נתניהו ולוין עושים לנו גזלייטינג

פלסטינים אזרחי ישראל ואנשי שמאל יהודים רבים מתקשים להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה במערכת המשפט. מצד אחד, הם מבינים שההפיכה המשטרית כבר יצאה לדרך, שהיא מסוכנת לחברה כולה ושהכוח שהממשלה מרכזת בידיה יופעל בעיקר נגדם.

מצד שני, השמאלן מוצא את עצמו עומד נבוך תחת מאות דגלי המדינה היהודית, כשהוא שומע את מובילי המחאה – אנשי המרכז הפוליטי, שחלקים ממנו מכונים לעתים "שמאל ציוני" – קוראים "ישראל היא לא דיקטטורה" בקול גדול ובגרון ניחר. השמאלן נבוך, שכן הטענה שמטרת המאבק היא "שמירה על הדמוקרטיה" היא פשוט שקר גדול מדי.

כל הציבור יסבול מהשלכות ההפיכה, אבל הנפגעים העיקריים יהיו פלסטינים בגדה וברצועה; רק מעט פחות מזה, ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל; עוד פחות, השמאל היהודי; ורק לאחר מכן שאר הציבור. שמאלנים, ערבים ויהודים, חייבים להירתם למאבק, שכן סכנתו של ממשל זה גדולה מזו של קודמיו – גדולה גם מהסכנה שבממשלות נתניהו הקודמות.

השמאל יודע שישיבה בבית בעת הזאת אינה תוכנית פוליטית ריאלית. הרי בטרם נתעורר מהנמנום הפוליטי, נעמוד בפני מערכת משפטית נוראה ומערכת פוליטית פשוט בלתי אפשרית, אולי אף נאלץ לנהל את מאבקנו מארץ אחרת או מבין קירות כלא, או, סביר יותר אצל שמאלנים פריווילגים – נתכנס אל תוך ביתנו, ונשתדל להצניע את עמדותינו עד יעבור זעם.

אך האמת היא שמדינת ישראל, מיום הקמתה, היא פרויקט קולוניאלי שהוביל למשטר אפרטהייד לא דמוקרטי, המעניק חבילות שונות של זכויות וחובות לנתינים שונים של המשטר, על פי חלוקה אתנית, לאומית ודתית. בהפיכה המתוכננת טמונות סכנות אדירות, אבל ביטולה בהחלט לא יוביל לדמוקרטיה.

יתרה מזאת, ברצוני לטעון שמטרתם של בנימין נתניהו ויריב לוין אינה הטמעה של הרפורמות שעליהן הכריזו, ולכן הם צפויים לסגת מרוב הדרישות. מטרת הרפורמה היא מה שמכונה גזלייטינג – מניפולציה של התודעה הקולקטיבית – שכנוע הציבור שלפני הרפורמות המצב הישראלי היה סביר. נתניהו ולוין הם שמרנים, המבקשים לבצר את הסטטוס קוו ולא לשבור אותו.

בכל מערכת פוליטית יש טווח מוגבל של עמדות שפוליטיקאים מבטאים ומתקבלות על דעת הציבור. חלון האפשרויות הפוליטיות הסבירות מכונה לעתים "חלון אוברטון", מושג פשוט ואינטואיטיבי, שהוצע על ידי ג'וזף אוברטון ממרכז מקינאק למדיניות ציבורית בארה"ב. כל מה שבתוך חלון אוברטון יושמע על ידי פוליטיקאים, יתקבל על ידי הציבור כסביר, ויאפשר לפוליטיקאי להיבחר בבחירות הבאות.

ככל שמרבים לחזור על רעיון מסוים בזירה הציבורית, כך יש לו יותר סיכוי להיכנס לחלון האפשרויות. לעתים מופיעים בתוך החלון רעיונות בלתי מוסריים לחלוטין או בלתי רציונליים, אבל הציבור מוכן לשמוע אותם מסיבה פשוטה – כוחו של ההרגל. במקרים אחרים, פוליטיקאים או הוגים מבטאים רעיון שלאורך שנים רבות נשאר בחוץ. אבל לא נובע מכך שהוא מיותר, נאיבי או מופרך. מדוע? משום שחלון האפשרויות הפוליטיות זז כל הזמן.

החלון הזה יכול לזוז ימינה או שמאלה, להתרחב או להתכווץ, ואופיו נקבע לפי מה שמחוץ לו יותר מאשר לפי מה שבפנים. וכשהחלון זז, הוא מאפשר לפוליטיקאים לדבוק בעמדות שעד אתמול היו בלתי מתקבלות על הדעת. פוליטיקאים מהמרכז מזיזים בעצמם את החלון רק לעתים נדירות, וברוב המקרים הם רואים עצמם כפופים למגבלותיו.

בתוך חלון האפשרויות הפוליטיות הסבירות אפשר למצוא עמדות זהותיות עמוקות למדי, למשל עמדות הנוגעות לגבולות המולדת. הסיסמה "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" שיקפה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 עמדה שהתקבלה על דעתו של היישוב היהודי בכללו, גם של הרוב שהתנגד לה. עשור או שניים מאוחר יותר נשארה "ארץ ישראל השלמה" בתוך החלון, אך השטח שממזרח לירדן יצא ממנו.

כשמפלגת חד"ש קבעה ב-1981 את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", גם חברי המפלגה וגם שאר המערכת הפוליטית לא העלו על דעתם שעמדה כזו תהפוך בתוך עשור בלבד לדגל המרכזי של השמאל הציוני, ותהווה לאורך תקופה ארוכה חלופה יחידה כמעט לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתחילת שנות ה-80 רוב הישראלים לא הכירו בקיומו של עם פלסטיני, ולכן מדינה פלסטינית נמצאה עבורם מחוץ לחלון האפשרויות הסבירות.

אבל חד"ש, חשוב להדגיש, לקחה רק חלק קטן בתהליך הזזת החלון. האינתיפאדה הראשונה, תהליך אוסלו, רצח רבין ותהליכים נוספים, היו גורמים חזקים בהרבה, שהפכו את מה שנחשב מופרך למובן מאליו – ובהמשך, בהווה, שוב הפכו אותו לבעייתי. תפקידה העיקרי של חד"ש היה לשים את המונח על השולחן, ולהתעקש עליו גם בימים שבהם המערכת הפוליטית בכללה דחתה אותו בבוז.

מזיזים את חלון העמדות הסבירות

יישום המונח "חלון אפשרויות פוליטיות" על המשבר שבתוכו נמצאת ישראל כיום יכול להציע חדשות מרעננות למתנגדי הרפורמה המשפטית: הסירו דאגה מליבכם – נתניהו אינו מתכוון לממש את רוב הרפורמות שעליהן הכריז. מטרת החוקים המוצעים היא למנוע הזזה של חלון האפשרויות הפוליטיות, בתקופה שבה הולכת ומתרחקת האפשרות של פתרון שתי המדינות, ויחד עם פתרון זה נמוגה בעיני רבים האפשרות להפוך את ישראל ליהודית ודמוקרטית.

במילים אחרות מטרת הרפורמות אינה הפיכה, אלא שימור המצב הקיים על ידי מניפולציה המופעלת על התודעה של כולנו. או במילים אחרות, זהו גזלייטינג.

המונח גזלייטינג הפך פופולרי בשנים האחרונות, בעיקר בשל השימוש הנרחב שעושה הימין האמריקאי בשקרים ובביקורת על עובדות מדעיות מבוססות (למשל עדויות להתחממות הגלובלית), הזוכות בפיהם לכינוי "פייק ניוז".

לפי מילון האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה (APA), גזלייטינג הוא מניפולציה המבקשת לגרום לאדם לפקפק בעצמו, במה שאגור בזיכרונו, או בהתייחסות הבסיסית ביותר למה שסביבו. כדי לבצע גזלייטינג יש לחזור שוב ושוב על רעיונות מופרכים, עד שהמאזינים מתרגלים, ומניחים שמה שעד כה היה בלתי קביל ובלתי סביר הוא חלק מסדר הדברים הנורמלי.

גזלייטינג בתחום הפוליטי הוא אם כן בפשטות הזזה של חלון העמדות הסבירות. גזלייטינג פוליטי מכונה בישראל "טרלול". השמאל מתלונן על טרלול משיחי והימין על טרלול פרוגרסיבי. שתי התלונות מאשימות את הצד הנגדי בהזזה מהירה ובוטה של חלון הטענות הפוליטיות הסבירות: אנשי ימין מודאגים מכך שגם בקרב בוחריהם משתרשים רעיונות פמיניסטיים, פתיחות לזהות להט"בית, דאגה לסביבה ולזכויות אדם. כל אלה הפכו גם אצלם, שומו שמיים, לנורמליים. השמאל מבועת כשהוא מזהה שהמשיחיות כבר אינה רק דפוס חשיבה של נוער הגבעות ותושבי יצהר, אלא של היהודי-ישראלי הממוצע שהצביע למפלגות הימין.

המומחה המרשים ביותר לגזלייטינג פוליטי הוא הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, האיש שהצליח, יחד עם קומץ דוברים ואנשי תקשורת להסית את חלון העמדות הפוליטיות הסבירות בארה"ב, ולכלול בו תפיסות ואף פעולות שאך לפני עשור לא עלו על הדעת. הפריצה לגבעת הקפיטול היתה שיא אחד, ואולי לא האחרון, של פעולות אלו. המומחיות של טראמפ היא לגרום ללא-נורמלי להיראות נורמלי.

בדומה לטראמפ ולמנהיגים פופוליסטים במדינות אחרות, גם בממשלת ישראל הנוכחית נשמעים קולות המסיטים את חלון האפשרויות הפוליטיות למחוזות שעד כה נחשבו בלתי לגיטימיים: כהניזם, הדתה גלויה במערכת החינוך, חקיקה גזענית והומופובית בוטה, סיפוח שטח נוסף מבלי להעניק זכויות לתושביו, וערעור של מערכת האיזונים בין רשויות.

קיצוניות המהלכים האלה הזיזה את חלון האפשרויות הנתפסות כסבירות אפילו בקרב השמאל. עובדה –  הן שלחו רבים מאיתנו אל הרחובות כדי להגן על דמוקרטיה שאינה קיימת, ולקרוא בגרון ניחר שיש לשמר את המצב המעוות הקיים. הרפורמה המוצעת גרמה אפילו לאלה בינינו שמבינים כי ישראל אינה דמוקרטית לפקפק בעצמם, לוותר, להצניע את עמדתם, ולעמוד מתחת לדגלים ולסיסמאות המסמלים את כל מה שרע כאן. אלה סימנים לגזלייטינג מוצלח.

אבל בשונה מחלון האפשרויות האמריקאי, שאכן זז בתקופתו של טראמפ, במקרה הישראלי המטרה הגדולה שעומדת מאחורי הצעות השינוי של הממשלה אינה הזזת החלון – אלא דווקא שימורו. הגזלייטינג של ההפיכה המשטרית הוא מקרה מתקדם של שימוש באותה טכניקה. במקום לגרום לציבור לפקפק בתפיסת המציאות, מטרת ההפיכה היא דווקא לאשרר ולקבע בתפישת הציבור הישראלי את השקר העמוק ביותר של הזהות והפוליטיקה הישראלית – שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.

מה שאנחנו חווים כעת הוא בעצם גזלייטינג הפוך – כזה שאינו מבקש לערער את תמונת המציאות שאליה התרגלנו, אלא מציב חומה חדשה, שתסתיר מאיתנו מציאות שהופכת ברורה ליותר ויותר אנשים בישראל ומחוצה לה.

הרפורמות מתמודדות עם ההבנה שהכיבוש איננו תופעה זמנית שתחלוף בקרוב, ושישראל אינה יכולה עוד להתנער מכך שהיא מקיימת משטר אפרטהייד קולוניאליסטי ואלים המקנה זכויות וחובות בשני צדי הקו הירוק לפי שיוך אתני-לאומי-דתי ולא דמוקרטי.

מדינת ישראל שולטת בפועל, לאורך רוב שנותיה, באופן ישיר (בתוך הקו הירוק ובגדה) או עקיף (בעזה) על אוכלוסייה שלמעלה ממחציתה אינה מורשה (וגם אינה מעוניינת בתנאים הנוכחיים) לקחת חלק בזהות הלאומית. במציאות כזו, המסווה של מערכות בחירות לחלק מנתיני המדינה בלבד כבר אינו מסווה דבר.

ככל שפתרון שתי המדינות נראה רחוק יותר, המציאות של אפרטהייד בכל השטח שבין הירדן והים הפכה ברורה מדי ומפחידה מדי עבור אנשי המרכז והימין המתון. משטר העליונות היהודית שבו תומכים בגלוי אנשי הימין הקיצוני מתברר לא כחזון דיסטופי מאיים של קומץ משיחיים, אלא כמציאות ארוכת שנים, שנוצרה על ידי השמאל-מרכז הציוני.

יש להודות בכנותם של אנשי הימין המובילים את ה"מהפכה", שבחרו בשנים האחרונות להצטופף ולהתגדר מאחורי המונח האמריקאי המיובא "שמרנות". המהפכה שלהם היא אכן שמרנית. היא נועדה להגן על השקר של מדינה יהודית.

מה הופך את רעיון המדינה היהודית לבלתי דמוקרטי, בזמן שמדינה "הולנדית ודמוקרטית" או "גרמנית ודמוקרטית" אינה בעיה של ממש? זהו נושא למאמר אחר. גם מי שלא יסכים עם טענה זו יודה שבוויכוח הפוליטי הנוכחי, כל הכוחות הפועלים להחלשת המאפיינים הדמוקרטיים של ישראל תומכים בעליונות יהודית – בגלוי ובמוצהר.

לכן, גם אם מארגני המחאה ברובם רואים בישראל מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, עליהם להכיר בכך שהם נלחמים למען הדמוקרטיה נגד מי שרוצה מדינה יהודית. במילים אחרות, המרכז והשמאל נאבקים יחד נגד מדינה יהודית, כאשר אנשי המרכז מתנגדים למדינה שהיא יותר מדי יהודית והשמאל מתנגד למדינה יהודית בכלל. אנשי המרכז יסכימו בדרך כלל שבמקום שיש עליונות יהודית לא יכולה להיות דמוקרטיה, לכן המאבק של השמאל והמרכז הוא אכן משותף. יש בינינו ויכוח עז על השאלה מה צריכות להיות פניה של המדינה, אך אנו מסכימים על חלק ניכר ממה שחייבים למנוע.

המאבק אינו ניטרלי

קשה מאוד לקבל את הטענה שהרפורמה היא עניין משפטי שאין בו ימין ושמאל, או שרק החשש האישי של נתניהו מכליאה מוביל למהלכים הללו. הציבור הרחב שבחר בימין עשה זאת במערכת הבחירות של נובמבר 2022 תחת דגל מפורש של חקיקת פיסקת התגברות והחלשת מערכת המשפט.

בוחרי הימין משוכנעים שלבית המשפט בישראל יש עודף כוח, ושהוא מנצל לרעה את הכוח הזה ומונע מרוב הציבור לקדם את המדיניות שבה הוא מאמין. במובן זה יש הבדל גדול בין המשטרים האוטוקרטיים בהונגריה ופולין לבין ישראל. כשהימין הישראלי טוען ששולטים כאן יותר מידי עקרונות אוניברסליים של זכויות אדם, המיוצגים על ידי בית המשפט, הם מבקשים לרכז יותר כוח אצל מי שהם מכנים "בעלי הבית". בהונגריה המאבק אינו עוסק בהונגריותה של המדינה.

בוחרי הימין מבקשים לסרס את בית המשפט לא רק כדי להגן על מנהיגם, אלא משום שמערכת שיפוטית מתפקדת תמנע מהם לקדם עליונות יהודית. הם יפסיקו להילחם בו כשיהיו בטוחים שגם בית המשפט מעדיף את יהדותה של המדינה על פני הדמוקרטיה.

ייתכן שבקרוב נראה כי הממשלה נסוגה מחלקים נרחבים של הרפורמה, וחלק ניכר מהשינויים המתוכננים ייגנז. אז נשמע את דוברי הימין מסבירים שהם שמעו את שוועת העם, והקשיבו בכבוד לראשי מערכת החוק. ארגוני המחאה ומפלגות השמאל-מרכז יכריזו שהצליחו למגר את הפורענות ויחזל"שו את כולנו – שובו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ותנו לממשלת הימין להמשיך לעשות כרצונה, שהרי הצלחנו לבלום אותה, הצלחנו להפוך את הימין למעין מרכז.

אבל מה אם מלכתחילה לא זה מה שהימין תכנן? מה אם יתברר שהרפורמות ברובן ייגנזו, מלבד אחת, שאינה חדשה כלל? אולי נגלה בקרוב שרק רפורמה צרה, שלמעשה מיושמת כבר כמה שנים (תחת ניצוחה של איילת שקד), היא שמעניינת את הימין – הכנסת אנשיהם לבית המשפט. לא יהיה צורך בפסקת התגברות, ולא תהיה בעיה להשאיר על כנה את עילת הסבירות, אם בית המשפט ישקף ערכי ימין מובהקים. אם בבית המשפט יישבו עוד כמה נֹעם סולברגים, לא יהיה לממשלה כל קושי לחוקק חוקי עליונות יהודית ולבצע פעולות המפרות זכויות אדם.

מה יעשו ראשי המחאה אם יתברר שהרפורמות שעליהן הם נלחמים כאריות הוצגו לציבור כ"עיזים", רק כדי לוותר עליהן במשא ומתן הציבורי ולהציג מצג שווא של פשרה?

תיאור הרפורמות כגזלייטינג מלמד גם שההפגנות הן תוצאה של שיתוף פעולה בין הכוחות השמרניים בישראל. השלטון אינו מעוניין בהפיכה, וגם לא המרכז. הימין ממלא את חלקו בעסקה על ידי הצגת תסריטי אימים, והמרכז מצטרף למשימה בהצגת התנגדות נמרצת ובדרישה מהשמאל שיצטרף להגנה על הדמוקרטיה.

לכאורה היה ניתן לטעון שהמרכז, שאינו מזהה את אפקט הגזלייטינג של ה"הפיכה המשטרית", משחק כאן את תפקיד האידיוט השימושי של הימין. לצערי אין זה נכון. רבים במרכז מאמינים בעליונות יהודית בין הירדן לבין הים לא פחות מאנשי הימין, והם נכנסים לשיתוף הפעולה הזה בהכרה מלאה.

למרות זאת, נראה לי שההפגנות חשובות ואני מלא הערכה לרוב פעולות המארגנים – מלבד הדרישה המופרכת שאנשי השמאל יגיעו להפגנות אך יצניעו את המסרים שלהם. כמעט בכל הפגנה שומע איש השמאל חברים האומרים: "בואו להפגין אך אל תביכו אותנו, חכו עם הדרישות שלכם עד שנציל יחד את הדמוקרטיה, ואז בזכות חופש הביטוי שנעניק לכם, תוכלו להמשיך ולהיאבק על כל הרעיונות שלכם שלא מקובלים עלינו". אסור לשמאל להסכים לדרישות כאלה. אסור שההצלחה של המאבק תסומן על ידי פסאדה של דמוקרטיה – על ידי הנצחת הכיבוש והעליונות של קבוצה לאומית אחת בין הירדן לבין הים.

במקום להיות אידיוטים שימושיים, אנחנו צריכים להיות בהפגנות כל שבוע, עם דגלי פלסטין (לחובבי הז'אנר), עם התנערות מהכיבוש ומהגזענות הציונית, עם קריאה שהגיע הזמן לייסד כאן דמוקרטיה ולא "לשמר" אותה, שהגיע הזמן למדינה השייכת לכל נתיניה שהם גם כל אזרחיה. כמובן, המסרים האלה יזכו להתעלמות, בוז וכעס מאנשי המרכז שמובילים את המאבק. יספרו לנו שאנחנו רק מחלישים, אבל נמשיך להגיע ונעביר את המסר שלנו, שכן מטרתנו אינה לקלוע לתוך חלון האפשרויות הפוליטיות שנוח לציבור לשמוע, אלא להזיז את החלון.

אנשי המרכז יאמרו שהמסרים שלנו מכשילים את המחאה, אבל ההפך הוא הנכון – אנחנו מצילים אותה. במרכז יודעים שבקרב היהודים יש לימין רוב, ולכן רק אם ארגוני המחאה ישכילו להבין שאין דמוקרטיה עם עליונות גזעית ועם כיבוש, יש למאבק סיכוי. הם פשוט לא יכולים בלעדינו. לכן חייבים להופיע בהפגנות מתחת לשלטים והדגלים הנכונים.

אנחנו חייבים להיות שם גם מכיוון שהשינויים המוצעים הם אכן מסוכנים מאוד, וגם מכיוון שיש במאבק הזה הזדמנות נדירה להזיז את חלון התפיסות הפוליטיות ולעזור לישראלים רבים, במרכז ואפילו בימין, להבין את ההכרח בשינוי עמוק של המציאות הישראלית בכללה.

המרכז חייב להפנים – המאבק החשוב שמתנהל כאן אינו ניטרלי, "לא ימין ולא שמאל", כדברי רבים. מאבק על הדמוקרטיה בישראל הוא בהחלט מאבק בין ימין, שהציב במרכז תפיסתו עליונות יהודית, לבין כל מי שהדמוקרטיה יקרה בעיניו. לכן, אל תלכו שולל על ידי תסריטי האימים שהימין מפזר. המאבק למען דמוקרטיה משמעו מאבק נגד מדינה יהודית. זה המסר שצריך להתנוסס על כל שלט בהפגנות.

ד"ר אבנר דינור מלמד הגות יהודית במכללת ספיר ובכמה מכינות קדם צבאיות, ושותף בקבוצת המייסדים של מפלגת "כל אזרחיה"