"מי שחושבת שזנות מעצימה לעולם לא תעצים את עצמה דרכה"

ביום ראשון שעבר, במסגרת פסטיבל "סולידריות" בסינמטק תל אביב, הוקרן הסרט "לאבמוביל", העוסק בנשים מהגרות בתעשיית המין בגרמניה. ההקרנה נפתחה בנאום קצר של עו"ד ניצן כהנא, מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים וזנות. "כדי לשבש את הנאום הזה", מספרת א', שורדת זנות שנכחה בהקרנה, "הגיעו פעילות ארגמן עם שלטים בסגנון 'אי הפללה מצילה חיים'. היו בקהל לפחות ארבע שורדות זנות שאני אישית מכירה שלא חושבות שאי הפללה מצילה חיים, אלא שזנות היא אלימות אינהרנטית. יכול להיות שהיו יותר.

"כך יצא שבאותו אולם עמדה אישה יחידה בזנות, רומי, יו"ר ארגמן, עם אקדמאיות ונשות עיסוקים פרופסיונליים וצרחו שהחוק שאוסר על סחר במין הוא אסון. שורדות הזנות שותקות במצבים האלה, כי יש לנו חיים לבנות, והאקדמאיות האלה צרחו. אחת מאתנו צעקה מהקהל שיש פה שורדות שהמטה הציל את חייהן. בתגובה הן רק צעקו יותר חזק".

האישה שצעקה מהקהל היתה האמנית והאקטיביסטית שורדת הזנות ילנה דיוואין. לדבריה, "הגעתי כדי לשמוע את ניצן, ראינו את רומי בחוץ והבנו שכנראה הן ינסו למחות בצורה כלשהי. ברגע שניצן התחילה לדבר הן התחילו לצעוק, להוציא שלטים, חשבתי שיוציאו אותן, אבל הסדרנים עמדו מסביבן וניסו להרגיע את הרוחות. בשלב מסוים רומי התחילה לקרוא קריאות אישיות כלפי ניצן, וכשהיא עברה לפסים אישיים היה לי חשוב שהיא תבין שהפעילות של ניצן והמטה הצילה נשים מתעשיית הזנות, וזה בלי קשר לנשים שעזרה להן באופן אישי"

"זה מייאש שארגמן רוצים לצייר שיש כאן שני צדדים", מוסיפה דיוואין, "אף אחת מהמטה והקואליציה לא נגד נשים, להיפך, המטה והקואליציה עוזרות בשיקום למי שרוצה לצאת ועוזרות גם למי שמחליטות להישאר. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, ומי שנלחמות על תקציבי השיקום הן הנשים במטה. אנחנו כולנו באותה סירה".

לדברי א', "אני חושבת שדיון ציבורי, מחאה ציבורית, מאבקים חברתיים – אלה דברים טובים ובריאים. גם אם התפנית שהחברה עושה עכשיו בגישתה כלפי תעשיית המין היא הכי נכונה בעולם בעיני – צריך להיות דיון. מה שקצת יותר הפריע לי הוא הניסיון למסגר את הסיפור כמחאה של 'עובדות מין' נגד ה'חוק שפוגע בהן' (חוק איסור צריכת זנות).

"באולם היו בזמן המחאה אישה אחת בזנות שהיא בין מובילות המאבק; גבר שאין לי מושג מה תפקידו; ושלוש נשים ממעמד בינוני גבוה, עם הון חברתי וסימבולי עצום (לפי ארגון ארגמן, נכחו במחאה עוד שלוש עובדות מין; ר"ס). על הבמה היתה ניצן כהנא, אישה מאותו מעמד פרופסיונלי, אותו מעמד סוציו-כלכלי, עם אותו בלונד בשיער. ניצן אמנם מקדמת את המאבק שאני מאמינה בו, אבל אוביקטיבית הן די אותה קטגוריה של חומר אנושי. אני והשורדות האחרות באולם, למרות שרובנו די הצלחנו להתקדם בחיינו ולהשתלב בקהילה – לא שייכות לאותה קטגוריה. בסופו של דבר, זה היה תיאטרון אבסורד: היו שם ארבע בלונדיניות ממעמד גבוה, ושלוש מתוכן צרחו על הרביעית כי הן הצליחו למסגר את עצמן כ'קול הנשים המוחלשות ביותר'".

א' אומרת כי "אני מאמינה בטוהר הכוונות שלהן וחושבת שהן פועלות ממקום של חוסר הבנה עד כמה זנות היא אלימה ומסוכנת. יש להן איזושהי תיאוריה ש'לא כולן נפגעות מזנות', שזה סבבה ל'נשים חזקות', שיש מסלולי ניעות דרך הזנות. הן חושבות שהן עושות מעשה טוב. זכותן לדעתן וזכותן לפעול, אבל ההתגייסות האגרסיבית של נשות המעמדות הגבוהים להגנה על תעשיית המין יכולה להיות קצת בעייתית מבחינה מוסרית.

"זנות היא לא פרקטיקה שיש בה הרבה ניעות. זנות היא פרקטיקה של המוחלשות ביותר. מי שבחיים לא תהיה חלק מזה – וגם לא בנותיה, אחיותיה, אחייניותיה – צריכה לדעתי להיות יותר מודעת לעובדה שהנשים לא רוצות להיות שם אלא נקלעות לשם. בשיח האקדמי הליברלי על זנות יש שני נרטיבים עיקריים. נרטיב אחד זה 'אלה הנשים המוחלשות ביותר והן תרעבנה' (הנרטיב המוצג על ידי פעילות ארגמן, ר"ס), הנרטיב השני זה 'כולה סקס, אפשר לחשוב שהכוס עשוי מזהב, זה יכול להעצים'. אבל גם מי שמבינות שזנות היא המוצא האחרון של אישה מוחלשת, טוענות שהיא לא אלימה באופן אינהרנטי. לאחת זה אלים, לאחרת זה סבבה."

ר', שורדת זנות בשנות ה-30 לחייה, דוחה בכל תוקף את התפישות הליברליות. לדבריה, "אני קרוב ל-20 שנה בעולם הזנות. אין סוג זנות שלא ראיתי, עשיתי ולא מכירה – ליווי, מכון, דירות, רחוב, לבד. מעולם לא ראיתי אישה או נערה בתחום שמרגישה מועצמת. אני יכולה להניח שמי שטוענות להעצמה מתבססות על 'זכות האישה על גופה', אבל זה ביסוס שגוי ומטעה. הרי לאישה או נערה בזנות, בכל סוג של זנות, אין אף זכות ואף בחירה. אישה בזנות לא בוחרת כמה כסף היא תקבל, לא בוחרת את הלקוחות, ואבוי לזו שרק תעז לעקם פרצוף, היא לא בוחרת את שעות העבודה ובהמון מקרים גם לא בוחרת מה הזנאי יעשה לגופה בחדר.

"בנוסף, מי שטוענות להעצמה לעולם לא יבחרו להעצים את עצמן בזנות. אני מעולם לא ראיתי, הכרתי או שמעתי על אישה בעלת ממון ואמצעים ש'בוחרת' להיכנס לזנות. גם אלה שטוענות להעצמה ובחירה, כשהן נשאלות מדוע נכנסו לתחום התשובה תמיד היא – כסף.

"כמובן שפסיכולוגית יש אספקטים נוספים, אך כשה'בחירה' נובעת ממצוקה ומחסור בכסף היא לא בחירה. בטח לא מעצימה. נשים בזנות עוטות על עצמן מסיכה ומספרות לעצמן כל מני סיפורים כדי להצליח לעבור עוד לילה, עוד זנאי. כולן מסתובבות עם כעס אצור ודיכאון. לא כי הן מועצמות, אלא כי הן מדוכאות, על ידי הסרסור או המקום. אף אישה בעולם לא מרגישה מועצמת כשעשרה גברים בלילה לפחות עושים בגופה כרצונם, ומתייחסים אליה כפח לפנטזיות הכי נוראיות, קשות, כואבות ומשפילות שלהם".

"נשים בזנות לא מוחות. הן שורדות"

במאמר שפורסם ב-2016 בכתב העת "קרימינולוגיה ישראלית", מציגה פרופ' ברנדה גייגר מהמכללה האקדמית גליל עליון את זנות הרחוב כפרקטיקה מעצימה עבור נשים מזרחיות. גייגר, שראיינה 18 נשים לא מכורות העוסקות בזנות רחוב עצמאית (ללא סרסור), מסבירה כי "המרואיינות נלחמות בגופן בדיכוי האישה המזרחית ובאלימות נגדה. בזנות הן פורצות את מגבלות המסורת של שליטה ושל שעבוד לגברים וקובעות את גורלן ואת דרך חייהן".

המסקנה הזאת אינה מגובה באופן ישיר בדברי המרואיינות, ואף לעתים עומדת בסתירה לדבריהן. כך למשל, אף שבמאמר עצמו מצוטטות המרואיינת רוני באומרה "העבודה היא מגעילה ומשפילה", והמרואיינת אסי אומרת: "גועל נפש, מכונת סקס, אבל זאת הברירה היחידה", המחברת מגדירה עבורן כי העבודה בזנות "חיזקה והעצימה אותן בקביעת גורלן ובתפישה של עמידות ושל מסוגלות עצמית".

בעוד שניתן לטעות ולהניח מהציטוט הקודם כי המחאה שעליה מדברת גייגר ב"דיכוי האישה המזרחית", נעוצה בדיכוי הגמוני חברתי-כלכלי, כשם שמצטייר מציטוטי המרואיינות שלה – שמעידות שוב ושוב על קושי כספי שהוביל אותן לזנות ומותיר אותן שם – הכותבת מבהירה כי המחאה היא נגד מה שהיא מגדירה בגזענות בוטה "הצביעות של החברה המזרחית".

לדבריה, החברה המזרחית "מצד אחד מבקשת מגברים להגן על צניעותה ובתוליה של האישה כביטוי לכבוד המשפחה, ומצד אחר מקנה לגברים את הזכות לאנוס ולחלל את גופה של האישה כביטוי לשליטת הגבר ולצרכיו המיניים". כך, היא מגדירה את התרבות המזרחית כמאופיינת בניצול מיני של קטינות וגילוי עריות לצד תפיסות שמרניות ומסורתיות.

"אפשר להתנגד לשמרנות בתרבות המזרחית, אם כי זו לא התרבות המזרחית שהביאה את הזנות ובטח לא היא שדחקה נשים במצוקה לסחור בגופן משל היה מוצר", אומרת ר'. "השלטון, וכך גם התרבות השולטת, היא לבנה – אותה תרבות לבנה שלא מאפשרת לנשים מזרחיות לשבור את תקרת הזכוכית ואף משמרת אותן כמוחלשות ועל הקצה.

"ובכל זאת, נניח שאיכשהו איפשהו יש אישה שרוצה למחות נגד שלטון גברי לבן, האם הדרך היחידה שלה לעשות זאת זה למכור את גופה? מי שבאמת רוצה למחות צריכה למחות כנגד התבנית הזאת. מי שרוצה למחות לעולם לא תבחר למכור את גופה ולפגוע בעצמה כדי להעביר מסר. הרי אפשר לעשות זאת גם מבלי להיכנס לזנות.

"אישה יכולה לקום ולהחליט שמעכשיו כל גבר שהיא נתקלת בו, היא תשכב איתו כמחאה. אבל זה לא קורה. למה? כי נשים בזנות לא מוחות, הן שורדות, הן חייבות את הכסף. אין בזה מחאה, אלא דיכוי. אישה בזנות לא רק שלא פורצת אף מגבלה, אלא מוסיפה לעצמה מגבלות נוספות ואף נוראיות לא פחות אם לא יותר.

"גם כשעבדתי לבד לא הרגשתי בשליטה, להפך. את מנוצלת על ידי המפרסם, על ידי הלקוח, על ידי מי שהשכרת ממנו את החדר, וגם אז אין בחירה. אם אני וזנאי לבד בחדר והוא מחליט שהוא מדביק אותי למיטה ועושה מה שבא לו כשהוא אוחז בי בחוזקה, זו לא בחירה. זו לא מחאה. זו מצוקה שמשומרת על ידי השלטון ומנוצלת על ידי הזנאי. המחאה היחידה שאישה בזנות שעובדת לבד יכולה לעשות היא לא לקבל לקוח. אבל אז את מסתכנת בכך שהוא ישלח את חבר שלו להתנקם בך".

"היא מדברת על גברים מזרחים כאילו הם הבעיה", מתרעמת ר'. "הם אלה שדחקו נשים לזנות והם אלה שניצלו. רוב הלקוחות שלי ב-20 שנותי היו דווקא אשכנזים. אני יכולה להגיד שהלקוחות האשכנזים הרבה יותר אלימים, תוקפניים ומרשים לעצמם, שכן תחושת האדנות והאינטייטלמנט טבועה בהם חזק. יש להם הרבה יותר דרישות.

"ומדוע נשים אשכנזיות אינן מוחות נגד הפטריארכיה הלבנה על ידי מכירת גופן? מדוע קל לצמצם נשים מזרחיות למצוקה וכוס ואילו נשים אשכנזיות לא? ההגמון הוא לבן, מוקדי הכוח הם לבנים. הם אלה שדוחקים נשים לזנות. שיקומו נא נשים אשכנזיות עשירות וכמחאה ימכרו את גופן לסוטים מטורללים".