אוריינות תקשורת מריח "שמאלני", אז לא כל כך מלמדים את זה

בלי דעות "שאינן לגיטימיות בשיח הציוני". יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ צבי סוכות, 22 בדצמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לא עבר זמן רב מאז מונה ח"כ סוכות ליו"ר ועדת החינוך וכבר הוא מספק את הסחורה. בדיון שהתקיים השבוע בכנסת הוא דרש להפסיק את השימוש בטקסטים שפורסמו בעיתון "הארץ" כחומרי למידה. בישיבה נטען שאף על פי שחשוב ללמד חשיבה ביקורתית, יש לעשות זאת בלי חשיפה לדעות "שאינן לגיטימיות בשיח הציוני". שר החינוך יואב קיש מיהר להתיישר, "והנחה" בהתאם את גורמי המקצוע במשרד.

דוגמה זו מתיישבת היטב עם התזה המוצגת בספר חדש: "לתווך את המתווכים – חינוך לאוריינות תקשורת בישראל", מאת ד"ר רביב נאוֶה, חוקר תקשורת וחינוך, בהוצאת מכון מופ"ת. תמצית הרעיון מופיעה במאמר פרי עטו שזמין באתר מופ"ת. נאוה בדק מדוע לימודי תקשורת הם במעמד רשות ובסטטוס נמוך בהשוואה למקצועות אחרים, למרות ההסכמה רחבה לגבי חשיבות החינוך לאוריינות תקשורת.

התשובה בתמצית: לימודי התקשורת בישראל הם נישתיים משום שאי אפשר ללמד אוריינות רב-תחומית, ביקורתית ואוניברסלית מטבעה, במערכת המקדשת תוכן מפורק ופשטני, השתקה בשם הניטרליות ומסרים לאומיים פרטיקולריים (מקומיים ונבדלים).

לימודי תקשורת זה כל מיני דברים

האתגר מתחיל בכך שאין ללימודי תקשורת (או אוריינות מדיה) גבולות ברורים, וכל אחת ואחד מגדיר אותם בגישה (פרדיגמה) שונה. בראשית המאה הקודמת נתפסו לימודי התקשורת כתוכנית מניעה והגנה על התלמידות והתלמידים מפני התקשורת. כלי התקשורת נחשבו כאמצעי תעמולה בשירות מפלגות פוליטיות וזרמים רעיוניים, כאמצעי פרסום ושיווק של גופים מסחריים או כסוכני "ניוון תרבותי" בשם תרבות רחוב ירודה.

למעשה היה זה חינוך נגד התקשורת והשפעותיה המזיקות. דוגמה מדהימה לכך ניתן למצוא בדברי יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך משנת 1960. הוא טען כי עלינו לקדם "פני הסכנה", "במניעה, בהוצאה מגדר פעולה, ובביטול גמור של אותם הגורמים מהרסי המשמעת ואלה הם: הקולנוע, ספרות הקלוקל והרחוב. רצוי היה לסגור את הקולנוע בפני הילד".

רק מאוחר יותר התפתחה הגישה ההופכית: הגנה באמצעות הבנה ולא באמצעות מניעה. הכוונה כאן לצרכנות נבונה של התקשורת. כדי להגיע לכך, על צרכן התקשורת להכיר את שפת המדיה ולפענח את המשמעויות המוצפנות בטקסט, בתמונה או בכל אמצעי הבעה אחר. הצד החיובי הוא שעל פי גישה זאת יש להכניס את התקשורת לתוכנית הלימודים.

אולם מנגד, גם גישה זאת לא היתה חסינה מפני שליטה ריכוזית. דוגמה לכך מובאת בספר מתוך מבחן שערכה הרשות הארצית למדידה ולהערכה של משרד החינוך. בשאלה התבקשו התלמידים להשוות בין שתי כתבות וידאו על מצעד הדגלים בירושלים – כתבה אחת של גוף תקשורת ממסדי, והשנייה של עמותת "עיר עמים".

מנסחי המבחן הניחו מראש שהכתבה החדשותית הממוסדת היא ניטרלית, "המנסה להציג תמונה מאוזנת", ואילו הכתבה של העמותה (המזוהה עם השמאל) היא בעלת "הטיה פוליטית ברורה מאוד". האפשרות שהכתבה הממסדית היא מגמתית בשירות השלטון, והכתבה של העמותה מנסה לפרק את שליטת המדינה במידע, כלל אינה קיימת. מכאן שגם כאשר נותנים לתלמידים את הזכות לפענח מסרים, יש הנחה מוקדמת באשר לפענוח "הנכון".

אוריינות תקשורת כמהלך ביקורתי

בשלהי המאה הקודמת התפתחה גישה שלישית, של אוריינות מדיה ביקורתית. הפדגוגיה הביקורתית מבקשת לשים על שולחן הדיונים בכיתה את הנחות היסוד ואת האינטרסים של יוצרי המידע. בהמשך לדוגמה שהוזכרה, המורה הביקורתי יברר עם התלמידים, לא האם הכתבה החדשותית היא מאוזנת (שהרי ברור שלא), אלא ישאל מדוע הניחו מחברי המבחן שהכתבה החדשותית היא מאוזנת, או מה הם הכוחות החברתיים שגרמו להם לטעון זאת.

אלא שבמציאות הישראלית קשה מאוד ליישם גישה ביקורתית אקטיביסטית. ראשית, משום שהמורות והמורים לא הוכשרו לכך, ורבים מהם אינם מניחים שזה חשוב וראוי. רבים מאלה שכן יודעים ליישם אותה ומסכימים על חשיבותה, פשוט מורתעים. כך מעידה אחת המפקחות על לימודי התקשורת בספר: "הרגשתי שהמורים שמים לעצמם מחסומים. הצנזורה העצמית – זה הכי גרוע. האח הגדול נמצא היום כל הזמן".

הגורם המשתק אינו רק שרי החינוך לדורותיהם, שאיימו ואף הביאו לפיטורי בעלי תפקידים, מנהלים ומורים, שנקטו בגישה הביקורתית. הכוח המשתק החזק יותר הם התלמידים וההורים, "שהם לפעמים חזקים יותר מכל דבר אחר", כדברי המפקחת.

ניתוק לימודי התקשורת מהקשרם הרחב

נוסף לגישות השונות להוראת התקשורת, מתקשה התוכנית להתרומם משום שהיא מנותקת מיסודותיה. אוריינות מדיה היא רב-תחומית, וככזאת היא מחייבת שיתוף של התחומים תחת מסגרת רעיונית אחת.

יסוד אחד של אוריינות המדיה הוא אוריינות המידע, הנרכשת בתוכנית הלימודים בלשון (שפה). כדי להבין תקשורת, צריך להבין עברית (או כל שפה אחרת). אולם בפועל, מדובר בשתי תוכניות לימודים נפרדות שאינן מקושרות, לא ברמת התכנון ובדרך כלל גם לא ברמת ההוראה בבתי הספר. אולי ראוי להזכיר שבמבחן פיזה האחרון נמצא כי מחצית מתלמידי ישראל אינם מבינים את הנקרא. אז איך ילמדו תקשורת, אם אינם יודעים מה כתוב בה?

בסיס שני של לימודי התקשורת נמצא במדעי החברה, ובמיוחד בתחומי האזרחות והאקטואליה. אחרי הכל, התקשורת מתווכת לנו את המציאות שמחוץ לכותלי הכיתה. גם כאן מדובר בשתי תוכניות לימודים נפרדות. ממילא לימודי האזרחות סובלים מאותו מכבש לחצים המונע "סקרנות, שיח, דיון מעמיק, חשיבה ביקורתית ומעורבות בקרב התלמידים".

בסיס נוסף ללימודי התקשורת הוא לימודי התרבות, ובמסגרתם: התקשורת כאומנות. למעשה, במחצית המאה הקודמת התפתחו לימודי התקשורת בעולם לא על בסיס אמצעי התקשורת הכתובה והמשודרת, אלא דווקא על בסיס לימודי הקולנוע. עד היום תוכנית לימודי תקשורת של משרד החינוך ממוקמת תחת אגף אומנויות במזכירות הפדגוגית, והתוכנית לבית הספר היסודי נקראת "לימודי קולנוע ותקשורת".

ולבסוף, יש ללימודי תקשורת מרכיב של התנסות מעשית, שבו שתי גישות נפרדות. גישה אחת רואה בהתנסות, כגון הפקת תוצר תקשורתי, מהלך לימודי שמשלים ומחזק את הלימודים התיאורטיים. גישה שנייה רואה בהתנסות הכשרה מעשית למקצועות התקשורת. ואכן, משרד החינוך מפעיל שתי תוכניות תקשורת מקבילות. האחת שהוזכרה במסגרת תחום האומנויות במזכירות הפדגוגית, והשנייה "תחום דעת טכנולוגיות תקשורת" תחת מנהל חדשנות וטכנולוגיה (לשעבר, הנתיב המקצועי).

התוצאה: לימודי תקשורת נישתיים

כך, בעוד תחום התקשורת הלך ונעשה רב-ערוצי, רב-ממדי, אוניברסלי ונוכח בכף ידם (כלומר בטלפון) של כל תלמידה ותלמיד מסביב לשעון, תוכנית הלימודים הלכה והתסגרה בנישה של מעטים יודעי חן. היא מנותקת מלימודי האזרחות ומאוריינות המידע. היא מפוצלת בין התנסות לימודית לבין הכשרה מקצועית. ובעיקר, היא מסורסת בידי מי שמפחדים מהתייחסות לאקטואליה ומחשיבה ביקורתית.

על תהליך השחיקה כותב נאוה בספרו: "רבים ממעצבי החינוך לתקשורת [בסוף המאה הקודמת] ביטאו תפיסות הקרובות לאלה של תנועת אוריינות המדיה מעבר לים, שכללו ביקורת אנטי קפיטליסטית ואנטי ממסדית, והיו מזוהות, לפחות בחלקן, עם השמאל הפוליטי. מאידך גיסא, מצידה הימני של המפה הפוליטית [קרי, שרי החינוך בעשורים האחרונים] נתפס החינוך לתקשורת ככלי להפחתת השפעת התקשורת, המבטאת על פי השקפתו את עמדות השמאל".

התוצאה של שחיקת לימודי התקשורת, על פי נאוה, אינה רק פגיעה באוריינותם של בוגרות ובוגרי מערכת החינוך. "היעדר מיומנויות של ניתוח, הערכה ויצירה של מדיה משפיע אפוא לא רק על רווחתו ומימושו העצמי של כל אחד ואחת, אלא אף מערער את היציבות החברתית ואת המוסדות הדמוקרטיים". ראו את ועדת החינוך של הכנסת כהוכחה לכך.