קמפיין הבחירות של הימין שם את הגליל על הכוונת
כחלק מהסלמה רחבה יותר נגד האזרחים הפלסטינים, מפנים גורמים בימין את החיצים צפונה ומציגים "תוכניות להשתלטות ערבית על הגליל". השלכות הקמפיין עלולות להיות הרסניות ולהעמיק את המצוקות שמלבות את האלימות והפשיעה
צורך אזרחי בדיור ובתשתיות מוצג כאיום. כפר כנא בגליל, ב-2011 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)
הגליל חוזר להיות יעד מרכזי של הימין. אחרי שנים שבהן הממשלה וארגוני ימין התמקדו בעיקר בנגב – בהריסות בתים, במאבק נגד הכרה בכפרים ובהצגת הבנייה הערבית כ"השתלטות על אדמות המדינה" – כעת מופנים החיצים האלה גם צפונה.
זה קורה כחלק מהסלמה רחבה יותר נגד האזרחים הפלסטינים לקראת הבחירות. רופאים ערבים, השפה הערבית, קיום חתונות ובנייה ביישובים ערבים מוצגים שוב ושוב כסימנים לאיום. בגליל, הזירה המרכזית היא התכנון: עצם האפשרות שיישוב ערבי יתרחב, יבנה שכונה חדשה או יתקרב ליישוב ערבי סמוך מתורגמת לאובדן ריבונות, לסכנה ביטחונית ולשינוי המאזן הדמוגרפי.
בשבועות האחרונים הקמפיין הזה קיבל תנופה, בעקבות תחקיר ארוך שפרסם אתר הימין "הקול היהודי" תחת הכותרת "תוכנית ח'מאיסי". התחקיר מציג את עבודתו של פרופ' ראסם ח'מאיסי, מתכנן ערים ומרצה מכפר כנא, כתוכנית להשתלטות ערבית על הגליל "מבפנים". במאמר המשך לתחקיר נשאלו אנשי ימין כיצד "להחזיר את הגליל לידיים יהודיות".
התחקיר נגד ח'מאיסי שימש כנקודת מוצא לקמפיין רחב יותר, שמבקש להציג צורך אזרחי בדיור ובתשתיות כאיום, ולהכשיר צעדים שכבר נכללים בדרישות פומביות: הקפאת תכנון ערבי, הרחבת התיישבות יהודית והגברת האכיפה וההריסות. ב"קול היהודי" כרכו יחד מאמרים, הרצאות ותוכניות שח'מאיסי היה מעורב בהם במשך עשרות שנים, והעניקו להם שם כולל – "תוכנית ח'מאיסי".
התחקיר לא הציג מסמך סודי כלשהו, אלא רק את עבודתו הגלויה של ח'מאיסי לקידום תוכניות מתאר, הרחבת תחומי שיפוט, הסדרת בנייה ושיתוף האזרחים הערבים במוסדות התכנון – כל אלה הוצגו כביטוי לחתירה לאומנית. למשל, מפה של קבוצות יישובים ערביים בגליל ששטחי הפיתוח שלהם עשויים להתקרב זה לזה, הוצגה כיצירת "רצפים טריטוריאליים" המאיימים על כבישים ועל יישובים יהודיים.
התחקיר לא הבחין בין תחום שיפוט, שטח לפיתוח ורצף בנוי בפועל. כל צמיחה של יישוב ערבי נרשמה בו כמעט אוטומטית כהפסד יהודי. נצרת, ריינה, משהד, כפר כנא וטורעאן חוברו ל"רצף" אחד; סכנין, עראבה, דיר חנא ועיילבון לרצף שני; ושפרעם, אעבלין, טמרה וכאבול לרצף נוסף. גם מג'ד אל-כרום, דיר אל-אסד, בענה ונחף הוכנסו לאותה מסגרת. יישובים שונים, תוכניות שונות וצרכים שונים הפכו במפה אחת לגושים ערביים שמתקדמים לכאורה לעבר כבישים מרכזיים וסוגרים על יישובים יהודיים.
מכאן קצרה הדרך לתרחיש מלחמה. התחקיר הציג את התפתחות היישובים כאיום אסטרטגי ואף קיומי, ונטען כי בעת עימות יוכלו אזרחים ערבים לחסום צירים ולנתק את הצפון ממרכז הארץ. לא הוצגה חוות דעת ביטחונית עצמאית הקושרת בין תוכניות הפיתוח ובין התרחיש הזה. המפה עצמה שימשה כראיה: ברגע שהיישובים נצבעו באותו צבע, הקרבה ביניהם הוצגה ככוונה לאומית משותפת.
זה גם מה שהופך את המתקפה על ח'מאיסי למסוכנת יותר מהתקפה אישית. הוא אינו מוצג רק כאיש מקצוע שטעה בתחזית או הציע רמת צפיפות שאפשר לחלוק עליה. הוא מתואר כמי שלמד את כללי המערכת, נכנס למוסדותיה ומשתמש בהם נגד המדינה. כך לא רק ח'מאיסי נחשד, אלא גם כל ראש רשות שמבקש להרחיב תחום שיפוט, כל מתכננת שמכינה תוכנית לשכונה וכל תושב שמבקש היתר.
המשמעות הפוליטית של השפה הזאת התבררה בכתבת ההמשך. ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית אמר ל"קול היהודי" כי "ייהוד הגליל הוא יעד ציוני ולאומי", וקרא לחיזוק חוות חקלאיות ולהסרת חסמי תכנון להתיישבות יהודית.
צביקה מור, מועמד ברשימת הציונות הדתית, קרא להרגיל את הציבור לכך שיש בישראל "גיס חמישי מתוחכם וערמומי", לקיים מעקב הדוק אחר פעולות שמקורן בציבור הערבי, ולהקפיא מיד את כל התוכניות שאושרו להרחבת יישובים ערביים בגליל. מור הציע גם לגבש תוכנית חירום לייהוד הגליל ולהקמת שרשרת יישובים יהודיים בין צומת קדרים, צומת גולני, מחלף סומך וצומת אחיהוד, פתיחת שלוחות של ישיבות הסדר והצבת עשרות לוחמים חמושים ביישובים הללו.
עומר רחמים, מנכ"ל מועצת יש"ע, המתמודד גם הוא ברשימת הציונות הדתית, קרא להעתיק לנגב ולגליל את המודל שפותח בגדה המערבית: תחילה תפיסת קרקע באמצעות חוות ורעיית צאן ובקר, ולאחר מכן קידום תוכניות להתיישבות ומתן הטבות למילואימניקים ול"אוכלוסיות חזקות", כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי.
כך הופך קמפיין תקשורתי לתוכנית פעולה: האזרח הערבי מוצג כאיום, הליך אזרחי של תכנון הופך לבעיה ביטחונית, והפתרון המוצע הוא להקפיא את התפתחות היישובים הערביים ובמקביל להאיץ את ההתיישבות היהודית.
לקראת הבחירות, השיח הזה מאפשר לימין לחבר בין שני מסרים שכבר הוכיחו את כוחם: הפחד מפני "האויב מבפנים" וההבטחה להחזיר את ה"משילות". התכנון – תחום מקצועי ואפור בדרך כלל – מספק מפות, מספרים ושמות של יישובים שאפשר להשתמש בהם בקמפיין.
קוראים להעתיק לנגב ולגליל את המודל שפותח בגדה המערבית. מתנחלים רועים כבשים באדמות של הכפר דיר ג'ריר (צילום: עבדאללה אבו רחמה)
אל המהלך הזה הצטרפה מחדש עמותת רגבים. בפוסט שכותרתו "הקרב על כביש 77: פלישת הענק של כפר כנא", מתוארת בנייה ללא היתר על קרקע חקלאית מצפון לכביש כיצירת "רצף התיישבותי חדש בלב הגליל", וכפר כנא מכונה "כפר עוין". ברגבים הודיעו שזה התיק הראשון שלהם מאז "חזרת רגבים לצפון", דרשו לעצור את הבנייה, להרוס את המבנים ולהשיב את המצב לקדמותו, ואיימו לפנות לערכאות.
השפה אינה מקרית. הבנייה אינה מוצגת כתופעה שיש לבדוק את נסיבותיה – הבעלות על הקרקע, מצב התוכנית והאפשרות לקבל היתר – אלא כ"פלישה". ההריסה מוצגת כהשבת הריבונות. כביש 77, שכפר כנא משתרע משני צדדיו, הופך מציר תנועה לקו חזית.
הפוסט גם מסמן שינוי גיאוגרפי בפעילות העמותה. רגבים בנתה חלק גדול מכוחה הציבורי בנגב, באמצעות תיעוד מן האוויר, פניות לרשויות, הגשת עתירות והובלת קמפיינים שמציגים בנייה בדואית ככיבוש קרקע. ההכרזה על "התיק הראשון" מאז החזרה לצפון מעידה שאין מדובר בפרסום מקומי נגד כמה מבנים, אלא בניסיון לפתוח מחדש זירה. כפר כנא וכביש 77 נבחרו כנקודת הפתיחה, משום שהם משתלבים היטב בנרטיב על רצף ערבי ושליטה בצירי תנועה.
גם הגבול בין רגבים ובין מוסדות המדינה נעשה מטושטש. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' היה ממייסדי רגבים וכיהן כמנהל הפעילות של העמותה. יהודה אליהו, לשעבר מנכ"ל רגבים ומקורבו של השר, מונה השנה למנהל רשות מקרקעי ישראל. בג"ץ ביטל את המינוי והחזיר את הדיון לוועדת האיתור, אך למחרת מינה אותו שר השיכון חיים כץ לממלא מקום מנהל הרשות. אחת ההתנגדויות לתוכנית עין ג'ראר באום אל-פחם הוגשה בידי רגבים. ארגון שמנסח מבחוץ את שיח ה"השתלטות" מחובר כיום גם למוקדי כוח המופקדים על קרקעות ותכנון.
"אין שום פרויקט מוסתר"
פרופ' ח'מאיסי דוחה את הטענה שקיימת תוכנית סודית. לדבריו, עבודתו נועדה לספק פתרונות תכנון ודיור לחברה הערבית, וכל הכנסים שבהם השתתף והמסמכים והתוכניות שהיה מעורב בהם פורסמו ועברו דרך המוסדות הרשמיים. "אין שום פרויקט מוסתר", הוא אמר ל"שיחה מקומית", "מדובר במימוש זכויות של תושבים שזקוקים לפתרונות דיור".
לדבריו, הניסיון להציג עשרות שנים של עבודה מקצועית כ"תוכנית" אחת הופך את עצם הפעילות בתוך המערכת לראיה נגדו. זאת, בזמן שלא הוא ולא הרשויות הערביות מאשרים את תוכניות המתאר לבדם – הן נידונות בוועדות מקומיות, מחוזיות וארציות ועוברות בדיקות והליכי התנגדות, בתהליך שלעיתים נמשך שנים. עוד אמר כי הצגת עבודת התכנון הזאת כמזימה של אדם אחד מוחקת הן את מנגנוני המדינה, הן את מצוקת הדיור שהובילה להכנת התוכניות.
"מאז 7 באוקטובר החריפה הדמוגרפוביה". פרופ' ראסם ח'מאיסי (צילום: מקבולה נסאר / ויקיפדיה)
ח'מאיסי מגדיר את עבודתו "פרויקט ערכי ומוסרי" של חלוקה הוגנת יותר של משאבים ומרחבים ציבוריים. קשר תפקודי או גיאוגרפי בין יישובים, לדבריו, אינו תוכנית השתלטות אלא תוצאה טבעית של גידול ושל שילוב שירותים, תחבורה ותשתיות. "יש רצף בחלק מהאזורים. הוא קיים כבר שנים והוא טבעי. במקומות אחרים המועצות האזוריות קטעו את הרצף בין יישובים ערביים. אף אחד לא יושב וחושב על הדברים בדרך שבה הם מציגים אותם".
לדבריו, הוא מסומן בשל עבודתו כמתכנן וכמי שנמצא בחזית העיסוק בתכנון ובבנייה בחברה הערבית, אבל היעד רחב יותר. "המטרה אינה רק לפגוע בי. המטרה היא לצמצם ולמנוע את הרחבת היישובים הערביים, ובאותו זמן להפחיד יהודים כדי להשיג רווח פוליטי".
ח'מאיסי הזהיר כי תוצאות ההסתה עלולות להתבטא במהירות בוועדות התכנון, בחשש של פקידים וחברי ועדות לאשר הרחבות. "מאז 7 באוקטובר החריפה הדמוגרפוביה", אמר. "משתמשים בתכנון ובגיאוגרפיה כדי להפחיד יהודים מפני אויב פנימי. מנסים להרחיק אותנו מהאזרחות, אולי גם לשלול אותה, ולמנוע מאיתנו להשתתף בתכנון ובפיתוח היישובים שלנו. ובאותו זמן מרוויחים מזה קולות בימין".
מבחינתו, זהו המבחן המעשי של הקמפיין. גם בלי החלטת ממשלה שמאמצת במפורש את המונח "תוכנית ח'מאיסי", די בכך שמתכננים ופקידים יפנימו שכל הרחבה עלולה להציב אותם במרכז מתקפה ציבורית. החשש אינו תיאורטי: שיקולים של "איזון במרחב", רצף וביטחון כבר הוכנסו בשנים האחרונות לדיונים על תוכניות ביישובים ערביים. למרות הקמפיין, אמר ח'מאיסי כי הוא מתכוון להמשיך לקדם תכנון והרחבת תחומי שיפוט. "מה, לא נעבוד? לא נפתח את היישובים שלנו ולא ניתן מענה לצרכים שלנו?", אמר.
האדריכל ומתכנן הערים מנסור אלסאנע מצביע על הסתירה הבוטה הטמונה בשפה הזאת. לדבריו, כפי שגם כתב במאמר תגובה לתחקיר ב-TheMarker, כאשר יישוב יהודי גדל הוא "צומח" ו"מתיישב", ואילו יישוב ערבי "מתפשט" ו"משתלט"; כאשר שני יישובים יהודיים מתקרבים, נוצר רצף יישובי. אך כשמדובר ביישובים ערביים, אותו תהליך הופך ל"רצף טריטוריאלי". ההבדל אינו מקצועי. הוא קובע מי נתפס כאזרח שיש לו זכות לתכנן את עתידו ומי נתפס ככוח שתופס מרחב.
"תוכנית מתאר אינה הצהרת ריבונות", אמר אלסאנע ל"שיחה מקומית", "היא אינה מזיזה גבול ואינה מוציאה שטח משליטת המדינה. היא מנסה לענות על שאלות של דיור, בתי ספר, תשתיות, תעסוקה ושטחים פתוחים. כאשר משפחה ערבית בונה בית בגליל היא אינה נעשית ריבון, וכששני יישובים גדלים זה לקראת זה לא מוקמת ביניהם ישות מדינית".
אלסאנע גם הדגיש כי קיבולת תכנונית אינה תחזית לגודל האוכלוסייה. במיוחד ביישובים ערביים, שבהם חלק גדול מהקרקע נמצאת בבעלות פרטית ומפוצלת בין בעלים, לא כל יחידת דיור שמופיעה בתוכנית ניתנת למימוש. לכן מתכננים משתמשים במקדמי מימוש. אפשר לחלוק על תחזית, לדרוש צפיפות גבוהה יותר או להציע מקדם אחר; אי אפשר לספור כל זכות בנייה כאילו היא בית שייבנה מחר, ואז להציג את הפער כראיה להשתלטות.
מבחינתו, השאלה העמוקה אינה רק אם תוכנית מסוימת טובה יותר או פחות. ברגע שאזרחים נהפכים ליחידות דמוגרפיות במאבק על מפה, לדבריו, השאלה היא למי מותר להיות חלק מהעתיד של המקום. "קרקע ציבורית אינה שלל שמתחלק בין יהודים לערבים. היא משאב שאמור לשרת אזרחים".
בכל מקרה, מאחורי התיאור של מערכת תכנון שנכבשה כביכול בידי גורמים ערביים נמצאת מציאות הפוכה. לפני כחודש פורסם כאן כי מאז תחילת 2023 ניכרת מגמה של צמצום שטחי פיתוח, הקפאת תוכניות מתאר ודחיית תוכניות מתקדמות ביישובים ערביים. בין היתר נגרעו 140 דונם משטח הפיתוח שהוצע מצפון לסכנין ו-480 דונם מתוכנית עראבה; בעיילבון שימשה עזיבת צעירים כהוכחה לכך שאין צורך בדיור נוסף, אף שמצוקת הדיור היא שדוחפת אותם לעזוב.
המגמה ניכרת גם בעצירה כמעט מוחלטת של מסלול הוותמ"ל ליישובים ערביים, ובשילוב שיקולי "רצף" וביטחון בתכנון. בעין ג'ראר שבאום אל-פחם הובילה דרישה לאזור חיץ להגבלת הרצף הבנוי להפקעת קרקע ולסימון 13 מבנים להריסה. כל זאת כאשר תחומי השיפוט של היישובים הערביים הם כ-3.4% משטח המדינה, והליך הוצאת היתר בנייה בהם נמשך כשמונה שנים, כמעט פי שלושה מאשר ביישובים יהודיים. זהו ההקשר שנמחק כשהבנייה מוצגת כ"פלישה". בנגב, שם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, התגאה ב-5,700 הריסות ב-2025, כבר אפשר לראות לאן מוביל התהליך.
מתגאה בהריסות. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בכפר תראבין בנגב, ב-31 בדצמבר 2025 (צילום: דודו גרינשפן / פלאש90)
למדיניות הזאת יש גם תוצאה הפוכה מזו שמקדמיה מבקשים להשיג. דוח של מכון ון ליר, שעליו דווח כאן בחודש שעבר, מצא כי מספר הערבים המתגוררים ביישובים יהודיים שאינם מוגדרים "ערים מעורבות" עלה מכ-16 אלף ב-2003 לכ-62 אלף ב-2023. מצוקת הדיור, המחסור בקרקע, האפליה בתכנון והתגברות הפשיעה דוחפים משפחות ערביות ליישובים שבהם יש דירות ושירותים.
ערים שהוקמו כדי לחזק דומיננטיות יהודית הופכות כך לערים מעורבות בפועל. בנוף הגליל הגיע שיעור התושבים הערבים ל-38.1% ובכרמיאל ל-5.1%. מדיניות שנועדה לשמר הפרדה דוחפת אפוא ליצירת מרחבים מעורבים חדשים, ובמקביל מחלישה את יישובי המוצא. הנתונים אינם מייתרים ביקורת על תוכנית כלשהי. הם חושפים את האבסורד שבהצגת מערכת שכבר מצמצמת ומקפיאה תכנון ערבי כאילו נמסרה לידי הערבים.
הקמפיין נגד ח'מאיסי, הקריאות לייהוד הגליל וחזרת רגבים לצפון מבקשים להחריף את המגמה הזאת ולהעניק לה צידוק ביטחוני. אם יצליחו, התוצאה לא תהיה רק עוד תוכנית שנעצרה או עוד בית שנהרס. היא תהיה העמקת משבר הדיור, התרחבות הבנייה ללא היתר ועוד משפחות שייאלצו לחפש פתרון מחוץ ליישוביהן – לעיתים דווקא בערים שהוקמו כדי למנוע את המציאות שהימין מזהיר מפניה.
אחרי הנגב, החיצים מופנים צפונה. כבר היו הריסות בגליל, והקמפיין עלול להרחיב את היקפן. אבל הסכנה אינה מסתכמת בדחפורים. הקפאת תוכניות פירושה פחות שכונות, פחות מוסדות ציבור, פחות אזורי תעסוקה ופחות אפשרויות לפיתוח. היא מחלישה את הרשויות המקומיות, מצמצמת את הכלכלה החוקית ומעמיקה את המצוקות, שלצד גורמים נוספים הן חלק מהרקע להתפשטות האלימות והפשיעה. כך הופכת הסתה באמצעות מפה למדיניות שמחריפה את המשבר. אותה מציאות קשה גם מוצגת לאחר מכן כהוכחה לכישלונה של החברה הערבית.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
