זכות השכחה

שני אירועים פליליים מלפני שנים רבות שימשו בשבועיים האחרונים נושא לאינסוף דיונים תקשורתיים ורשתיים. הטריגר להצפת האחד היה מותו של אדם רב זכויות, והטריגר לשני – סדרת טלוויזיה דוקומנטרית על רצח מן העבר. בשני המקרים השיח התמקד בשאלות ה"סליחה" ו"תשלום החוב לחברה". אלא שהשאלה החשובה היא אחרת.

לפני קרוב לשלושים שנה, כאשר הייתי עורך החדשות של השבועון "כל העיר", התגלגלה לשולחני ידיעה מעניינת (או לפחות כזו שתעניין עיתונאים): שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי טל (שייזכר לימים בעקבות משפט דמיאניוק ו"חוק טל") פסק סכום פיצויים יוצא דופן לאדם שהגיש תביעת דיבה נגד העיתון "ידיעות אחרונות", עורכו ואחד מכתביו.

עילת התביעה (המכונה "פלוני נגד הכתב אלמוני", מסיבות שיתבררו מיד) היתה כתבה שפורסמה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת במוסף "7 ימים". ההפניה בשער המוסף היתה "נקמת המעברה. שלוש היריות שהרגו את מ'. 1956, שחזור הרצח".

בכתבה נאמר כי מ', שנתן טרמפ לתובע – שהיה בשעת מעשה בן 16 – ולאחיו, נרצח על ידי התובע משום שסירב להסיע אותם ליעדו הסופי. הוא הוזכר בשמו, גם תצלומו הופיע והוא תואר כ"נער מעברות אבוד ומריר." הנרצח צויר כך: "מ', בן העמק, רב מעללי גבורה. איש אדמה מהסוג שהארץ גידלה ואימצה אל חיקה באהבה". עינינו הרואות שמוטיב ישראל הראשונה/ השנייה שימש כמלכודת טראפיק עוד בעידן הפרינט.

כמה עובדות הטו את הכף לרעת הנתבעים, "ידיעות אחרונות" ואנשיו. הראשונה – התובע הורשע בהריגה, לא ברצח, ובעיני השופט טל "ההבדל בין הריגה לבין רצח הוא תהומי". השנייה – הכתב כלל לא פנה אל מושא הכתבה, בניגוד לכללי האתיקה, דבר שיכול היה למנוע טעות זו ואחרות. את ה"עניין לציבור" שלו טען העיתון – דיון בפערים חברתיים – ניתן היה להשיג גם בלי חשיפת האיש עצמו.

אך יותר מכל פעלה לרעת העיתון "תקנת השבים", שבחוק המרשם הפלילי, שמכוחה לא ניתן היה בעת הפרסום לטעון שהתובע עבריין בשום אופן וצורה.

לפי החוק (בנוסחו בעת קיום המשפט), תקופת ההתיישנות של עבירה שעונשה מעל חמש שנות מאסר היא תקופת המאסר שנגזרה ועוד עשר שנים. אך סעיף פחות מוכר קובע שכעבור עשר שנים נוספות – ההרשעה נמחקת כליל. כאילו מעולם לא היתה קיימת.

התובע נידון ל-12 שנות מאסר, והנשיא קצב את עונשו לתשע. חישוב קל מגלה שכעבור 29 שנה ההרשעה נמחקה. הפרסום הופיע ב"ידיעות" כ-31 שנה אחרי ההרשעה, כלמר כשנתיים אחרי המחיקה. מכאן, שבשעה שהופיעה הכתבה לא ניתן היה לטעון "אמת דיברתי" בעניין ההרשעה – גם לו היה נכתב שמדובר בהריגה ולא ברצח – משום שהיא נמחקה. ומרגע זה כאילו לא היתה מעולם, ולא ניתן להשתמש בה כראיה.

רצה הגורל ופרקליטי "ידיעות" לענייני לשון הרע היו באותו זמן גם פרקליטי "כל העיר" ועיתונים נוספים, והם חשו בנוח לפנות אלינו בבקשה להימנע מפרסום הידיעה. הנימוק שבפיהם היה כבד משקל: מתן פומבי לניצחון כזה של תובע דיבה, ולפיצויים הגבוהים שקיבל, תעודד רבים אחרים להגיש תביעות לשון הרע וכך תיצור אפקט מצנן כללי בתקשורת. דבר זה יגרום לפגיעה ב"זכות הציבור לדעת" הרבה יותר מוויתור על ידיעה אחת. מסיבה זו, הם טענו, מוטב להמעיט בידיעות בנושאי תביעות דיבה בכלל.

מבלי להיכנס לסוגייה זו (ולשאלה אם בבסיס הבקשה עמד גם הרצון האנושי לא להתפרסם כמי שייצגו את הצד המפסיד), דחינו את הבקשה והידיעה פורסמה. השיקול היה חשיבותו העקרונית של פסק הדין, מעבר לנושא לשון הרע. וכאן אנו חוזרים ל"תקנת השבים".

מהי תקנה זו, המופיעה בכותרת "חוק המידע הפלילי ותקנת השבים"? כאן נדרש שיעור קצר בהלכה, או מה שמכונה "המשפט העברי" (ועם הקוראים חברי הפורום החילוני הסליחה). לפי המקרא, גזלן חייב להשיב את החפץ שגזל. אבל מה עושים אם הוא גזל, למשל, ברזל בניין ובנה איתו בית? האם כאשר יתעורר מצפונו וירצה להשיב את הגזילה עליו להרוס את כל הבית?

"תקנת השבים" של חז"ל היתה שהוא יוכל להחזיר את הערך הכספי של הגזילה, ולא את הברזל עצמו. ההיגיון כאן ברור: ראשית, לא מתקנים עוול עם עוול גדול יותר. ושנית, שמירה על הציווי המקראי כלשונו תרתיע גזלנים מלהשיב את הגזילה, בשעה שמטרתנו דווקא לעודד אותם להשיב ולשוב (בתשובה).

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי היא "מאמצת את גישת ההלכה לנושא, המוצאת את ביטויה ב'תקנת השבים', שמקורה במשנה גיטין ה, ה, ושנתייחדה לפעולות תחיקתיות ושיפוטיות שמטרתן להקל על העבריין לשוב בתשובה ולהשתלב בחיי החברה.

"בהקשר זה כתב לפני כאלף שנים רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא, באחת מתשובותיו, את הדברים האלה: 'שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם; ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר – מקבלין אותו'".

במילים אחרות: אדם שחדל מלפשוע, ועבר זמן סביר מאז שפשע, לא אמור להיתפס כשונה מחברו שלא פשע מעולם. החוק, כפי שראינו, קבע מהו "זמן סביר" בהתאם לחומרת העונש, שבה מגולם הפשע. ביודעו שגם מי שלא חטאו מעולם אינם בהכרח רחמנים בני רחמנים, מכילים בני מכילים, הגביל המחוקק מאוד את השימוש במרשם הפלילי ואת החשיפה לו. וכך, למזלנו ולמזלם, איננו יודעים יותר מדי על עברם של שכנינו או עמיתינו.

מובן מאליו מה שמחייב משפטית לא בהכרח מחייב מוסרית באופן גורף. לקורבן פשע שמורה כמובן הזכות לא לסלוח לפושע עד יומו האחרון ואף מעבר לו. לאוהביו של פושע שמורה הזכות להמשיך לאהוב אותו על אף הכל (אומנם תמיכה פומבית עשויה להוסיף חטא על פשע אם הקורבנות נחשפים לה, אך זו סוגייה בפני עצמה).

הגנה על הזכות להישכח (כפי שסוג זה של הגנת הפרטיות מכונה לעתים בשפה המשפטית) אינה הגנה על המעשה. הקטנה של הפשע, ממש כמו התמקדות אך ורק בזעזוע מוסרי ממנו, מסיטה את הדיון מהשאלות המהותיות: האם אדם נבחן אך ורק על פי הדבר הגרוע ביותר שעשה בימי חייו, והאם בכלל אנו מאמינים, או רוצים להאמין, ששינוי חיובי, באדם ובעולם, הוא אפשרי.