כשאין כללים ברורים לסגר, אנחנו תלויים בגחמות של השלטון

"כן, אנחנו נאפשר ספורט יחידני", אמר ראש הממשלה השבוע כשהציג את מתווה הסגר הגורף השני. לא נשמע לכם צורם?

בימים האחרונים ממשלת הקורונה המוצלחת בעולם שוב מתמהמהת עם קביעת התקנות המפורטות של הסגר, עם העברתן לכנסת ועם הצגתן לציבור. התרגלנו כבר לשמוע על הדברים לילה לפני, במקרה הטוב. הפעם, הממשלה הגדילה לעשות ופתחה במהלך שנראה כך: נודיע על סגירה מלאה ואיסור מוחלט לצאת מהבית (מעבר ל-500 מטרים, עקרון שכולם מודים כי אין לו היגיון אפידמיולוגי), ואז נחריג ו"נאפשר'" דברים מסוימים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הרבה תשומת לב הוקדשה בימים האחרונים לטיבן של אותן החרגות, בדגש על בתי כנסת ומקוואות, ועל העובדה כי הן משרתות קבוצת לחץ פוליטית אחת. אבל עניין נוסף שחשוב לתת עליו את הדעת הוא עצם ההליך הפסול. מתווה הסגר צריך להיות בהיר באופן מוחלט, כולל פירוט האיסורים הספיציפיים והסיבות ההגיוניות שמאחוריהם. מעבר לאיסורים אלו, כל דבר אחר הוא מותר. פשוט כי הוא מותר, ולא כי "מאפשרים" לנו.

צופי הטלוויזיה הבחינו ודאי לאחרונה בטרנד חדש: שורת ראיונות עם בכירי משטרה כדי שיסבירו מה מותר ומה אסור בתקופת הסגר. כשהממשלה, כרגיל, גוררת רגליים, יש היגיון מסוים בכך שהגוף שאחראי על אכיפת הסגר יסביר לציבור מה ייחשב הפרה ויביא לקנס. יחד עם זאת, גם שם המנגינה שעולה היא מדאיגה למדי. המשטרה מספרת לנו לא רק מה תאכוף, אלא גם מה כדאי ולא כדאי, והיכן "תגלה גמישות", למשל בנושאים "רגישים" כמו מעברי דירה. אבל מה יקרה אם המשטרה תתעורר בוקר אחד ותחליט שהיא כבר לא סבורה שמעברי דירות הם רגישים?

קודם נודיע על סגירה מלאה ואז נחריג. מחסום משטרה בסגר בשכונת רוממה בירושלים בחודש מאי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הנקודה הזו היא חשובה, כי היא נשענת על שתי דרכים שונות להבין חירות. רעיון אחד של חירות אומר שאנחנו חופשיים כל עוד לא מונעים מאיתנו לעשות דבר מה. במובן הזה קל לנו יותר לתפוס הגבלות על החירות שלנו: חירות התנועה שלנו נפגעת כשמונעים מאיתנו להתרחק יותר מ- 500 מטרים, חירות העיסוק שלנו נפגעת כשמונעים מאיתנו לפתוח את העסק ועוד. הרעיון הזה שייך למסורת הליברלית של המחשבה הפוליטית, שמזוהה למשל עם תומס הובס, ושדומיננטית מאוד עד היום באופן שבו אנחנו חושבים על החופש שלנו.

אך יש מסורת נוספת, המכונה לעיתים המסורת הרפובליקנית של המחשבה הפוליטית, ששורשיה נמצאים עוד ברפובליקה הרומית. על פי המסורת הזו, אנחנו חופשיים כל עוד אנחנו לא משועבדים לרצון הטוב של מישהו אחר, כל עוד גורלנו לא נתון בידי החלטה שרירותית של מישהו אחר. על פי הרעיון הזה, כפי שמתאר למשל הפילוסוף וההיסטוריון בן זמננו קוונטין סקינר, עבד איננו חופשי, גם אם האדון שלו הוא רחב לב ומתיר לו ליהנות מחירויות מסוימות. הסיבה לכך היא שבאופן בסיסי יותר, עצם היכולת של העבד ליהנות מהחופש שלו תלוי בהחלטת האדון, וזו יכולה להשתנות בכל רגע.

מסוג כזה של פגיעה בחירות אנחנו צריכים לחשוש במיוחד. בהיעדרם של מנגוני קבלת החלטות סדורים, שקופים ותקינים, ובעיקר במצב רגיש מבחינה דמוקרטית כמו סגר, יש חשש משמעותי שהחירות שלנו תהפוך להיות מושא לגחמתו הפרטית של מישהו – מראש הממשלה ועד השוטר שבשטח – אשר ברצותו "יאפשר" או "יגלה גמישות", וברצותו לא.

במילים אחרות, החשש הוא שחוסר הוודאות סביב הסגר משאיר לגורמי האכיפה מרחב פעולה רחב מדי – ועקב כך מצמצם את החירויות שלנו באופן מהותי מדי. סגר הוא לא הזמנה למדינת משטרה; הוא כלי דרקוני בידי המדינה אשר שולל חירויות מסוימות לטובת הבטחת חירויות בסיסיות יותר (בראש ובראשונה הזכות לחיים). אבל המדינה היא עדיין דמוקרטית, ולכן הממשלה והכנסת הן אלו שמחויבות לפרסם תקנות וחוקים מדויקים, בהירים והגיוניים ולהסבירם לציבור. הפרה שלהם תגרור ענישה; מעבר להם, אנו עדיין אנשים חופשיים.

ד"ר אלעד כרמל הוא פוסט-דוקטורנט החוקר תיאוריה פוליטית והיסטוריה של רעיונות.