newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהתקשורת מוסיפה מלח ופלפל להסתה של הממשלה נגד ערבים

רוב העיתונאים התייצבו לצד המשטרה ודיקלמו את הודעותיה בנוגע לאירועים בכפר אום אל חיראן, גם כאשר זו שינתה והפיצה גרסאות סותרות. בקלות הם מאמצים מדיניות של "נשקר עכשיו ונתקן אחר כך". רק שאחר כך אף אחד כבר לא זוכר שיש כאן בני אדם שנותרו ללא בית וללא אב

מאת:

מברוכ למדינה: העיתונות מתגייסת לתעשיית ההסתה של הממשלה אחרי שעברה את מבחן מיומנות השקרים למתקדמים.

בשבוע שעבר זכינו לקבל מכלי התקשורת דיווחים ברמות נמוכות כל כך שהן מסוכנות לשכל הישר. לי ברור שחוץ ממי שנכחו בשחרית היום השחור ההוא באום אל חיראן, אף אחד מאיתנו לא יודע מה היה שם בדיוק, כך שרוב הציבור ניזון אך ורק מכלי התקשורת ומהדיווחים שלהם. וכך הלכו ונוצרו שתי תפיסות מנוגדות לגבי מה שקרה בשטח: מצד אחד אזרחים ופעילים שמחוברים למאבק בדרכים שונות, שראו פייסבוק לייב וקיבלו עדכונים ישירים מהשטח, ומצד שני מי שהיו תלויים בעיתונאים שלא נמצאים בזירה עצמה, מקבלים את הודעות דוברת המשטרה (שבעצמה בטח ישבה במשרד ולא התרוצצה במדבר), ומעתיקים את ההודעות כמעט מילה במילה למהדורות החדשות.

כך התחלנו מהבוקר לראות כותרות בסגנון "פיגוע דאעש נגד כוחות הביטחון", או "פיגוע דריסה של פעיל התנועה האסלאמית במהלך פינוי מבנים בלתי חוקיים בנגב". כן, באירועי אום אל חיראן תעשיית התקשורת הגיעה לשיא חדש של ניתוק מהשטח ואובדן דרך, כשרובם המוחץ של הכתבים התייצבו לצד הגרסאות הממלכתיות, גם אם הן לפעמים סותרות את עצמן ומחבלות אחת בשנייה. הבטן מתהפכת מהמחשבה על עובי שכבת הטיח שאותם עיתונאים יצטרכו אחר כך לגרד בידיהם.

כבר אחר הצהריים המשטרה שחררה צילומים מהאוויר, ערוכים וחתוכים, שלא תמכו בגרסתה הקודמת, והתחילו לערער את גרסת המשטרה עצמה לאירועים. אי אפשר לראות את השניות שבהן הרכב נוסע לאט, נורה מספר פעמים ורק אז מאיץ – מבלי שיעלו ספקות על הגרסה הרשמית.

> ניתוח ויזואלי מערער את גרסת המשטרה על אירועי אום אל חיראן

ירי ישירות לעבר הרכב. צילום מסך מתוך התחקיר הוויזואלי של אקטיבסטילס" ו- Forensic Architecture

המשטרה שינתה גרסאות. התקשורת המשיכה לשתף פעולה. צילום מסך מתוך התחקיר הוויזואלי של אקטיבסטילס" ו- Forensic Architecture

כך גם לגבי הסיפור של איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, שנורה עם כדורי ספוג, אבל העיתונאים מיהרו לפרסם שמדובר באבנים – למרות שבאותו זמן שעודה נפגע כלל לא היו זריקות אבנים (אחר כך, בעריכה, הוסיפו לתמונות של עודה ליד השוטרים בשעות החושך תמונות של זורקי אבנים לאור יום, שעות אחר כך, כשהוא כבר היה בבית החולים).

כך המשיכו לצאת עוד ועוד חתיכות מידע מסולף, שאמור היה להתחבר לסיפור רחב ומתוחכם שלא היה ולא נברא. זו מדיניות של "נשקר עכשיו ונתקן אחר כך", מדיניות שעבדה שנים ובטח תעבוד גם הפעם.

מנת פחד בדרך לעבודה

מה שמדאיג אותי בהתנהלות רוב כלי התקשורת זה שמעבר לדקלום דף המסרים של המשטר ואימוץ מדיניות ההסתה נגד האזרחים הערבים, עיתונאים חשובים ומרכזיים מוסיפים מעצמם מלח ופלפל כדי להעשיר ולהעצים את ההסתה.

כך למשל היה באתר וואינט, שם החליטו במערכת לשנות דיווח מהשטח של הכתב חסן שעלאן. למרות שהכתב, שהגיע לאום אל-חיראן, התעקש להביא קולות של משפחת המורה שהרסו את ביתו ונהרג או נרצח ואז הפך ל"מחבל" – עורכי האתר שינו את מילותיו כדי לצבוע את הסיפור שוב בצבעי הטרור.

> שני הרוגים בהריסת אום אל חיראן; "התנפלו בנשקים שלופים"

נעלמו לחלוטין מעיני התקשורת הממסדית. נשים מקוננות ליד ביתו ההרוס של יעקוב מוסא אבו אלקיעאן. גופתו עדיין לא שוחררה לקבורה (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

נעלמו לחלוטין מעיני התקשורת הממסדית. נשים מקוננות ליד ביתו ההרוס של יעקוב מוסא אבו אלקיעאן. גופתו עדיין לא שוחררה לקבורה (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

דבר קיצוני עוד יותר קרה ברשת ב', שם כתב הדרום אסף פוזיילוב שיקר והסית נגד עשרות אלפי משפחות בדרום. "הוכרזה שביתה כללית במגזר הערבי כולו", סיפר הכתב ופירש: "יש עשרות אלפי ילדים בדואים שלא נשלחו לבתי ספר. הם יושבים בבתים ושומעים הסתה מבני המשפחה, מהערוצים, מהטלוויזיה. הם חסרי מעש".

אם פוזיילוב היה טורח ובודק את העובדות הוא היה מגלה קודם כל שהשביתה כלל לא כללה את בתי הספר, כך שהילדים דווקא היו בלימודים, ומוריהם דיברו איתם על הריסות הבתים ומשמעות הבית ועוד תכנים שהועברו במסגרת מערכת החינוך. אבל גם אם היו יושבים בבית: מאיפה יודע הכתב מה קורה בכל משפחה ומשפחה? הרי הדימוי הזה, של משפחות שלמות שיושבות להזין את ילדיהן חסרי הישע בדברי שנאה, נועד אך ורק לתת למאזין היהודי את מנת הפחד והדמוניזציה נגד הפלסטינים מהנגב, בזמן שהוא עצמו נוהג לעבודה.

באותה תכנית עלה לשידור כתב הערוץ הראשון איציק זוארץ, שתיאר את התקיפה שעבר מידי תושבים באום אל-חיראן. עכשיו צריך לומר: אין שום מקום לפגוע באף עיתונאי, והתקיפה נגד זוארץ היא משהו שהחברה כולה צריכה להתנגד אליו. אבל צריך לומר גם זאת: זוארץ הגיע ועמד, לפי עדותו שלו ולפי עדים אחרים, ממש ליד חצר הבית ההרוס, ליד בני המשפחה האבלים של ההרוג יעקוב אבו אלקיען, ודיווח בקול על כך שאבי המשפחה הוא "מחבל" ש"דרס" את השוטר. גם המצב הרגיש לא מצדיק את ההתקפה על הכתב, אבל יש גם מקום שבו עיתונאים צריכים להזהר שלא לפגוע במשפחות שהרגע אירע להם הנורא מכל – אובדן של אב ובית.

באותה מסגרת הוסיף המנחה שגם חברי הכנסת איימן עודה ואוסמה סעדי נפצעו מאבנים שזרקו בדואים. אלא שאיימן, כאמור, נפגע מכדורי ספוג, ואוסמה סעדי אושפז בבית חולים ממכות השוטרים.

התמונה המצטיירת מכל המשדר הזה – בין הדיווח על ההורים המסיתים, הקורבנות שהם רק יהודים (השוטר שנדרס והכתב שהותקף) או ערבים שנפגעו מערבים – היא של כפר רצחני של "בדואים זומבים" שכאלה, שרק מלאים בשנאה ורוצים לפגוע בכל מי שנקרה בדרכם. הסיכוי שמי ששמע את התוכנית הזו יגיד לעצמו "אוי, איזה מסכנים, יש פה אנשים שהרסו להם את הבתים והם נותרו חסרי כל" – כמעט לא קיים.

כך העברתי את יום חמישי בבוקר, שומעת על היהודים המסכנים שסבלו באום אל-חיראן, ותקועה בנתיבי איילון עם שלטי החוצות הגזעניים של "עוד מעט נהיה הרוב". עם התחושות האלו הגעתי לאולפן "תיק תקשורת" לדבר על הסיקור התקשורתי של האירועים מול זאב קם ממקור ראשון ו-NRG, שהצהיר בלי בושה שהוא אוהד את המשטרה ואת צה"ל ולכן מביא את גרסתם בעיניים עצומות. ואם היו טעויות? נתקן אחר כך.

אז את הסיפור אפשר אולי לתקן אחר כך, אבל מה עם השנאה וההסתה? איך נתקן אותם, וכמה זמן זה ייקח?

> נתיחת אבו אלקיען מרסקת את גרסת המשטרה. ארדן צריך ללכת הביתה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"היום אני מתבייש להיות חלק מהקולנוע הישראלי". מוחמד בכרי (צילום: עביר סולטאן / פלאש90)

מוחמד בכרי חוזר לג'נין בסרט חדש: "אי אפשר להסתיר את השמש"

בראיון לרגל צאת סרטו החדש, "ג'אנין ג'נין", בכרי מדבר על החזרה למחנה הפליטים, המחיר ששילם בעקבות סרטו הקודם על המחנה, ועל ההחלטה שלו לנתק מגע מהקולנוע הישראלי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf