חוק החמץ: דרך מוגנת לקדם כפייה דתית בלי לשלם מחיר

החוק מקנה סמכות רק ליידע בדבר איסור הכנסת חמץ. ח"כ משה גפני (יהדות התורה) בדיון בכנסת על חוק החמץ, ב-28 במרץ 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

"חוק החמץ" המרוכך עבר בכנסת בשבוע שעבר בשקט יחסי, אף שההסתייגויות לחוק, בעיקר מטעם סיעת ישראל ביתנו, משעשעות מאוד ומקנות אתנחתה קומית נדרשת בימי מחאה (ראה מסגרת). השקט נבע מכך שהחוק נוסח באופן שאינו מגדיר פגיעה בזכויות כשלעצמו, אלא מסמיך מנהלי בתי חולים לעשות כן, וגם זאת בצורה מוגבלת יחסית, כלומר שנתונה לפרשנות ומגלגלת כמעט בוודאות כל החלטה בחזרה אל בית המשפט.

הצורך בחקיקה התעורר מכיוון שהחלטת בית המשפט העליון, שמנעה איסור הכנסת חמץ לבתי חולים, התבססה על כך שאין סמכות בחוק שמאפשרת איסור כזה. העתירות, שהוגשו הן על ידי הפורום החילוני והן על ידי עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, טענו כי מאחר שאיסור הכנסת חמץ, כמו גם חיפוש אחר חמץ בתיקי המבקרים בבתי החולים, הם פגיעה בכבוד האדם ובזכות לפרטיות, אפליה על רקע דת וכפייה דתית, לא ניתן להחליט לבצעם בלי שיש הסמכה חוקית ברורה לעשות כן. בשל כך חוקק החוק, שכאמור מסמיך את מנהלי בתי החולים למנוע הכנסת חמץ לשטח המוסד.

זה תמיד העניין עם "חוקי הסמכה" כאלה. הם נקראים כחוקים לא מזיקים מכיוון שהם לא קובעים דבר, אלא רק "מסמיכים". אבל תמיד קיימות השאלות מה הם מסמיכים לעשות, מיהו המוסמך, ומהן הציפיות ממנו.

>> נתניהו ולוין עושים לנו גזלייטינג

"חוק החמץ" אינו חוק ההסמכה הראשון שעורר סערה ציבורית בישראל. "חוק ההסמכה" הראשון שעשה זאת נועד למנוע פתיחת בתי קולנוע בשבת. הרקע היה ניסיונה של עיריית ירושלים למנוע את פתיחת בית אגרון להקרנת סרטים בשבתות. בית המשפט קבע כי אין סמכות לאסור על פתיחת עסקים מטעמים דתיים בלבד – ואז חוקקה הכנסת חוק שהיקנה סמכות לרשות מקומית למנוע פתיחת עסקים מטעמים דתיים בלבד.

ה"חירות להגביל", שהוקנתה לרשויות המקומיות, איפשרה לכנסת להימנע מלחוקק חוקים שיסדירו את מערך היחסים בין דת למדינה. במידה מסוימת, זו החלטה נכונה – תחליט כל רשות מקומית מהם ההסדרים המתאימים לתושביה, בהתאם להשקפתם ולאורחות חייהם. אלא שההסדר הזה היה מקובל על ממשלות ישראל כל עוד הרשות המקומית השתמשה בחוקי העזר כדי למנוע פתיחת עסקים.

עיריית תל אביב-יפו, למשל, השתמשה במשך שנים רבות בחוק העזר שמנע פתיחת עסקים (שאינם מקומות תרבות או בילוי) בשבת, כדי לתת קנסות ל"פיצוציות" ומינימרקטים. לאחר שבית המשפט העליון קבע שהעירייה צריכה להחליט – או לאפשר את הפעלת החנויות ולשנות את חוק העזר, או לסגור אותן, שינתה העירייה את חוק העזר, וקבעה כי ניתן להפעיל מרכולים בשבתות, בהתאם לתנאי העירייה.

>> יש ממה לפחד: שלוש המהפכות שמתכננת הממשלה החדשה

החלטת העירייה הביאה את הכנסת לשנות את החוק (ולחוקק את מה שכונה "חוק המרכולים"), ולקבוע שכל חוק עזר עירוני (חדש) שיאפשר פתיחה של עסקים שאינם תרבות או בילוי, יידרש לאישור שר הפנים. הסמכות, אם כן, מועברת, אבל רק בתנאי שהרשויות יפעלו בהתאם לאג'נדה הפוליטית של שר הפנים – כדי לסגור ולא כדי לפתוח.

אותו דבר תקף גם בחוק ההסמכה החדש, דהיינו "חוק החמץ", שמקנה למנהלי בתי החולים סמכות לקבוע הוראות בדבר איסור או הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים. הניסוח אמנם מגביל מאוד – רק למקרים שבהם האיסור נדרש לשם שמירת כשרות של המטופלים, והוא מקנה סמכות רק ליידע בדבר איסור הכנסת חמץ, ולא מאפשר לבצע חיפוש בתיקים של מבקרים. כלומר, החוק בעיקר נותן סמכות להציק למבקרים, לחולים ולעובדים.

מאחר שממילא אין פגיעה בכשרות כאשר המזון הוא של אדם אחר, ומאחר שאסור להגביל הכנסת חמץ, המטרה של החוק היא למעשה לייצר תודעה, או מצג שווא, שלפיו אדם שיבקש להכניס חמץ לבית חולים או לאכול חמץ בבית חולים עובר על החוק. הפרהסיה נטולת הפיתות תישמר במשך כל ימי החג.

ההסמכה, אם כן, היא דרכה של הכנסת להעביר את האחריות הלאה ולהימנע מהתמודדות עם הסוגיות עצמן. למעשה, מדובר בדרך מוגנת לקדם כפייה דתית מבלי לשלם על כך מחיר, וליצור מראית עין של דמוקרטיה ושל ביזור קבלת ההחלטות.