ההתפארות בפגיעה בערבים עלולה לחזור לסמוטריץ' כבומרנג
כשבן גביר וסמוטריץ' מציגים בקמפייני הבחירות שלהם את הפחד של האזרחים הערבים כהישג שבזכותו מגיעים להם עוד קולות, הם נותנים לאזרחים האלה סיבה טובה להגיע לקלפי
מי שמתגאה בכך שהוא מאיים עליך – חוסך לך את ההתלבטות אם צריך לקחת את האיום ברצינות. שלט בחירות של הציונות הדתית בירושלים, ב-14 באוקטובר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
"יש לאחמד ממה לפחד", כתב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' באחד מסרטוני הבחירות שלו. אך בהצגת הפחד של האזרח הערבי כהישג שבזכותו מגיעים לו עוד קולות, סמוטריץ' נתן לאותו אזרח סיבה טובה להגיע לקלפי. מי שמתגאה בכך שהוא מאיים עליך – חוסך לך את ההתלבטות אם צריך לקחת את האיום ברצינות.
כלי תקשורת, מומחי סקרים וגורמים במפלגות דיברו השבוע על עלייה צפויה בשיעור ההצבעה בחברה הערבית. יש לכך סיבות רבות, אבל להערכתי הגורמים המשפיעים ביותר הם סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. האכזבה מהמפלגות הערביות עדיין נוכחת, כמו גם החשד כלפי מי שמבקשים להחליף את נתניהו. אבל אפשר לא להאמין להבטחות של אלה וכן להאמין לאיומים של אלה.
>> כשלא נשאר ממי להפחיד, שוב מגיע תורנו
הסרטון שסמוטריץ' פרסם ב-27 באוגוסט נוצר בבינה מלאכותית. רואים בו פלסטיני מהגדה מתקשר לערבי בגליל, ולצד האחרון מופיע שלט המכוון לסכנין. הפלסטיני מהגדה מזהיר את חברו שסמוטריץ' עומד לקדם גם בגליל תפיסת שטחים והקמת יישובים וחוות, כפי שעשה בגדה המערבית. השניים נבהלים, ואחד מהם בוכה. האזרח הערבי אמור לראות את עצמו בדמות הזאת. הבוחר היהודי שסמוטריץ' פונה אליו אמור ליהנות מהמראה.
פחות מחודש אחר כך, ב-24 בספטמבר, בישיבת סיעת הציונות הדתית שהתקיימה ליד מג'ד אל-כרום, אמר סמוטריץ': "אני נחוש להעתיק את מה שהצלחתי לעשות ביהודה ושומרון אל הנגב והגליל". הוא השווה את החשש מהפגנות נגד נקודת מרעה בגליל לחשש מתקיפת אוהל חזבאללה בהר דב לפני 7 באוקטובר 2023. שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, הבטיחה לדרוש את סמכויות רשות מקרקעי ישראל ומינהל התכנון. כך מדברים שרים על אזרחים המתנגדים למאחז ליד ביתם.
באתר הציונות הדתית מופיעה תוכנית ליישוב מיליון יהודים נוספים בנגב ובגליל, שכוללת הקמה של 40 יישובים (20 בגליל ו-20 בנגב) ועשרות חוות, וכן "ביטול תוכניות היוצרות רצפים טריטוריאליים ערבים והשתלטות על אדמות המדינה". "קרקע שלא אנחנו מחזיקים בה – יחזיקו בה הערבים", נכתב שם. האזרחים הערבים אינם חלק מה"אנחנו" של שר האוצר. נוכחותם על הקרקע היא בעיה שהוא מבטיח לפתור.
להבטחה להעתיק את הנעשה בגדה יש משמעות עבור מי שרואה את התרחבות ההתנחלויות, דחיקת הקהילות והרס הבתים. ברקע נמצאים גם מחנות הפליטים בצפון הגדה. לפי האו"ם, יותר מ-33 אלף פלסטינים נעקרו ממחנות ג'נין, טולכרם ונור שמס וסביבתם מאז תחילת 2025, ובאוגוסט עדיין לא יכלו לחזור. בתוך המציאות הזאת מבטיח סמוטריץ' להביא את ה"מהפכה" לגליל. אין צורך בקמפיין של מפלגה ערבית כדי להסביר למה זה מפחיד.
לכך נוסף פסק ההלכה שפרסם ב-16 באוקטובר הרב דב ליאור, המזוהה עם עוצמה יהודית, ובו התיר ליהודים למסוק זיתים במטעים של פלסטינים בגדה. "הערבים מעולם לא קנו את הקרקע מעם ישראל או מיהודי פרטי ולכן היא גזולה בידם", כתב. אומנם הפסיקה עוסקת בגדה, אבל אם די בטענה שהארץ שייכת לעם ישראל כדי לשלול בעלות פלסטינית, מה אמור להגן על כרם בסכנין או באיכסאל? לפי ההיגיון הזה, הגליל הוא אותה "ארץ ישראל", ובעל הכרם הוא אותו פלסטיני. קשה לצפות מהציבור הערבי לשמוע את הדברים האלה ולחשוב שאינם נוגעים לו. החשש ששיטות המופעלות בגדה יופנו גם כלפיו כבר אינו תרחיש שקמפיין בחירות צריך להמציא.
בן גביר מציג הישגים משלו, ובראיונות הוא מתגאה בהריסות בנגב. ב-2025 נרשמו 5,742 הריסות של מבנים, לעומת 2,862 ב-2022. הנתונים כוללים מבנים מסוגים שונים, ולא רק בתי מגורים. בן גביר הפריז בנתונים בהשוואה לממשלה הקודמת, אבל העלייה בהריסות היתה ממשית. וגם הגאווה בה.
בסרטון שפרסם ב-10 באוקטובר, שנוצר בבינה מלאכותית, ילדה מעזה משליכה לים בקבוק ובו בקשה לעזוב. השר מוצא את המסר, מאשר מסמכי הגירה, והמשפחה עולה לאונייה. אתמול (שלישי) פרסם בן גביר סרטון נוסף, המציג את עזה ב-2030 כעיר חרבה וריקה ולועג, באמצעות דמות של חמור, למי שבוחר להישאר בה.
השרים מפרסמים בעצמם מה הם כבר עשו ומה הם מבטיחים לעשות בהמשך. שלט בחירות של עוצמה יהודית ברמת גן, ב-4 באוקטובר 2026 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
השימוש החוזר בבינה מלאכותית מאפשר להם לביים גם את התגובה הפלסטינית: אצל סמוטריץ' בוכים מפחד, אצל בן גביר מבקשים לעזוב. בתוכנית "התנתקות 710" של עוצמה יהודית מופיע יעד של כ-1.86 מיליון יוצאים מעזה בתוך שבע שנים, באמצעות "הגירה מרצון". מי שמציג את חורבן המקום כסיבה לעזוב אותו צריך להסביר מה נשאר פה מהמילה "רצון".
שואפים ל-70% הצבעה
הקמפיינים של המפלגות הערביות, של "עומדים ביחד" ושל הפעילים ביישובים עושים עבודה נחוצה. הם מגיעים לאנשים ומנסים להתגבר על הייאוש ועל חוסר האמון. אלא שאדם יכול להישאר מאוכזב מנציגיו ועדיין להחליט שאינו מוכן לתת לשני השרים האלה כהונה נוספת. במשך שנים הזהירו הקמפיינים מפני מה שהימין עלול לעשות. הפעם השרים מפרסמים בעצמם מה הם כבר עשו ומה הם מבטיחים לעשות בהמשך.
האפליה והגזענות קדמו לשניהם. אין סיבה להתגעגע לממשלות שדיברו על שוויון ובמקביל הרסו בתים. ובכל זאת, גם בימין היו מי שהרגישו צורך להסביר שהמדיניות אינה מכוונת נגד האזרחים הערבים, ואילו בן גביר וסמוטריץ' מבקשים תמורה בקלפי על הפגיעה בהם. את מה שקודמיהם ניסו להסתיר, השניים מציגים בגאווה. כך הם נעשו יריבים ישירים של ציבור שלם, גם כשהציבור הזה חלוק כמעט בכל שאלה אחרת.
כבר ראינו כיצד התפארות של פוליטיקאי יכולה לגייס את יריביו. ביוני 2021 התגאה מנסור עבאס בכנסת כי קיבל 53 מיליארד שקל במסגרת חברותו בקואליציה. הסכום שבו התגאה כלל התחייבויות לתוכניות רב-שנתיות, ובמרכזן תוכנית חומש בהיקף של 30 מיליארד שקל, שהמשיכה את החלטה 922 של ממשלת נתניהו מ-2015. רק חלק מההתחייבויות מומש בימי ממשלת בנט ולפיד. הימין הפך את המספר הזה, 53 מיליארד שקל, למוקד קמפיין נגד חלוקת כספים לעבאס ולאחים המוסלמים, אף שמדובר בתקציבים לאזרחים ובתוכניות שכאמור החלו בממשלת נתניהו.
הקמפיין השתלב במתקפה על השותפות עם רע"מ ובלחץ על חברי ימינה. פרישת עידית סילמן שללה מהקואליציה את הרוב, ובהמשך פרישת ניר אורבך העמיקה את המשבר. היו עוד סיבות לנפילת "ממשלת השינוי", אבל עבאס הפך לסמל של שלטון שהימין חייב להפיל, והמגעים שניהלו איתו נתניהו ואנשיו נדחקו הצידה – אף שבזמנו כולם בימין השלימו עם המגעים האלה, חוץ מסמוטריץ'. עכשיו אפשר לראות מנגנון דומה פועל בכיוון ההפוך, כשדברים שבן גביר וסמוטריץ' מתגאים בהם מעודדים הצבעה נגדם.
וזה לא רק השניים האלה. משה פייגלין, שרץ עם סמוטריץ', חוזר ואומר שכל תינוק בעזה הוא אויב, ולשאלה לאן ילכו התושבים משיב שזו אינה בעיה שלנו. לידו אפילו סמוטריץ' נשמע מאופק.
לידו אפילו סמוטריץ' נשמע מאופק. שלט בחירות של משה פייגלין על אוטובוס בירושלים, ב-13 באוקטובר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
גם יוסף חדאד, מספר שתיים במפלגת עמך ישראל, מעורר התנגדות רבה. ערבים כיהנו לפניו בכנסת ובממשלה והיו פעילים מטעם מפלגות ציוניות, אבל ההתחנפות לימין וההתפארות במאבק בזהות הפלסטינית הפכו אותו לדמות שנואה במיוחד בחברה הערבית. כשהוא מספר בתקשורת הישראלית על השנאה כלפיו, אני שומע ניסיון להפוך את הדחייה בחברה שלו לסיבה לאהוב אותו: כאילו ככל שבני עמו דוחים אותו, מגיעות לו יותר מחיאות כפיים מהימין.
זה לא עזר לו להימנע ממתקפות שהופנו כלפיו לאחרונה מימין, כולל מהליכוד, בין השאר בגלל הצהרה ישנה שלו שאינו מתנגד להקמת מדינה פלסטינית. גידול בשיעור ההצבעה בחברה הערבית יכול להגדיל את מספר הקולות הדרוש כדי לעבור את אחוז החסימה, ולתרום לכך שמפלגתו לא תעבור אותו. אם זה יקרה, ניתן להניח שלא מעט מצביעים ישמחו לדעת שקולם סייע להשאיר את חדאד מחוץ לכנסת.
נתניהו אחראי לכוח שהעניק לסמוטריץ' ולבן גביר ולמדיניות של ממשלתו, אבל הקריאה להחליפו אינה מספיקה כדי להסביר את הנכונות להצביע. גם בקרב יריביו יש מי שמבקשים את קולות החברה הערבית ובמקביל מסרבים לשותפות עם נציגיה. החשש מכהונה נוספת של בן גביר וסמוטריץ', כאמור, נוגע לבית, לאדמה ולביטחון האישי, ולמה שעוד עלול לקרות. הוא אינו מחייב אמון באופוזיציה.
יש מי שסבורים, בעיקר בקרב מחרימי הבחירות, שהמשך שלטונה של הקואליציה הנוכחית משרת את העניין הפלסטיני, משום שהוא חושף את ישראל ומעמיק את בידודה. יש לטענה הזאת על מה להישען, אבל אני מתקשה לקבל את ההנחה שכדאי לנו לספוג עוד פגיעה כדי שהעולם ישתכנע. משפחה שאיבדה בית אינה מקבלת אותו בחזרה כשהשר האחראי נעשה אורח פחות רצוי באירופה.
בבחירות 2022 עמד שיעור ההצבעה ביישובים הערביים על 53.2%. רע"מ קיבלה 194,047 קולות וחד"ש-תע"ל 178,735; השתיים זכו יחד בעשרה מושבים. בל"ד קיבלה 138,617 קולות, וחסרו לה כ-16 אלף כדי לעבור את אחוז החסימה. שלוש הרשימות קיבלו יחד 511,399 קולות, אך יותר מרבע מהם לא נכללו בחלוקת המנדטים.
סקר פנימי של הרשימה המשותפת, שפורסם ב"שיחה מקומית", צופה שיעור השתתפות של 61%, ובמשותפת מכוונים להתקרב ל-70%. לצד הערכות נוספות שפורסמו, תרחיש של 65% נראה סביר. הפעם בל"ד מתמודדת במסגרת הרשימה המשותפת, ולרע"מ יש הסכם עודפים עימה, מה שמצמצם את הסיכון לאובדן קולות בהיקף שנרשם ב-2022.
בחישוב גס, אם מספר הקולות שיקבלו הרשימות הערביות יגדל בהתאם לעלייה הצפויה בשיעור ההשתתפות מ-53.2% ל-65%, הן יקבלו כ-625 אלף קולות. אם שיעור ההשתתפות יגיע ל-70%, הן יקבלו כ-673 אלף קולות. בהנחה ששתי הרשימות עוברות את אחוז החסימה, מדובר בכ-15–16 מושבים בתרחיש הראשון ובכ-16–17 בשני. זהו אומדן להמחשה בלבד, שאינו מביא בחשבון את הגידול במספר בעלי זכות הבחירה מאז 2022, בחברה הערבית ובכלל הציבור.
תוספת כזאת יכולה למנוע מגוש הימין את הרוב הדרוש להקמת ממשלה ואפילו להרחיק אותו מאוד מהיעד הזה. כמובן, היא אינה מבטיחה הקמת ממשלה חלופית. האחריות לכך מוטלת על מי שמבקשים להחליף את נתניהו ועדיין מסרבים להכיר בנציגים הערבים כשותפים או אפילו להישען עליהם. אבל מי שמחשב עכשיו את כוחן הצפוי של המפלגות הערביות צריך להביא בחשבון גם את העבודה שעושים עבורן שני השרים.
"יש לאחמד ממה לפחד", כתב סמוטריץ'. אולי, אבל לאחמד יש גם זכות הצבעה. אם הפחד יהפוך לקולות שימנעו משני השרים עוד כהונה, הם ידעו למי מגיע הקרדיט.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
