newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל לא יודעת לדבר עם אזרחיה באף שפה פרט לאלימות

האלימות שהפגינו השוטרים בחתונה בגבעת זאב היא חלק מהיחס האדנותי של המשטר כלפי אזרחיו. גם האופן שבו נתניהו נוזף באזרחית שהעזה לדבר נגדו הוא חלק מזה. אסור שאנחנו האזרחים נאמץ את השפה הזו אחד נגד השני

מאת:

את התפלגות התגובות לתיעוד הפיזור האלים של החתונה החרדית בגבעת זאב על ידי המשטרה אפשר היה, במידה רבה, לנחש מראש בדיוק כמעט מלא: המגזר החרדי ראה באירוע עדות נוספת להתנכלות המתמשכת של הרשויות לציבור החרדי, ואילו המחנה האנטי-חרדי בראשות אביגדור ליברמן מצא בו הזדמנות פז להשתלח עוד קצת בציבור החרדי. איש לא יוותר כל כך מהר על ההון פוליטי שזומן לו.

ההסתה של תקופת נתניהו גרמה לנו לשסף וירטואלית זה את גרונו של זה. צעיר שהוכה על ידי שוטרים בגבעת זאב (צילום מסך, שימוש לפי חוק לזכויות יוצרים)

ההסתה של תקופת נתניהו גרמה לנו לשסף וירטואלית זה את גרונו של זה. צעיר שהוכה על ידי שוטרים בגבעת זאב (צילום מסך, שימוש לפי חוק לזכויות יוצרים)

לצד אלה יש, כמובן, את התגובות הרגילות בסגנון עדת המצקצקים: איפה הייתם כשהמשטרה התעללה בפלסטינים/אתיופים/מפגיני בלפור/מבקשי מקלט ומי לא. את הלך הרוח הזה מדגים להפליא גדעון לוי במאמרו היום ב'הארץ', בו הוא נוזף באדנותיות בצעירה שנאזקה על שפת הים בתל-אביב ושולח אותה לראות את סרטון תקיפת החקלאים הפלסטינים מהכפר בורקה בידי מתנחלים. שתלמד קצת פרופורציות, "הצעירה בביקיני".

זה אולי הסממן המובהק ביותר של משטר נתניהו. ההסתה העקבית של ציבורים במדינה אלה באלה נחלה הצלחה כה מסחררת, עד שכולנו עסוקים בלשסף וירטואלית זה לזה את הגרון במקום להרים את הראש, לראות ולהפנים את העובדה הפשוטה והמחרידה הזו: מדינת ישראל, על כל זרועותיה, נציגיה ושליחיה, לא יודעת לדבר אל אזרחיה באף שפה אחרת מלבד שפת האלימות. בכל ממשק בין המדינה לאזרח, האלימות היא השפה היחידה שבה המדינה מתנהלת. בכל תחום. היא הדי.אנ.איי של לשונה.

אלימות של משטר כלפי אזרחיו (על נתיניו חסרי הזכויות בשטחים הכבושים מיותר להכביר מילים) לא מתבטאת רק בברוטליות המשטרתית, אלא במהות הקשר בינו לבינם. במבט שבו הוא מסתכל עליהם.

כאשר ראש ממשלה אומר לאזרחית חרדה שמבקרת אותו על העברת חדר המיון מעיר הפריפריה שבה היא מתגוררת "את משעממת אותנו", זאת שפה של אלימות. כאשר בתגובה לדו"ח הקובע כי בישראל שיעור העניים הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD שר הרווחה מדבר על "עניים מבחירה" ואומר להם "לצאת לעבוד", זאת שפה של אלימות. כאשר תומכי נתניהו מטיחים בנכים שמפגינים נגד הקצבאות הזעומות שלהם "לכו לעבוד!", זאת שפה של אלימות.

קראו להם "ללכת לעיבוד" הפגנת הנכים (אבי דישי / פלאש90)

קראו להם "ללכת לעבוד" הפגנת הנכים (אבי דישי / פלאש90)

כאשר השפה היחידה שבה המדינה יודעת לדבר לאזרחיה היא שפת הכוח והכוחנות, אין פלא שאלה גם הכלים המשמשים אותה בניסיון להתמודד עם מגפת הקורונה. כשתפיסת העולם הבסיסית ביותר שלה היא סימון האזרחים כישות עוינת באופן אפריורי, מובן מאליו שהאמצעים שהיא תפנה אליהם יהיו הצבא, השב"כ, והאלימות המשטרתית.

כאשר המדינה לא מבינה את מהות התפקיד שלה כמשרתת הציבור אלא כשליטה עליו, כאשר היא לא רואה בציבור את האדון שהיא אמורה לשרת אלא את החשוד שעליה להכריע, היא פונה לארגז הכלים המתאים לצורך הזה בדיוק: מעקב אחרי אזרחים בסיוע שירותי הביטחון החשאיים שלה, הענשתם באמצעות מחסומים משטרתיים שרירותיים לחלוטין שאין להם דבר עם בריאות הציבור ונועדו לענות את הציבור שכאמור חשוד מראש בהפרת מגבלות הקורונה, ועוד.

כשהציבור הוא בבחינת חשוד ועוין, הממשלה עסוקה רק במשטור ובענישה; מאות האלפים שיושבים עכשיו בבית ללא כל מענה כלכלי, אלה שהקרקע הולכת ונשמטת להם מתחת לרגליים, גם הם נפגעי אותו חולי. ההתעלמות האדישה הזו ממצבם גם היא חלק משפת האלימות שבה מתקשרת המדינה עם אזרחיה.

כמובן שהדציבלים של השפה האלימה הזו משתנים מאוכלוסיה לאוכלוסיה; בימים אלה בדיוק אנחנו מציינים שני עשורים לאירועי אוקטובר 2000, שבהם האלימות המדינתית נגד אזרחיה הגיעה לאחד משיאיה הבזויים והקטלניים ביותר. ציבורים שונים חשופים למידות ולצורות שונות של אלימות מצד המדינה; את העובדה הזו אסור לשכוח וגם אסור להדחיק.

אבל בו בזמן גם אסור לגייס אותה לטובת מדיניות ההסתה, השיסוי וההפרד-ומשול שהפכה לכלי השלטון המרכזי של נתניהו. אסור להקטין בשמה – או גרוע מכך, להכשיר בשמה – התעמרות בקבוצות מסוימות, כי המדינה מתעמרת יותר באוכלוסיות אחרות. מלבד בעלי ההון המופרך (והקפיטליזם החזירי הרי גם הוא חלק מאותה שפה כוחנית), אל כל יתר אזרחיה המדינה לא יודעת לדבר בכל שפה אחרת מלבד שפת הכוח והאלימות. אבוי אם גם אנחנו, האזרחים, נאמץ את השפה הזו האחד כנגד השני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf