מערכת המשפט אינה בנויה להתמודד עם אלימות מינית
מפרשת האונס בשמרת ועד היום, ההליך הפלילי ממשיך לדרוש מנפגעות לספק "ראיות מושלמות" לחוויית טראומה ולפערי כוח. הגיעה העת להרחיב את מושג הצדק עצמו
ההליך הפלילי מתקשה להכיל טראומה, או להתמודד איתה. תומכות ותומכים מחוץ לתחנת משטרה, במהלך העימות בין נעמה שחר לבין החשוד באונס שלה, תל אביב, 6 במאי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / Flash90)
כמה ימים לאחר יום השנה השלישי למותה של יעל גרימברג, שנפטרה ממחלה בגיל 49, ולאחר שבית המשפט המחוזי בת"א הורה לשחרר למעצר בית את החשוד באונס שי-לי עטרי ונעמה שחר, אני חוזרת שוב לרגע שבו נפל לי האסימון. זה לא היה רגע פרטי, אלא רגע ציבורי: פסק הדין הראשון במשפט האונס הקבוצתי בשמרת.
בחופש הגדול ב-1988, בהיותה נערה בת 14, היתה יעל, בת קיבוץ שמרת, קורבן לאונס שביצעו בה עשרה בני נוער במשך כמה ימים. פרשת האונס בשמרת נחרתה בתודעה הציבורית כאירוע מטלטל – לא רק בשל חומרת המעשים, אלא גם בשל האופן שבו החברה והמערכת המשפטית התמודדו איתם. אפילו עצם חשיפת הפרשה לא היה מובן מאליו. באותן שנים, בקהילה שבה "לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ", נדרשה מיעל מידה חריגה של אומץ כדי לשבור את קשר השתיקה. שיחת טלפון אנונימית לקו החירום של מרכז הסיוע בחיפה, לצד התעקשות של פעילות ופעילים, עיתונאיות ונשות מקצוע, הן שאפשרו למקרה לצאת לאור. ללא אותה התעקשות, יש להניח שגם פרשה זו היתה מצטרפת לרוב המוחלט של מקרי פגיעה מינית, שלעולם אינם מגיעים לכדי תלונה, חקירה או משפט.
ב-1992 זיכה בית המשפט המחוזי, שבראשו עמד אז השופט מיכה לינדנשטראוס, את הקטינים הנאשמים מרוב האישומים. הנימוק היה מוכר ומכעיס: המתלוננת לא הביעה התנגדות פיזית מובהקת, התנהגותה פורשה כעמומה, והודגשו סתירות בגרסתה. לכן, כך נקבע, לא הוכח מעבר לספק סביר כי לא היתה הסכמה.
באותו רגע הבנתי את הפער בין ההליך הפלילי, שבו יעל היתה "עדה" בתיק של המדינה, ובין הסיפור שלה, כילדה בת 14. הבנתי מהו "משטר הראיות", מנגנון שנועד להוכיח אשמה אישית מעבר לספק סביר, ומבוסס על עקביות בעדוּת, בהירות וחיזוקים. זהו מנגנון חיוני, אך הוא תוכנן להתמודד עם עבירות כמו שוד או מרמה – לא עם פגיעות מיניות, שמתרחשות לרוב במרחבים פרטיים, בתוך מערכות יחסים, ללא עדים, כאשר העדה המרכזית היא הנפגעת עצמה.
הפער אינו טכני, הוא מבני
ההליך הפלילי מתקשה להכיל טראומה – זיכרון שאינו ליניארי, תגובות קיפאון וסתירות שאינן מעידות בהכרח על חוסר אמינות. הוא מתקשה להתמודד עם פערי כוח ועם סיטואציות קבוצתיות, שבהן היעדר התנגדות אינו מעיד על הסכמה. במקרים רבים, לא רק שקשה להוכיח את הפגיעה, אלא שמושג ה"ראייה" עצמו פועל כמנגנון מסנן של אי-הכרה.
המשמעות היא שלא מדובר רק ב"יישום חסר", אלא בגבול מבני של ההליך הפלילי.
חשוב לומר זאת במפורש: ההליך הפלילי, שהוא ליבו של מה שמכונה "צדק גמולי", בנוי על בירור אשמה אישית בכל מקרה בנפרד. אך כאשר מדובר באלימות מגדרית, המציאות אינה מצטמצמת למקרים בודדים. היא מצטברת לדפוסים רחבים, חוזרים ונשנים, שקשה – ולעיתים בלתי אפשרי – ללכוד באמצעות בחינה פרטנית של כל תיק בנפרד. ההתעקשות על "ראייה" מבודדת ועל הכרעה בכל מקרה כאילו הוא עומד לבדו, מחמיצה את התמונה הרחבה.
ב-1995, שלוש שנים לאחר פסק הדין במחוזי, קבע בית המשפט העליון כי המבחן אינו התנגדות פיזית אלא הסכמה חופשית, וכי ניתן להסיק היעדר הסכמה גם מנסיבות של לחץ, פערי כוח ושיתוק. פסק הדין נתפס אז כמהפכני, ובצדק. לרגע נדמה היה שמשהו השתנה מן היסוד.
נדמה היה שהחברה מבינה. שהמערכת המשפטית מתקדמת. שהמבט על פגיעות מיניות עובר תפנית עמוקה. אבל השינוי הזה היה, במידה רבה, אשליה.
שלושים שנה אחרי, אלימות מינית היא עדיין אחת העבירות הפחות מדווחות. שיעורי הסגירה של תיקי אלימות מינית עדיין גבוהים, והיחס לנפגעות – חשדנות, פירוק העדוּת והטלת ספק – לא נעלם. גם כאשר יש רגעים של טלטלה ציבורית, גלי חשיפות או קמפיינים כמו MeToo, ונוצרת תחושה שמשהו זז, מתברר עד כמה מעט השתנה ברמה המבנית. לא מדובר רק ביישום בפועל, אלא בגבולות ההליך עצמו.
אפשרות לחשיבה אחרת על צדק
הפער אינו רק ראייתי, אלא גם מושגי. במקרים רבים אין הכחשה של האירוע, אלא פרשנות אחרת שלו: "היא לא התנגדה", "זה היה הדדי", "היא היתה שתויה". זו אינה רק מחלוקת על עובדות, אלא גם על עצם ההגדרה של פגיעה. זהו פער של שפה – וזה המקום לחשוב אחרת על איך נראה צדק.
אפילו עצם חשיפת הפרשה לא היה מובן מאליו. הדלקת נרות לזכרה של יעל גרימברג, נפגעת האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, שהלכה לעולמה בגיל 49, תל אביב, 14 במאי 2023 (צילום: אבשלום ששוני / Flash90)
ניסיון בינלאומי של עשרות שנים – בעיקר בהקשרים של צדק מעברי לאחר סכסוכים ומשטרים אלימים – מראה כי ניתן להרחיב את תפקיד העדוּת. לא במקום ההליך הפלילי, אלא לצידו. במנגנונים כמו ועדות אמת (עד היום התקיימו כ-65 כאלו בעולם) עדוּת אינה רק אמצעי להוכחה, אלא גם כלי להכרה, לתיעוד ולבניית זיכרון.
כך מתגבשות תפיסות של עדוּת נרטיבית, מצטברת וקולקטיבית, שאינן מצטמצמות לבדיקת אמינות של עדוּת יחיד, אלא מבקשות להבין דפוסים וחוויה חברתית.
מתוך ההבנה הזו נולד הטריבונל לצדק אלטרנטיבי לנפגעות עבירה – יוזמה אזרחית שצמחה מתוך תודעה של קבלת אחריות מוסרית-קהילתית. במקום שבו המוסדות מתנערים מאחריות ונוצר ריק, הקהילות ממלאות את החלל. אנחנו פועלות מאז 2019, לאחר פיילוט של שימועים פומביים שעוצב בידי הנשים הנפגעות עצמן, ובהתבסס על מחקר עצמאי שנמשך יותר מ-20 שנה.
עד היום פנו לטריבונל יותר מ-150 נשים.
הטריבונל אינו מבקש להחליף את ההליך הפלילי, אלא להרחיב אותו. הוא נולד מתוך ההכרה כי בשל ההליך הקיים, רבות מאיתנו בוחרות שלא להתלונן, או מפחדות להתלונן. רוב התלונות שכן אזרנו אומץ להגיש, נסגרות. וגם כאשר מתקיים משפט, ההליך הוא פוגעני ומאשים. וכך אנחנו נותרות ללא הכרה, ללא פיצויים חומריים לצורך טיפול פסיכולוגי, ללא יכולת להחלים, ללא פיצויים סמליים – כמו קבלת אחריות או התנצלות פומבית – ללא מענה וללא תחושת צדק. עבור רבות מהנפגעות, ענישת הפוגע לבדה אינה מספקת את הצורך המרכזי: הכרה בכך שהעדוּת שלנו היא אמת, שמה שאנחנו מספרות אכן קרה.
החידוש המרכזי במודל של הטריבונל הוא התניה של ההליך בהכרה באחריות מצד הפוגע. כאשר קיימת הכרה כזו, ניתן לעבור ממאבק על "מה קרה" לשאלות של אחריות, תיקון ומשמעות. המודל ההיברידי שאנו מציעות – בהשראת "נציבות השלום" בקולומביה – משלב בין דרישה לאחריות ובין פרקטיקות מאחות: הכרה פורמלית בפגיעה, תיעוד, שימוע, אפשרות לדיאלוג מבוקר וסנקציות מאחות – חומריות וסמליות – בהתאם לצורכי הנפגעת.
אין זה תחליף לענישה, אלא הרחבה של מושג האחריות – מהענשה בלבד להכרה, תיקון ושינוי.
אינו מבקש להחליף את ההליך הפלילי, אלא להרחיב אותו. ישיבת הטריבונל לצדק אלטרנטיבי בחיפה, 2022 (צילום: הטריבונל)
"הנציבות לנפגעי עבירה", שהוקמה לאחרונה במשרד המשפטים, יוצרת הזדמנות מוסדית לחשוב בכיוון זה. גוף כזה יכול וצריך לאפשר פיתוח מודלים היברידיים המשלבים הוכחה, הכרה ותיקון, במקום להסתפק בהיגיון הראייתי הצר של ההליך הפלילי.
שלושים שנה אחרי שמרת, שלוש שנים אחרי מותה של יעל גרימברג, ופחות משבוע לאחר ששוחרר החשוד באונס שי-לי עטרי ונעמה שחר למעצר בית – האם נמשיך להסתפק בקיומו של נתיב יחיד ל"צדק" – ההליך הפלילי הרשמי – שמותיר רבות מאיתנו ללא מענה? או שנעז להרחיב את רצף המענים, באמצעות מסגרות חילופיות והיברידיות, ולא כתחליף אלא כהכרח?
הקמת "הנציבות לנפגעי עבירה" היא הזדמנות לשינוי מהותי. כל עוד הארגונים והמחוקקים ימשיכו להתמקד בתיקונים קוסמטיים לחוק ושינויים בתקנות, לא נביא לשינוי הנדרש בפרדיגמה. הכרה בעובדות, קבלת אחריות ותיקונים סמליים וחומריים הם הצעדים הנדרשים לשינוי מהשורש, ולתהליך ההחלמה של הנפגעות.
ג'סיקה נבו היא סוציולוגית, לשעבר מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה, ומייסדת הטריבונל לצדק אלטרנטיבי לנפגעות עבירה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
