעלמה לגמרי באתגר האחרון שלה: וזה למרות שהפגיעה בתאטרון אל-מידאן אינה פחות מסוכנת מתכנית פראוור וסוגיות פוליטיות בוערות למיניהן. אבל תיאטרון אל-מידאן קוצר עכשיו את מה שהוא עצמו זרע.
סאלח בכרי הוא שחקן תיאטרון וקולנוע
> סערת אל-מידאן: מערבים לא צריך לבקש תגובה
מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
כאן אפשר להצטרף
לתמיכה – לחצו כאן
