כמו ישראל, דרא"פ נלחמה בשכנותיה כדי לפתור בעיות פנים. זה לא עבד
בדומה לממשלת ישראל, גם המשטר בדרום אפריקה חשב שיעקוף את בעיית האפרטהייד ויישמר את שלטונו, באמצעות מלחמות עם המדינות השכנות. זה לא הצליח שם וגם לא יצליח פה
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, תקפה דרום אפריקה שש משכנותיה. רכבי סיור משוריינים של צבא דרום אפריקה באימון (צילום: ויקימדיה)
בשנת 1982 חצה צבא דרום אפריקה את הגבול אל לסוטו השכנה, הגיע עד לבירתה, מסרו, והרג 42 אנשים. בשנת 1985 שוב חצה צבא דרום אפריקה את הגבול, הפעם אל בוטסואנה השכנה, תקף את בירתה, גאבורון, והרג 12 אנשים. בשנת 1987 תקף צבא דרום אפריקה את העיר ליווינגסטון בזמביה.
בשנת 1986 מנהיג מוזמביק, סמורה מישל, מת בנסיבות מסתוריות. רבים סבורים, אף שאין לכך הוכחה, כי דרום אפריקה היתה מעורבת במותו. בסך הכול, במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, תקפה דרום אפריקה שש משכנותיה.
>> "בטיפשותן ארה"ב וישראל לא הבינו שהמלחמה עלולה להתהפך נגדן"
שתי מדינות, לוגיקה זהה
קיימת הקבלה ברורה בין מה שעשתה דרום אפריקה בשנות ה-80 תחת משטר האפרטהייד למעשיה של ישראל כיום. דרום אפריקה תקפה אז את שכנותיה, משום שבאותה עת לא היתה מוכנה להתמודד עם העובדה שיסוד הבעיה שלה טמון במערכת הדיכוי שהפעילה כלפי אזרחיה – כלומר, משטר האפרטהייד.
כיוון שממשלת העליונות הלבנה בדרום אפריקה סירבה להכיר בשורש בעיותיה, היא פיתחה טיעון שלפיו האיום הביטחוני האמיתי על המדינה הוא חיצוני, ומגיע מצד ממשלות אפריקאיות שהיו קשורות, בדרך כלשהי, לקומוניזם ואירחו פעילים מהקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) או דרום אפריקאים שחורים אחרים שנאבקו נגד המשטר. לפי טיעון זה, דרום אפריקאים שחורים, ה-ANC ונלסון מנדלה אינם אלא שליחים של זמביה, בריה"מ או טנזניה – מדינות שדרום אפריקה, כאמור, הגדירה כשמאלניות.
לפי ההיגיון הזה, אם דרום אפריקה היתה מצליחה להחליש או אפילו להפיל את המשטרים האלו, המחלוקות עם ה-ANC או עם דרום אפריקאים שחורים שלא רוצים לחיות תחת אפרטהייד היו נפתרות מאליהן. לוגיקה זהה מנחה את האופן שבו מתנהלת ישראל שנים רבות, וביתר שאת כעת.
אוהבים לומר שנתניהו היה אובססיבי לנושא איראן מאז ומעולם. זה לא נכון. נתניהו לא תמיד היה אובססיבי כלפי איראן; הוא אובססיבי לרעיון שלפיו גורם חיצוני כלשהו שולט בפלסטינים. לשיטתו, אם ישראל תשמיד את אותו גורם חיצוני, הפלסטינים כבר לא יהיו בעיה, משום שהם אינם כוח עצמאי אלא רק זרוע אחת של התמנון. בשנות ה-80, בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, לפני שהחל לעסוק באיראן, נתניהו התמקד בברית המועצות. אז טען כי בריה"מ היא הבעיה של ישראל, או של המזרח התיכון, וכי היא שולטת באיראן ובאש"ף.
כשברית המועצות קרסה, עבר נתניהו לדבר על עיראק של סדאם חוסיין והציג אותה כבעיה הגדולה של ישראל. הוא תמך נמרצות בפלישה לעיראק בעקבות אירועי 11 בספטמבר. לאחר שארה"ב החריבה את עיראק ואיראן התחזקה, עבר נתניהו, ואיתו מנהיגים ישראלים רבים אחרים, להתמקד באיראן, שלטענתם היא-היא הבעיה המרכזית של ישראל, לצד חזבאללה.
לתפיסתם, אילו איראן וחזבאללה לא היו קיימים, הפלסטינים לא היו בעיה של ממש עבור ישראל. אך גם אם איראן וחזבאללה היו מושמדים, נתניהו ואנשים כמותו היו מוצאים כוח חיצוני אחר ומסמנים אותו כגורם הבעייתי השולט למעשה בפלסטינים.
אובססיבי לרעיון שלפיו גורם חיצוני כלשהו שולט בפלסטינים. נתניהו ויו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב, ג'וזף דנפורד, מאי 2017 (צילום:עמוס בן גרשום/לע"מ)
חוסר היכולת להכיר בבעיה האמיתית
גם נפתלי בנט, שעשוי להיות ראש ממשלת ישראל אחרי נתניהו ושחושב כמוהו במידה רבה, אומר במפורש כי אחרי איראן הבעיה הגדולה של ישראל תהיה טורקיה. קו מחשבה זה נובע מאותו כשל יסודי – אנליטי ומוסרי – שהנחה את דרום אפריקה של האפרטהייד: חוסר היכולת להביט בעיניה של מערכת הדיכוי שבבסיס המשטר שלה, וחוסר הרצון להכיר בכך שמערכת דיכוי זו תמיד תייצר התנגדות מבפנים, מצד המדוכאים.
חלק מהתנגדות כזו יהיה מוסרי ולא אלים, ויתנהל בהתאם לדין הבינלאומי. חלק אחר עלול להיות אלים ולהרוג אזרחים. אך תמיד תהיה התנגדות – אלימה ולא אלימה – כל עוד קיים משטר דיכוי, השולל מקבוצת אנשים את זכויותיהם הבסיסיות.
הטעות המהותית באופן שבו ישראל חושבת על איראן וחזבאללה דומה לטעות שעשתה ממשלת דרום אפריקה כשבחרה לראות בטנזניה ובזמביה – ולצורך העניין גם בבריה"מ – מקור לבעיותיה.
איראן פנתה בזמנו לממשל בוש והצהירה כי אם ייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים בהתאם ליוזמת השלום הסעודית, היא תתמוך בו: אם הפלסטינים יאמרו שיש להם מדינה משלהם ושהמחלוקות עם ישראל הסתיימו, היא תקבל זאת. גם חזבאללה הצהיר דברים דומים שוב ושוב.
לאחר 7 באוקטובר, מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה אמר כי כאשר ייפסק הירי בעזה, הוא יפסיק את הירי מדרום לבנון. אין בכך כדי לומר שחזבאללה נטול טענות משלו כלפי ישראל; הוא הרי הוקם כהתנגדות לפלישת ישראל ללבנון בשנות ה-80. גם אין בכך כדי לומר שאיראן אינה המתחרה האזורית המרכזית של ישראל. אך יסוד הסכסוך בין איראן וחזבאללה לישראל הוא תמיכתם בפלסטינים. התמיכה נובעת מסיבות אידיאולוגיות, תיאולוגיות וגם פוליטיות-פרגמטיות, שכן זו דרכם לצבור יוקרה במזרח התיכון, שבו הסוגייה הפלסטינית נחשבת פופולרית.
עד שלא נביט לכיבוש בעיניים
אלו גם היו הסיבות לכך שבנקודות זמן מסוימות ממשלות במוזמביק, בזמביה, בטנזניה ואף בבריה"מ תמכו בדרום אפריקאים השחורים. הסכסוך בין דרום אפריקה לטנזניה, זמביה ומוזמביק נפתר רק כאשר דרום אפריקה החליטה להתמודד עם שורש הבעיה: דיכוי הדרום אפריקאים השחורים.
מכיוון שישראל אינה מוכנה לפעול באופן דומה, ומכיוון שארה”ב – בוודאי תחת דונלד טראמפ – אינה מוכנה לכך, נוצר מצב שבו ישראל וארה”ב מנהלות מלחמות הרסניות, נפשעות ובלתי חוקיות, ההורגות ומחרבות את חייהם של רבים, ואינן משיגות את מטרתן, ואף לא ישיגו. כל עוד ישראל לא תחליט להתמודד עם שורש הבעיה, הפלסטינים, תמיד יהיה גורם חיצוני כלשהו שיהיה מוכן לתמוך בהם.
בסופו של דבר, הדרך היחידה של ישראל להגיע להסדר עם אותם גורמים חיצוניים תלויה בהסדר עם הפלסטינים. אף שאינם בכותרות הראשיות, הפלסטינים – סבלם העצום ומצוקתם בעקבות רצח העם – עומדים במוקד המלחמות הנוראות המתחוללות באיראן ובלבנון. מלחמות אלו יימשכו בצורה זו או אחרת, אלא אם ישראל וארה”ב, שהיא הפטרון של ישראל, יחליטו להתמודד עם שורש הבעיה.
פיטר ביינרט הוא עיתונאי, סופר ומרצה יהודי אמריקאי.
המאמר מתבסס על פוסט בסאבסטאק The Beinart Notebook. מאנגלית: שירלי שחר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
