newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא, איימן עודה לא זורם, ובצדק

כמו שנשים צריכות להסביר בלי סוף שהן לא רוצות להיות חלק דומם בתסריט שכתב מישהו אחר, על הערבים בישראל מוטלת החובה המעיקה לא להניח לחברה הישראלית לבלוע אותם בחיבוק מזויף בלי להעניק להם מקום אמיתי בסיפור. את החובה הזו איימן עודה מילא באנושיות ובתקיפות

מאת:

בסוף השבוע היה לי קצת זמן פנוי אז יצא לי לעלעל באינטרנט. במסגרת עלעולי נתקלתי בטור של דנה ספקטור. שניה לפני שאתם מעווים את האף הסחו-רדיקלי שלכם (על הסחו-רדיקלים ארחיב בהזדמנות), אני חושב שהיא נותנת שם מילים לתופעה תרבותית מעניינת.

בטור שלה דנה מדברת על חברה שלה שמקבלת מבחור שהתחילה לדבר איתו, בלי שום הכנה מוקדמת, וידוי מיני. אני מצטט מהטור, שקיבל את הכותרת ללכת נגד הזרם:

היא כל כך עצבנית עליי, שאני מצייתת וקוראת בשתיקה. אחרי שהוא כותב לה: "ערב טוב ושבוע טוב, מה שלומך?" היא עונה: "מצוין. תודה. איך?" "סבבה", הוא כותב לה, "האמת שתפסת אותי כרגע במצב חרמני. צופה בסרטונים".

משם זה רק מידרדר, וידידנו האלמוני ממשיך לדבוק בשיח מהסוג שכנראה כל אישה באינטרנט מכירה. דנה מהגגת, בצדק, שגם מגע מהיר ולא מחייב צריך להישאר, ובכן, מגע אנושי: “אין אישה אחת שאני מכירה שלא רוצה קצת יחס אנושי לפני שמנסים להזרים אותה”, היא כותבת.

אני מסכים איתה מאוד, ואני אפילו רוצה להרחיב קצת: אין בנאדם שלא רוצה קצת יחס אנושי לפני שמנסים להזרים אותו למשהו או לאנשהו. אנחנו לא מכשירים. אף אחד ואחת מאיתנו. הרגשות שלנו נוכחים תמיד, ופועלים תמיד, וזקוקים להכרה תמיד.

> "מחנה השמאל היהודי" שוב תוקע סכין בגבם של שותפיו

גילה מנהיגות אמיתית, איימן עודה (יונתן סינדל פלאש90)

גילה מנהיגות אמיתית, איימן עודה (יונתן סינדל פלאש90)

להזרים את איימן

הרבה מילים נאמרו סביב היעדרותו של איימן עודה (היפה והנשמה) מהלווייתו של שמעון פרס. אבל נדמה לי שהדבר הנכון ביותר לומר על מה שקרה פה הוא זה: מה שהיה פה הוא ניסיון להזרים את איימן עודה, כלומר לסחוט ממנו, כנציג הציבור הערבי בישראל, מחווה שתמחיש שהוא מסכים לסיפור שישראל מספרת, של פיתוי וחיזור ומימוש בצורתם המובהקת ביותר.

אבל איימן לא טמבל. והדור הנוכחי של פלסטינים ישראלים לא טמבל. החכמים שבהם מבינים שמה שחסר ביחסיהם עם ישראל זה לא מימוש סימבולי של קרבה (ע”ע תקציבים, אירוח נכבדים בבית הנשיא ביום העצמאות וכו'), אלא מקום אמיתי בסיפור. בלי מקום אמיתי בסיפור יש לנו רק משחק ריק שגורם לשני הצדדים להרגיש רע, ובעצם מנציח את המצב הקיים תוך אשליית תנועה ופעולה.

כמו שנשים צריכות להסביר אלף פעם בחייהן שהן לא רוצות להיות חלק דומם בתסריט שכתב מישהו אחר בראש שלו, על הערבים בישראל מוטלת החובה המעיקה לא להניח לחברה הישראלית לבלוע אותם בחיבוק מזויף בלי להעניק להם הכרה אמיתית ומקום אמיתי בסיפור. את החובה הזו איימן עודה מילא באנושיות ובתקיפות הראויים לה בדיוק.

ואם אין בזיכרון הישראלי כמה וכמה פגישות חגיגיות ולבביות ומתוקשרות בין ראש הממשלה והנשיא לנציג הערבים בישראל, שזה דבר מצער מאוד, אז זה לא התפקיד של איימן עודה לטשטש את הפער על ידי מילוי מקום של ניצב. טוב עשה איימן שלא בא. האינסטינקטים שלו עובדים נהדר.

כי אז מה אם העולם מדבר אליך בלי סוף בקול של ציפיה להסתדר במקום ולשבת יפה. אנשים לא עובדים ככה. זו העמדה החתרנית והנדרשת בעולם האנטי-אנושי של ימינו. אם לא עושים לך מקום, אל תבואי. אם לא נותנים לך להיות באמת, אל תלך.

> למה אני כותב על אסירים פלסטינים?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf