לא איום גרעיני, לא מכת מנע, לא שינוי משטר. כל שקרי המלחמה
איראן תומכת במזרח תיכון מפורז מנשק גרעיני, יכולה להרכיב פצצה אבל לא עשתה זאת, לא עמדה להתקיף את ישראל או ארה"ב, וכל המומחים מסכימים שמלחמה לא תפיל את המשטר שם. העובדות נמצאות בהישג יד, אבל קשה לראות אותן מבעד למסך התעמולה

גם בתרחיש הבלתי סביר של פלישה קרקעית רחבה לאיראן, אין שום הבטחה לכך שהמשטר ייפול. הפצצה במערב טהראן, ב-1 במרץ 2026
המשימה שלקחתי על עצמי במאמר זה – להראות שההצדקות לפתיחה במלחמה נגד איראן הן שקריות – קשה מאוד. לא משום שקשה להוכיח את הטענה הזו, אלא משום ששנים-עשר ימים לתוך המלחמה, טראמפ ונתניהו עוד לא הציעו הסבר מוסכם ומסודר על מטרותיה.
>> "שמח שהמדכאים של עמי נהרגו, עצוב כי זרים פלשו לארצי"
זה לא במקרה. אחת הטקטיקות החזקות ביותר להצדיק מה שלא ניתן להצדקה נקראת Moving the goalposts, שניתן לתרגם כ"להזיז את השער". הרעיון פשוט: קבוצת כדורגל שאינה מצליחה להפסיק לספוג שערים, מחליטה להזיז את השער במקום ללמוד איך להגן עליו. ובהשאלה, כאשר הצדקה אחת לפתיחה במלחמה אינה משכנעת דיה, תמיד אפשר לעבור להצדקה אחרת.
ב"גרדיאן" יצרו כרוניקה של המסרים שהעבירו טראמפ ועוזריו. הם מבלבלים וסותרים: לא נחזור על הטעות של עיראק, כי המלחמה "ממוקדת כמו לייזר" במטרות מצומצמות שיושגו בתוך ימים או חודשים, אבל זו גם מלחמה כוללת שתסתיים רק בכניעה מוחלטת וללא תנאי ובהחלפת המשטר, וייקח כמה זמן שייקח; ישראל עמדה לתקוף בכל מקרה, מה שיצר סכנה מיידית שאיראן תגיב בתקיפת בסיסים אמריקאיים, אבל בעצם איראן עמדה לתקוף את ארה"ב גם בלי התקפה עליה; העם האיראני צריך לקחת את גורלו בידיו ולתפוס את השלטון, אבל טראמפ הוא שיקבע את זהות המנהיג הבא; המלחמה הקודמת עם איראן היתה ניצחון לדורות, אבל בעצם האיום האיראני גדול מתמיד.
לזכותו של נתניהו ייאמר כי בהשוואה לקרקס של טראמפ, הוא מציג קו קוהרנטי יותר. בנאומו המצולם ביום שבת הוא הצהיר ש"יש לנו עוד הרבה מטרות, ולא אפרט אותן כאן", אך חזר על המסרים הקבועים: המשטר האיראני הוא משטר רשע שרוצה להשמידנו; עוד מעט יהיו להם פצצות אטום, וגם אם לא – הם היו תוקפים ראשונים בטילים בליסטיים. נתניהו גם חזר לצייר את עצמו כמושיע האלטרואיסטי של העם האיראני. הוא נמנע מלהתחייב למשך זמן המלחמה, אם כי הרמטכ"ל שלו אמר ש"זה ייקח עוד זמן רב מאוד… וכמה זמן שזה ייקח, זה ייקח".
אבל אם צריך לזקק מתוך כל המלל הזה את הנימוקים ליציאה למלחמה, אפשר להצביע על שלושה טיעונים מרכזיים: איראן מהווה איום גרעיני מיידי, והמלחמה נועדה לחסל את פרויקט הגרעין שלה; גם ללא האיום הגרעיני היה צורך לצאת למתקפת מנע כדי למנוע סכנה מיידית; ושינוי משטר. למטרה האחרונה יש גרסה "רכה" וגרסה "קשה". בגרסה הרכה המטרה היא שהתקיפות יפגעו ביכולות המשטר ויערערו אותו, וכך העם האיראני יוכל להתקומם. בגרסה הקשה, מטרת המלחמה היא הפלת המשטר האיראני וכניעה מוחלטת.
שקר 1: איראן מהווה איום גרעיני על ישראל
אחרי עשורים של תעמולת הפחדה על-אודות "הפצצה האיראנית", התפיסה שעל פיה איראן אינה מהווה איום גרעיני על ישראל נראית לרבים בישראל ובמערב מופרכת. אבל העובדות אומרות דברים אחרים.

רוצה להיות "הבריון הגרעיני" היחיד במזרח התיכון. בנימין נתניהו מציג את ארכיון הגרעין האיראני שהמוסד הוציא מטהראן, ב-30 באפריל 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
העובדה הראשונה היא שקיימת יוזמה בת עשורים לאזור חופשי מנשק גרעיני (ומנשק להשמדה המונית באופן כללי) במזרח התיכון כולו. איראן הצטרפה ליוזמה, יחד עם מדינות רבות בעולם הערבי, כבר בשנת 2004 – עוד לפני שהחלה סאגת "הפצצה האיראנית" והסכם הגרעין – ונותרה מחויבת לה עד היום. המכשול העיקרי ליוזמה הוא שישראל מחזיקה – לפי דיווחים זרים כמובן – בארסנל גרעיני נרחב שהיא מסרבת אפילו להכיר בקיומו, לא כל שכן לאפשר פיקוח בינלאומי עליו בהתאם לאמנת אי-ההפצה של נשק גרעיני (NPT).
עובדה פשוטה זו מציגה את סוגיית "הפצצה האיראנית" באור שונה. הדרישה מצד ישראל וארה"ב אינה שלום גרעיני אלא בדיוק להפך: ישראל מעוניינת להיות הבריון הגרעיני היחיד במזרח התיכון. הדרישה למנוע מאיראן נשק גרעיני, ההצדקה המרכזית למלחמה, היא צביעות קיצונית; אולם דעת הקהל במערב ובישראל אולפה לקבל את האבסורד הזה.
ב-2015 המשטר האיראני נכנע לאיומי הנשיא אובמה וחתם על הסכם גרעין כולל, שהבטיח כי איראן תוכל לשמור על זכותה לתוכנית הגרעין לצורכי אנרגיה, אך לא תורשה לפתח נשק גרעיני – וזאת תחת פיקוח בינלאומי הדוק. הררי דו"חות של הגוף המפקח על יישום ההסכם, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ואפילו הערכות של גופי מודיעין של ארה"ב מעידים כי כל עוד הסכם הגרעין היה בתוקף, איראן כיבדה אותו. במילים פשוטות, כולם חוץ מנתניהו הסכימו שהסכם הגרעין עבד.
אלא שהצלחת הסכם הגרעין הותירה את נתניהו עם בעיה חמורה: היא שמטה את הבסיס להפחדות מפני נשק להשמדה המונית, הפחדות שהוכחו כיעילות כל כך בגיוס תמיכה למלחמה הפושעת בעיראק. התנגדותו הנחרצת של נתניהו להסכם לא נבעה מחשש מפני "הפצצה האיראנית", אלא מהחשש שההסכם לא יאפשר לו לתקוף את איראן.
נתניהו ניצל את כהונתו הראשונה של טראמפ בבית הלבן כדי להילחם בסכנת השלום. המדיניות היחידה של טראמפ בקדנציה הראשונה היתה לבטל כל מה שאובמה עשה, ואכן, ב-2018 הוא ביטל את הסכם הגרעין באופן חד-צדדי. הוא לא צירף להחלטתו ולו בדל ראיה לכך שאיראן הפרה את ההסכם. סבא"א, צרפת, בריטניה, גרמניה והאיחוד האירופי – כלומר המערב כולו פרט לטראמפ ולנתניהו – חזרו והדגישו שההסכם עובד ושהם מתנגדים לביטולו, אבל זה לא עזר.
לאחר ניסיונות החייאה שנמשכו שנתיים, ובמהלכן איראן עדיין עמדה בתנאי ההסכם, היא הודיעה ב-2019 שהיא חוזרת להעשיר אורניום לרמות שמעל הגבול המוסכם של 3.67%. ב-2020 נקבע מותו של ההסכם, ומאז חיבלו ארה"ב וישראל בכל המאמצים שנעשו לחזור אליו.
מה שהתעמולה המערבית והישראלית מתעלמות ממנו הוא שאיראן חזרה להעשיר אורניום לרמות גבוהות מאוד, אך לא ייצרה פצצה. לפי המוני דו"חות ולפי הערכות מודיעין מערביות, לא הערכה שלי, הסיבה היתה שהאיראנים רצו להגיע למצב שהם יכולים לייצר פצצה, אבל לא לייצר אותה. ח'אמינהאי נזכר בהערכות מודיעין אלה כמי שהתנגד בעקביות לייצור פצצה בפועל.
מומחים אמריקאים אומרים, ואף מרקו רוביו מודה, כי מאז יוני האחרון אין סימנים לניסיונות של איראן לחזור להעשיר אורניום, או להוציא את האורניום המועשר מתחת להריסות הכורים ולהשמישו.
עובדות אלה ידועות לכל למי שלא חי על פלנטת התעמולה של נתניהו. אפשר לשער שהבחירה של איראן להגיע למצב שבו היא יכולה להרכיב פצצה תוך זמן קצר קשורה למקרים שראתה סביבה: עיראק של סדאם חוסיין, שלא הספיקה לייצר נשק גרעיני, הותקפה ונכבשה, ואילו צפון קוריאה שפיתחה נשק גרעיני – לא. הדרך הבטוחה לשכנע את איראן שהיא חייבת "ללכת על זה" ולבנות פצצה היא להוכיח לה שישראל וארה"ב לא יהססו לפלוש, לכבוש ולהפיל את המשטר. בדיוק מה שהן עושות עכשיו.
שקר 2. זו לא היתה מתקפת מנע, אלא תוקפנות בלתי חוקית
הטענה החוזרת של טראמפ, ולפיה איראן עמדה לפתוח במתקפה בכל רגע, מנוגדת לכל היגיון ולאינטרסים הברורים של איראן, וכרגיל הוצגה ללא בדל ראיה. אם זה לא מספיק, ברויטרס דווח כי למחרת יום פתיחת המלחמה, התקיים תדרוך בדלתיים סגורות לחברי ועדות הנוגעות לביטחון הלאומי בבית הנבחרים ובסנאט. לפי מקורות המעורים בפרטים, במהלך התדרוך הודו נציגי הפנטגון כי לא התקבל כל מידע מודיעיני שהצביע על כך שאיראן מתעתדת לפתוח בתקיפה נגד ארה"ב. כלומר, היועצים הביטחוניים שעובדים אצל טראמפ, כשהועמדו בסיטואציה של דיון חסוי שבו מסוכן להם לשקר, התוודו ש"מתקפת המנע" היא הונאה.

בפנטגון הודו שלא היתה כל כוונה איראנית להתקיף. מטוס ישראלי בשמי ישראל בזמן המלחמה עם איראן, ב-2 במרץ 2026 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)
ניסיון נואש נוסף למכור לציבור פאניקה ודחיפות מזויפת נרשם כשטראמפ טען כי איראן מפתחת טילים בליסטיים בין-יבשתיים שיכולים בקרוב להגיע לארה"ב, אלא ששוב המומחים שלו עצמו בגדו בו. סוכנות ביון אמריקאית אחרת, DIA, פרסמה בשנה שעברה הערכת סיכונים בנוגע למערכות הגנה אווירית, ולפיה גם אם האיראנים יתעדפו את פיתוח הטילים, ייקח להם עשור לייצרם. מומחים שלאחרונה התראיינו בנושא הסבירו כי המשטר בטהראן מתעדף את חידוש מאגר הטילים הבליסטיים לטווח קצר ובינוני, אלה שמשוגרים בימים אלו לישראל ולבסיסים אמריקאיים ברחבי המפרץ.
נתניהו טוען שהמשטר האיראני קורא להשמדת ישראל, ושהארסנל הבליסטי שלו מהווה איום עליה, ולכן מוצדק לצאת למתקפה נגדו. אבל מי שרוצה לצמצם מלחמות למינימום ההכרחי, חייב לתמוך בסדר עולמי שאינו מתיר לכל שליט לצאת למלחמה לפי גחמותיו. המציאות המצערת היא שבעולם ישנן מדינות שהן אויבות מרות. לרבות מהן יש מצבורי נשק שאם יבחרו להשתמש בהם יוכלו לפגוע קשות זו בזו: הודו ופקיסטן, סין ויפן, דרום קוריאה וצפון קוריאה. אבל עצם הקיום של איבה מרה וכוח צבאי מאיים אינו מהווה הצדקה מספקת לפתיחה במלחמה.
הרי אותו ההיגיון בדיוק היה יכול לשמש את איראן ואת כל המזרח התיכון כדי להצדיק מלחמה יזומה נגד ישראל, שכן ישראל אינה מסתירה את העובדה שהיא מנסה להפיל את המשטר האיראני, והקריאות "מוות לערבים" אינן נשארות בתחום הרטוריקה: היא גם משמידה בפועל ובשיטתיות את פלסטין כבר עשורים, וביתר שאת בשנתיים וחצי האחרונות.
שקר 3. החלפת השלטון היא מטרה ריאלית
שאיפותיו הצודקות של העם האיראני לחירות, דמוקרטיה וריבונות הן נעלות. אם היה יכול בכלל להיות ספק בנוגע להכרח שמשטר האייתוללות המרושע ייפול, הרי שטבח ינואר הוכיח שוב באותות ובמופתים שרק אחד מהשניים יוכל לשרוד: או השאיפות הנעלות הללו, או הרפובליקה האסלאמית.
אבל אסור לבלבל בין מאבקו של העם האיראני לדמוקרטיה ובין תעמולת המלחמה הצינית, שמבקשת לנכס אותו. הדרישה של טראמפ להיות זה שיבחר את המנהיג הבא של איראן, בעודו קורא לעם האיראני לקחת את גורלו בידיו ולתפוס את השלטון, נראית כמו קריקטורה. כפי שכתבה כאן אורלי נוי: "זה היה יכול להיות קומי אלמלא חייהם של כל כך הרבה אנשים היו עומדים על הכף".

החגיגות על מותו של ח'אמינהאי היו אותנטיות. הפגנה בטורונטו של גולים איראנים, בפברואר 2026 (צילום: סאם ג'וואנרו CC BY-NC 4.0)
הדרך הטובה ביותר להפריד בין השניים ולהתנגד לתעמולת המלחמה הצינית היא להקשיב קודם כול לקולותיהם של איראנים, שנאבקים באומץ ומשלמים מחירים כבדים למען חזון דמוקרטיה באיראן – כלומר אלו שמתנגדים למשטר האייתוללות וגם לתוכנית להמליך עליהם מחדש את רודנות השאה. בגלל ניתוק האינטרנט בזמן ההפגנות, קשיי התקשורת שיוצרות ההפצצות הנוכחיות וגם הבריונות של תומכי רזא פהלוי בתפוצות – הקולות האלה אינם נשמעים כמעט. החגיגות של איראנים אחרי מותו של ח'אמינהאי היו ללא ספק אותנטיות, ועם זאת, האם אפשר ללמוד מהן שהעם האיראני שותף לתוכניות של נתניהו וטראמפ?
קול אחד כזה, של מבקשת דמוקרטיה איראנית, תורגם לעברית על ידי אורלי נוי.
קול נוסף, גם אם רחוק ממושלם, הוא של המפלגה הקומוניסטית האיראנית תודה, שדוכאה באכזריות ראשית על ידי השאה, ולאחר המהפכה על ידי המשטר האסלאמי. עוד ביום פתיחת המלחמה גינתה המפלגה בחריפות את המתקפה המנוגדת לדין הבינלאומי, ובה בעת הבהירה כי המשטר האסלאמי חייב להסתיים. ישראל הפושעת וארה"ב האימפריאליסטית, הם כתבו, "לא זו בלבד שאינן המושיעות של העם האיראני מעול הדיקטטורה הרודנית, אלא שזהו ניסיון להרוס את איראן כמעצמה אזורית בעלת כוח ולהחליף את המשטר הנוכחי במשטר חסות רודני שכבר הצהיר על תוכניתו לדיכוי מגואל בדם של מתנגדיו".
עבור שוחרי הדמוקרטיה האיראנים, כגון שהרזאד התמי והמפלגה הקומוניסטית, מספר האזרחים ההרוגים באיראן – שזינק במהירות ל-1,200 לכל הפחות – יותר מ-150 הילדות שנהרגו בבית ספרן (ולא על ידי "טיל איראני תועה"), וכל החפים מפשע שמשלמים בחייהם ובגופם את מחיר הדמים של המלחמה הם אינם מספרים מופשטים. הם בשר מבשרם.
חוקרים, אקדמאים וגם סוכנויות ביון במערב מטילים ספק בכך שהמלחמה יכולה להוביל למהפכה פנימית באיראן. ג'ונתן טאובר, מנכ"ל חברת פילטרלבס, שחוקרת דעת קהל באמצעות ניתוח של רשתות חברתיות, אמר ל"ניו יורק טיימס" שממצאי החברה מלמדים כי המלחמה יצרה באיראן דוגמה קלאסית להתאחדות סביב הדגל, כפי שקרה במדינות אחרות בעולם שהותקפו על ידי כוחות זרים, ולכן, נכון לעכשיו, "וושינגטון וירושלים לא צריכות לצפות להתקוממות מיידית".
באותה כתבה מצוטט גם מומחה בפנטגון, שהצביע על נקודה מתבקשת נוספת: הקריאה לשינוי המשטר היא, בהגדרה, איום קיומי עבור המשטר האיראני, מה שיוביל דווקא להתגברות המאמצים לדכא את האופוזיציה. מומחים אחרים ציינו שההתנגדות למשטר מפולגת ומוכה כרגע. המלחמה היא כמובן לא הגורם היחיד לכך, אבל היא בהחלט אינה עוזרת להפחית את הפילוג בקרב המחאה, ורק מוסיפה מכות נוראות.
מומחים לאיראן מדווחים כי אין סימנים של ממש להתקוממות המונית באיראן או לפילוגים בתוך המשטר או הצבא שיובילו לכינון משטר חדש. המינימום שמצדיקי המלחמה יכולים לעשות הוא לכבד את האינטיליגנציה של כולנו ולהפסיק להעמיד פנים ששלומו וחירותו של העם האיראני מעניינים אותם כהוא זה.
הפלת המשטר. הגרסה הקשה
בתווך שבין הגרסה "הרכה" לגרסה ה"קשה" להחלפת המשטר נמצאת הפנטזיה שכמה מאות לוחמים כורדים, מאלו המרוכזים בגבול שבין כורדיסטן העיראקית לכורדיסטן האיראנית, יפלשו לאיראן ויפילו את המשטר. הרעיון שלפיו אפילו 50 אלף לוחמים כורדים יוכלו, גם בתמיכת הפצצות ישראליות-אמריקאיות, לכבוש את איראן כולה ולהפיל את המשטר, הוא מגוחך ונטול חיבור למציאות. הם מקסימום יצליחו לכבוש חלקים מכורדיסטן האיראנית. טראמפ ונתניהו מבטיחים להם גיבוי, אבל הרקורד של הבריתות שהשניים כרתו בעבר לא מעיד כי מדובר בשותפים אמינים במיוחד.

חשב שיוכל לחזור על ההצלחה בוונצואלה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ (צילום: הבית הלבן)
באשר לגרסה ה"קשה" של החלפת השלטון באיראן בכוח הזרוע, נראה שאפילו טראמפ אינו מציג זאת ככוונה אמיתית. כבר עכשיו המלחמה שלו אינה פופולרית במיוחד בארה"ב, אפילו לא בקרב בסיס התומכים שלו, שמעדיף להתמקד בנושאי פנים. נתניהו מצידו פיקח מכדי להצהיר על מטרה גרנדיוזית כזאת, גם אם על דפי "ישראל היום" כבר חוגגים את נפילת המשטר בכוח הזרוע כאילו היה עובדה מוגמרת.
אולם אף אחד ממצדיקי המלחמה (פרט אולי ל"ישראל היום") אינו טוען ברצינות שניתן להפיל את המשטר בכוח הזרוע ללא פלישה קרקעית מסיבית. ה"וושינגטון פוסט" חשף בשבוע שעבר את קיומו של דו"ח חסוי של מועצת המודיעין הלאומית האמריקאית, שקבע כי מלחמה, אפילו ממושכת, שלא תכלול פלישה קרקעית נרחבת לא תפיל את המשטר.
גם בתרחיש הבלתי סביר והקטסטרופלי של פלישה קרקעית רחבה לאיראן, אין שום הבטחה לכך שהמשטר ייפול. איראן היא מדינה גדולה מאוד מבחינת שטח ואוכלוסייה. אנשי הטליבאן, בתנאים גרועים בהרבה, הצליחו להתיש את ארה"ב ולחזור לשלטון באפגניסטן. התוצאה הטובה ביותר שארה"ב יכולה לשאוף לה היא התרחיש העיראקי: התפוררות המדינה אל תוך מלחמת מיליציות בלתי נגמרת, שארה"ב תשקע בה למשך שנים. זאת מבלי להזכיר את הסכנה שפלישה כזאת תחייב את סין ורוסיה להתערב, והסיכון להפיכת המערכה למלחמת עולם שלישית.
מלחמת נצח או תוכנית שמאלית אמיתית
אם אף אחת ממטרות המלחמה המוצהרות אינה עומדת בבחינה רצינית, עולה השאלה מהן המטרות אמיתיות של נתניהו וטראמפ?
באשר לטראמפ, ההערכה הריאליסטית ביותר שלי היא שהמלחמה מבטאת את המגלומניה הנרקיסיסטית שלו. טראמפ מאמין באמת ובתמים שהוא אלוף העולם במו"מ, ושביכולתו להשתמש בכוח צבאי כמנוף לחץ כדי להשיג מה שירצה. כך היה עם האיומים הצבאיים שלו על בעלת ברית מערבית, דנמרק, וכך היה במקרה המוצלח יותר של ההרפתקה בוונצואלה: חטיפת הנשיא והחלפתו בגורמים נוחים יותר לארה"ב מתוך הממשל. נראה כי טראמפ קיווה שאיראן תהיה כמעין שידור חוזר של ההרפתקה הזאת, והביטחון העצמי המופרז שלו הביא אותו להתעלם גם מעצות סוכנויות הביון שלו, שאמרו לו מראש כי התנקשות בח'אמינהאי תוביל להחלפתו בגורמים קיצוניים לא פחות, כפי שנראה שאכן מתרחש עם מינויו של ח'אמינהאי הבן.

שמאל אמיתי צריך להתעקש על כך שהחוק הבינלאומי חל על כולם. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, 2017 (צילום:ICC-CPI)
לגבי נתניהו, השאלה האמיתית היא למה עכשיו. הרי הוא מנסה לדחוף את ארה"ב למלחמה באיראן כבר עשור וחצי לפחות, ומלחמות נצח מועילות לו להתמודד עם חוסר הפופולריות הכרוני שלו. התשובה היא, כנראה, "כי עכשיו הוא יכול". הוא מנצל את שילוב הנסיבות הייחודי שנוצר. מצד אחד, הליצן הכתום מהבית הלבן מוכן להצטרף להרפתקה האסונית. מצד שני, בעלי הברית של איראן במזרח התיכון (משטר אסד, חזבאללה, החות'ים, חמאס) הוחלשו על ידי ישראל וארה"ב, ובמקרה של סוריה אף חדלו מלהתקיים. מצד שלישי, סדר העדיפויות של סין לא תומך בהתערבות במלחמה – לפחות כל עוד אין סכנה אמיתית של פלישה לצורך החלפת המשטר – ופוטין עסוק מדי באוקראינה, כך שגם בעלות הברית החזקות ביותר של איראן אינן יכולות או אינן מעוניינות כרגע להתערב להגנתה.
אבל אל מול נתניהו וטראמפ וחזית הימין החדש העולמית שתומכת בהם – ממודי בהודו ועד מיליי בארגנטינה – דרושה חזית שמאל שאינה מבוססת על שלילת פעולותיהם בלבד, אלא גם על תוכנית אלטרנטיבית. תוכנית כזו תחתור להגיע להסכם גרעין חדש, שיהיה הוגן וגם יעמוד בתנאי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. כלומר, יש להמשיך לדחוף לאזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון.
חזית שמאלית כזו גם תתמוך במבקשי החירות האיראנים במאבקם לדמוקרטיה ונגד המשטר הרודני, ותספק להם כל תמיכה אפשרית למטרה זו. אבל אסור לתמוך בניסיונות להחליף את הדיקטטורה האסלאמית בדיקטטורה ידידותית למערב בראשות פהלווי. על השמאל להשתמש בזיכרון ההיסטורי וללמוד ממנו שהשאה איננו תקווה דמוקרטית, ושהאימפריאליזם המערבי אינו מעוניין בדמוקרטיה באיראן, כשם שאינו מעוניין בה באף מקום בעולם. צריך להיות חשדניים מאוד כלפי מנהיגים מחרחרי מלחמה שזורעים פאניקה בשקרים על נשק להשמדה המונית כהצדקה להרפתקאות אימפריאליסטיות.
על השמאל גם להתעקש שהדין הבינלאומי חל על כולם. לא רק אויבי המערב, כמו רוסיה, צריכים להיענש על תוקפנות חסרת הצדקה, ולא רק שרי מלחמה אפריקאים וסרבים צריכים להישפט על פשעי מלחמה. טראמפ ונתניהו ביצעו פשע חמור בעצם פתיחת המלחמה, ונתניהו מבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת פשעי מלחמה.
ולבסוף, השמאל חייב לשוב ולהתעקש כי הפתרון הריאלי היחיד לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא שתי מדינות דמוקרטיות. העולם הערבי כולו מוכן לנורמליזציה עם ישראל בתמורה ליישוב הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית, גם אם משטר האייתוללות, ישראל וארה"ב מתנגדים לכך. הדרך היחידה לבודד את מחרחרי המלחמה, הפשיסטים והפנאטים הדתיים היא לנתק את צינור החמצן שמזין אותם – המלחמה המתמדת וסכסוכי נצח.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית













