אי אפשר לענות אסירים פלסטינים ולדרוש יחס אנושי לחטופים
ישראל מחזיקה ביותר מעשרת אלפים אסירים ועצירים פלסטינים בתנאים קיצוניים של אלימות והזנחה, שגבו את חייהם של עשרות מתחילת המלחמה. אם אנו רוצים שחמאס יתייחס לחטופים שלנו כבני אדם, עלינו להתייחס באופן דומה לאסירים הפלסטינים שבידינו
זכויות אדם אינן ניתנות לחלוקה. אסירים פלסטינים בכלא בדרום הארץ, פברואר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
הדיון הציבורי בישראל בנוגע לחטופים בעזה מתמקד במידה רבה מאוד בתנאים הקשים שבהם הם מוחזקים. זעקת המשפחות והחברה כולה ברורה: אסור להחזיק בני אדם במרתפים, במנהרות חשוכות, בצפיפות, בתת-תזונה ובלי טיפול רפואי. אך מה שנשמט מהשיח הוא שבמקביל, ישראל עצמה מתנהלת באופן דומה, ואף מתגאה בכך, כלפי אלפי אסירים ועצירים פלסטינים בבתי הכלא שלה.
>> "היה כבר עדיף שיירו בנו": פלסטינים מעידים על התעללות בכלא
כיום מוחזקים בידי חמאס 50 ישראלים; רק כעשרים מהם בחיים, היתר מתו בשבי: מאלימות, הזנחה רפואית, או כתוצאה מהפצצות צה"ל. עדויות של משוחררים מתארות כליאה בבורות ובמנהרות, תזונה דלה, אלימות והשפלות. על פי נתוני המוקד להגנת הפרט, נכון לאוגוסט 2025, מוחזקים בישראל יותר מ-10,000 אסירים ועצירים פלסטינים, מהם 3,613 במעצר מנהלי, ללא משפט. דוחות של ארגוני זכויות אדם, ישראליים ובינלאומיים, מתארים מציאות של צפיפות, מחסור במזון ובמים, שימוש ממושך בבידוד, אלימות פיזית והזנחה רפואית. מאז אוקטובר 2023 מתו בבתי הכלא בישראל עשרות אסירים פלסטינים, כשההערכות נעות בין 59 ל-73 אסירים, ברובם מתת-תזונה, מהיעדר טיפול רפואי או מאלימות ישירה.
הדמיון מטריד: שני הצדדים מחזיקים בני אדם בתנאים שמפרים את זכויותיהם, שניהם מנצלים את החזקתם ככלי מיקוח, ושניהם נוקטים בענישה קולקטיבית. ההבדל הוא בכמות וביחס: חמאס מחזיק בעשרות, ישראל באלפים. חמאס פועל במציאות של מחסור ותשתיות רעועות; ישראל, מדינה עם מערכת כליאה מוסדרת, בוחרת להחמיר באופן שיטתי את התנאים ואף מצהירה שזו מדיניותה.
לא מדובר רק בפרטים טכניים על תנאי מחיה. יש כאן מסר מוסרי עמוק: ישראל דורשת מחמאס יחס הומניטרי לחטופים, אך מתעלמת מהאופן שבו היא עצמה פוגעת בזכויות בסיסיות של אסירים פלסטינים. כאשר השר לביטחון פנים – שלאחרונה אף ערך ביקור השפלה מתוקשר באגף הבידוד של בכיר האסירים הפלסטינים, מרוואן ברגותי – מתהדר בהחמרת תנאיהם, וכאשר בכירים במערכת הביטחון מציגים זאת כהישג, הם משדרים לחברה הישראלית ולעולם כולו שמוסר כפול הוא הנורמה: לנו מותר, להם אסור.
צביעות זו מסכנת גם את החטופים הישראלים עצמם. אי אפשר באמת לדרוש מארגון טרור כמו חמאס להתנהל לפי כללי אמנות ז'נבה, כאשר ישראל עצמה מפרה באופן מוצהר את אותן אמנות ביחס לאסירים הפלסטינים. המסר שמשדרים מן הכלא בישראל מחלחל גם לעזה: אם אסירים פלסטינים מורעבים ומוכים באלות, למה שישראלים יזכו ליחס טוב יותר?
מעבר לשאלת המוסר, יש כאן שאלה של תבונה אסטרטגית. ישראל מנהלת משא ומתן על חיי החטופים בעוד היא משתמשת בעצורים פלסטינים כקלפי מיקוח משלה. כל עוד הצד הישראלי רואה בעצורים הללו "בני ערובה", קשה יהיה לשכנע את העולם, ואת חמאס, שהיא פועלת ממקום מוסרי עליון.
שורה תחתונה: לא ניתן להחזיק בשני קני מידה מוסריים בו-זמנית. אם אנו רוצים שחמאס יתייחס לחטופים שלנו כבני אדם, עלינו להתחיל בכך שגם אנחנו נתייחס כך לאסירים הפלסטינים שבידינו. לא מדובר בהשוואה גורפת או בהצדקה של פשעי חמאס, אלא בהכרה פשוטה: זכויות אדם אינן ניתנות לחלוקה. מי שדורש שיכבדו את זכויותיו שלו, חייב לכבד גם את אלו של אחרים, אפילו את אלה של אויביו.
ארנון הראל הוא פעיל חברתי, קהילתי ופוליטי. גמלאי מחינוך והוראה בתיכון. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
