"חשיפת הפגיעה המינית השיטתית בכלא הישראלי חשובה מהבושה"
למרות הטאבו החברתי, גברים פלסטינים מעידים באופן גלוי על פגיעות מיניות שחוו בכלא הישראלי. "הם מבינים שהחוויה האישית שלהם היא חלק מתופעה רחבה. לא נותר מה להסתיר"
"בחברה שלי הנושא הזה נחשב לטאבו, אך כעיתונאי הרגשתי שחובתי לחשוף את הדברים". העיתונאי סאמי אל-סאעי (צילום: באדיבות המצולם)
העיתונאי סאמי א-סאעי מטולכרם נעצר על ידי ישראל בפברואר 2024 ושוחרר לאחר 16 חודשים במעצר, בלי שהוגש נגדו כתב אישום. 40 יום אחרי שחרורו, הוא פרסם סרטון בטיקטוק שבו סיפר, בין השאר, על ההתעללות שעבר בכלא, כולל אונס שביצעו בו לדבריו סוהרים. העדות המפורטת של א-סאעי הופיעה גם בדוח של בצלם שפורסם באוגוסט 2024, ולאחרונה גם במאמר שפרסם העיתונאי ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" על אונס עצירים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים; מאמר שחולל סערה עולמית והכחשה גורפת מצד ישראל, שאף איימה בתביעת דיבה נגד העיתון.
>>גזר דין מוות: 98 פלסטינים מתו במעצר מאז 7 באוקטובר
מתחילת המלחמה אחרי 7 באוקטובר, ולמרות ההכחשות הישראליות, התפרסמו דיווחים על פגיעות מיניות באסירים ואסירות פלסטיניים בידי סוהרים וחיילים ישראלים, כולל דוחות של האו"ם. במרכז פרשת שדה תימן עמדה פגיעה מינית כזו. נכונותם של אסירים כמו א-סאעי ואחרים לדבר בגלוי על הפגיעה המינית שעברו, שרחוקה להיות מובנת מאליה, סייעה בחשיפת התופעה. גברים, ככלל, אינם ממהרים להודות בכך שנפגעו מינית, על אחת כמה וכמה בחברה שמרנית כמו החברה הפלסטינית.
"חששתי זמן רב לדבר", סיפר א-סאעי ל"שיחה מקומית", "אבל משהו בתוכי דחף אותי לחשוף את ההתעללות שעברתי במהלך המעצר, כולל הפגיעה המינית. בחברה שלי הנושא הזה נחשב לטאבו, אך כעיתונאי הרגשתי שחובתי לחשוף את הדברים. העולם צריך לדעת על הזוועות הללו, כי השתיקה רק מסתירה את סבלם של אחרים שנפגעו באופן דומה, ואולי אף חמור יותר. זה חשוב יותר מתחושות הבושה ומהשיקולים החברתיים הנלווים לכך".
בעדותו תיאר א-סאעי מעשה אונס שעבר לטענתו בכלא, כחודש לאחר מעצרו. "הפשיטו אותי מכל בגדיי והיכו אותי כמה פעמים", סיפר. "לאחר מכן אחד הסוהרים דרך על גבי, והם ניסו להחדיר חפץ קשיח לפי הטבעת שלי. ניסיתי לכווץ את השרירים ולהתנגד, אך הם הצליחו לבצע זאת והמשיכו במעשיהם תוך כדי צחוק ולעג. לאחר מכן סבלתי מדימום שנמשך יותר משבועיים, ולא קיבלתי טיפול רפואי".
פגיעה מינית באסיר פלסטיני עמדה בלב הפרשה. חיילים מכוח 100 שהואשמו בפגיעה באסיר במחנה שדה תימן והמשפט נגדם בוטל (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
עבד אל-כרים א-סעדי, תחקירן בצלם שהשתתף בגביית 21 העדויות שעליהן התבסס הדוח של הארגון, שכותרתו "גיהינום עלי אדמות", מסכים שבשנתיים האחרונות חל שינוי בקרב אסירים פלסטינים בכל מה שנוגע לעדויות על פגיעה מינית. "אני עוסק בתחום הזה (גביית עדויות; ב"ז) כבר עשרות שנים", הוא אומר ל"שיחה מקומית". "העובדה שאסירים מוכנים לדבר על פגיעות מיניות ואף על מעשי אונס שעברו, מבלי להתבייש ומבלי לחשוש מהסטיגמה החברתית, ולעיתים אף מסכימים לפרסם את עדותם בשמם המלא – נובעת מהמציאות שנוצרה בבתי הכלא.
"לא מדובר במקרה בודד של פגיעה מינית או באירוע נקודתי של עינויים. מדובר בדפוס פעולה שיטתי שכמעט אינו פוסח על איש, מעין מלחמה שקטה, רחבת היקף, מפחידה ושיטתית. אפשר לומר כי כמעט כל אסיר פלסטיני בשנים האחרונות חווה צורה כלשהי של פגיעה מינית, השפלה מינית או אלימות בעלת אופי מיני. זו אחת הסיבות לכך שחלק מהאסירים בוחרים לדבר. הם מבינים שהחוויה שלהם אינה אירוע פרטי חריג, אלא חלק מתופעה רחבה. לא נותר מה להסתיר".
א-סעדי אומר שחלק מהאסירים שהעידו בפני התחקירנים של בצלם שילמו מחיר אישי וחברתי בעקבות החשיפה. "יש מי שהתמודדו ועדיין מתמודדים עם קשיים בתוך המשפחה והחברה בעקבות הדברים שסיפרו", הוא אומר. "אצל חלקם הפגיעה עצמה, וגם העדויות שנתנו, השפיעו גם על היחסים הזוגיים. למרות זאת, רובם אינם מתחרטים על החלטתם לדבר. המורכבות גדולה עוד יותר כאשר מדובר באסירות שנפגעו מינית. קיימות עדויות רבות של נשים מעזה ומאזורים נוספים, אולם במקרים רבים קשה להן הרבה יותר להיחשף ולספר מה קרה".
התופעה של פגיעה מינית באסירים גברים מוכרת מסכסוכים שונים בעולם, מבוסניה עד אוקראינה, עיראק ומקומות נוספים. גם שם אסירים ועצורים בחרו לחשוף פגיעות מיניות שחוו למרות הלחצים החברתיים הכבדים. במקרים רבים, במיוחד כאשר הקורבנות היו גברים, עדויות אלה נדונו במסגרת שיח על עינויים, השפלה ואלימות כלפי עצורים, ופחות בהקשר המפורש של פגיעה מינית.
החוקר הפלסטיני סאמי סואלמה סבור כי העדויות של אסירים גברים על פגיעה מינית בהם משתלבות עם תהליך עולמי רחב יותר של פירוק קשר השתיקה סביב פגיעות מיניות. בעקבות תנועת Me Too השתנה במידה רבה היחס לעדויות של נפגעים מאלימות מינית והשיח עליה בחברות שונות ברחבי העולם. "נורמות וערכים חברתיים אינם דבר קבוע", הוא אומר, "הם משתנים עם הזמן ומושפעים מתהליכים תרבותיים, פוליטיים, טכנולוגיים ותודעתיים רחבים".
חוויה המשותפת לכל האסירים. אסירים פלסטינים בכלא עופר, ב-28 באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
אולם למקרה הפלסטיני, מוסיף סואלחה, יש מאפיינים ייחודיים, משום שבחברה הפלסטינית השמרנית, שבה מושגים של גבריות, כבוד ומעמד חברתי תופסים מקום מרכזי בשיח, עדויות כאלה דורשות אומץ מיוחד. "היקף האירועים והחוויות שעליהם מדווחים עצורים ואסירים פלסטינים תרם לשבירת מחסומי הבושה האישיים", אומר סואלחה. "זה העניק לנפגעים מרחב גדול יותר להזדהות עם השיח הבינלאומי סביב אלימות מינית, ואפשר להם להציג את חומרת המעשים באופן שבעבר היה קשה הרבה יותר לבטא. יש נכונות ציבורית גדולה יותר, והיא מאפשרת לנפגעים לספר את סיפורם ולשלב את החוויה האישית בתוך הקשר חברתי רחב יותר".
"כאשר אלימות מינית מופעלת בתוך מתקני כליאה באופן שיטתי, היא אינה פועלת רק נגד הגוף, אלא גם נגד הזהות האישית והאנושית של הקורבן. מטרתה היא לשלול ממנו כבוד, שליטה ותחושת ערך עצמי. לכן אפשר להבין מדוע רבים מהגברים הללו התקשו כל כך לדבר על מה שעברו. כדי לעשות זאת, הם נאלצים לשבור חומות שתיקה הקשורות לטאבו עמוק סביב גבריות, חולשה ואובדן שליטה. במקביל הם מתמודדים עם תסמינים מתמשכים של טראומה – נדודי שינה, זיכרונות פולשניים ותחושות מצוקה – וכל זאת כאשר הם נדרשים לחזור ולתפקד כאבות, כבני זוג וכמפרנסים, לעיתים ללא מעטפת משפחתית או טיפולית מספקת".
אבל כאשר הפגיעה המינית נחווית כתופעה קולקטיבית ולא כאירוע אישי ומבודד, המחיר הנפשי של החשיפה עשוי להיות נמוך יותר, אומר סואלחה. "מה שנתפס ככתם אישי או כמקור לבושה הופך קל יותר לנשיאה כאשר הוא נחלק עם אחרים", הוא מסביר, "הכאב הפרטי מקבל משמעות ציבורית. העדות חדלה להיות רק סיפור אישי והופכת למסמך מאשים, ולעיתים גם למעשה של התנגדות פוליטית, המעביר את נטל הבושה מן הקורבן אל הפוגע".
נפתחה נגדו חקירה באיטליה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בביקור בכלא, ב-8 בינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
סואלמה מציין כי מחקרים פסיכולוגיים מראים שחזרה אל האירוע הטראומטי – באמצעות עדות מפורשת, שיחה, חלומות או אסוציאציות חוזרות – לא רק משחזרת את הכאב. "לעיתים מדובר בניסיון של הנפש לעבד חוויה שלא היתה מסוגלת להכיל בזמן התרחשותה. עצם הסיפור החוזר מאפשר לאדם להעניק משמעות למה שאירע, להפחית בהדרגה את עוצמת האיום שהזיכרון נושא עימו, ולהפוך את הטראומה מזיכרון פולשני ומערער לחלק מסיפור אישי שאפשר לחיות לצדו".
נכונותם של נפגעי פגיעות מיניות לדבר על מה שחוו במערכת הכליאה הישראלית באה לידי ביטוי בעדויות שהשמיעו משתתפים במשט הסולידריות עם עזה שנעצרו בחודש שעבר. לפחות 15 מהם העידו על הטרדות מיניות, השפלות ופגיעות בעלות אופי מיני שלטענתם חוו במהלך מעצרם. עדויות אלה פורסמו בכלי תקשורת בעולם כולו, ונראה שהן תרמו להחלטת הרשויות באיטליה לפתוח חקירה נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בעקבות סרטון שבו נראה מתפאר ביחס שניתן למשתתפי המשט.
הפרסומים על הפגיעות המיניות גם תרמו להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל כדי שתבטיח גישה בלתי מוגבלת של גופים הומניטריים עצמאיים – ובראשם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום – למתקני המעצר והכליאה, וכן לחיזוק האכיפה של האמנות הבינלאומיות המסדירות את זכויותיהם של עצורים ואסירים. לחצים אלו הצליחו יחסית, ובחודש שעבר קבע בג"ץ שיש לאשר ביקורים של הצלב האדום אצל אסירים ביטחוניים.
במילים אחרות, לנכונות של א-סאעי ואסירים פלסטינים אחרים להתגבר על הטאבו לחשוף את הפגיעות המיניות בהם עשויה להיות לא רק השפעה פוליטית, אלא גם השפעה מעשית עם שיפור מצבם של האסירים בבתי הכלא הישראליים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
