הציור של סלימאן מנסור חיבר אותי, בלי מילים, לבני העם שלי
כילד בעג'מי הייתי בטוח שהזקן בציור התלוי על הקיר הוא אבא של סבא שלי. לימים גיליתי שילדים פלסטינים רבים ראו בזקן הנושא עיר על גבו את סבא שלהם. הצייר סלימאן מנסור נפטר, המורשת שלו נשארת
דורות של פלסטינים למדו לדמיין את פלסטין בזכותו. סלימאן מנסור (צילום: ויקימדיה)
יפו של שנות ה-90, ובמיוחד שכונת עג'מי, היתה מקום לא פשוט. אלה היו השנים שלפני הג'נטריפיקציה, ומצבה של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר היה אז קשה בהרבה מהיום.
שם, בעג'מי, שכן ביתם של סבא וסבתא שלי. על קירות הסלון, כמקובל בבתים ערביים רבים, היו תלויות תמונות לצד פסוקי קוראן. בין התמונות היתה תמונתו של גמאל עבד אל-נאצר, שסבי העריץ; לצידה תמונתו של אחיו של סבי, שנרדף בידי השלטונות כבר בשנות ה-60, ומאז איננו יודעים מה עלה בגורלו; וליד שתיהן היתה תמונה אחרת: אדם זקן, יחף, לבוש בגדים ישנים, הולך אל תוך השממה ונושא על גבו עיר שלמה.
אני ובני הדודים שלי היינו משוכנעים שזה אבא של סבא.
הוא הרי נראה לנו כמוהו: אדם שעבד קשה כל חייו, עורו צרוב מהשמש, ידיו גדולות אך עייפות, רגליו יחפות. אבל יותר מכול, התמונה עוררה בינינו שוב ושוב ויכוח על מה בעצם אנחנו רואים. למה הוא ממשיך ללכת למרות כל הקושי? מהי העיר שהוא נושא על גבו, ולמה היא חשובה לו עד כדי כך שהוא מסרב להניח אותה?
התבגרנו ולמדנו שהאיש בתמונה אינו אבא של סבא שלי. למדנו שזו היצירה "ג'מל אל-מחאמל" של האומן הפלסטיני סלימאן מנסור, ושהעיר שהזקן נושא על גבו היא ירושלים.
שלשום (שני) הלך לעולמו סלימאן מנסור, מהאומנים הפלסטינים החשובים בדורות האחרונים.
מנסור נולד ב-1947 בביר זית, שנה בלבד לפני הנכבה. אביו נפטר כשהיה ילד, והוא ואחיו נשלחו לפנימייה של הכנסייה הלותרנית באזור בית לחם. כבר בגיל צעיר בלט כישרונו האומנותי, ואחרי 1967 למד אומנות בבצלאל בירושלים.
מנסור השתייך לדור האומנים הפלסטינים שביקשו לאחר הנכבה לבנות מחדש, באמצעות האומנות, את הקשר שבין הפלסטיני למקום, לזיכרון ולאדמה. לכן חוזרים ומופיעים בעבודותיו עץ הזית, התפוז, הכפר הפלסטיני, הרקמה המסורתית, האישה הפלסטינית והקשר בין האדם לאדמתו.
במובן הזה, מנסור לא רק צייר את פלסטין. הוא היה שותף ביצירת השפה החזותית שבאמצעותה דורות של פלסטינים למדו לדמיין אותה, ואת עצמנו.
לפני כמה חודשים ארגנו אגודת התרבות הערבית ותיאטרון אל-סראיא ביפו ערב לכבודו. למרות הקושי להגיע לאירועים כאלה עם שני ילדים קטנים, לבת זוגי ולי היה חשוב להיות שם. סלימאן כבר לא היה במיטבו, אבל לאורך הערב הרבה לחייך ונראה אופטימי.
לקראת הסוף נפתח המיקרופון לשאלות ולהערות. הרמתי את היד. רציתי פשוט להגיד לו תודה.
רציתי לספר לו כיצד "ג'מל אל-מחאמל" יצרה עבורי קשר עמוק לסוגיה הפלסטינית, בלי הסבר, בלי הקשר ובלי מילה אחת.
רציתי לספר לו שכילד בעג'מי גדלתי בתוך קהילה פלסטינית קטנה, מוקפת במרחב ישראלי-יהודי עצום ורחוקה פיזית מקהילות פלסטיניות רבות אחרות. פשיעה והזנחה אפיינו חלקים גדולים מהעיר, וגזענות היתה חלק מהמציאות שסביבנו. בתוך המציאות הזאת, תמונה אחת על הקיר יצרה קשר תודעתי עמוק בינינו ובין שאר בני עמנו.
לקחת זיכרונות פרטיים של אנשים שמעולם לא נפגשו ולהעניק להם דימוי משותף. הציור "קטיף תפוזים" של סלימאן מנסור (פליקר CC BY-NC 2.0)
במובן מסוים, אני מרגיש בר מזל שפגשתי את התמונה כילד, בגיל שבו הדמיון עדיין אינו כבול לחלוטין למגבלות ההיגיון. יכולנו להסתכל על האיש הזה ולבנות סביבו סיפור משלנו. וכך, מבלי להבין את המושגים עצמם, התמונה אפשרה לנו לחבר בין הטראומה המשפחתית שלנו לטראומה הקולקטיבית של העם שלנו.
רק כשגדלתי למדתי שאביו של סבי מת משבץ מוחי כשני עשורים לפני שנולדתי, לאחר שראה את דחפורי הרשויות עוקרים את עצי התפוז מאדמותיו, שהופקעו לאחר 1948.
כל זה רציתי לספר לסלימאן.
אבל לפני שהגיע תורי, צעירה מירושלים הרימה את ידה וסיפרה שכילדה היתה משוכנעת שהזקן בציור "ג'מל אל-מחאמל" הוא סבא שלה. אחריה דיבר צעיר מוואדי עארה, וגם הוא סיפר כמעט את אותו הדבר.
ואז נוצר רגע מיוחד באולם. אנשים שגדלו במקומות שונים, במשפחות שונות ובמציאויות שונות גילו שאותה תמונה היתה תלויה על קירות בתיהם, ושרבים מהם היו בטוחים כילדים שהאיש הזקן בציור הוא מישהו מהמשפחה שלהם.
הבנתי משהו על גדולתו של סלימאן מנסור.
אומנות יכולה לעצב תודעה בלי לומר לנו מה לחשוב. היא יכולה לקחת זיכרונות פרטיים של אנשים שמעולם לא נפגשו ולהעניק להם דימוי משותף. הזקן של מנסור היה ספציפי מספיק כדי להיות פלסטיני, ואוניברסלי מספיק כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לראות בו את סבא שלו.
לסלימאן מנסור מאות עבודות מרתקות העוסקות באדמה, בזיכרון ובמולדת. אבל היצירה "ג'מל אל-מחאמל" היא יותר מציור: היא הפכה לסמל של היכולת הפלסטינית לשאת משקל שכמעט אי אפשר לעמוד בו.
הזקן יחף. הוא עייף. גבו כפוף. ירושלים שעל גבו כבדה ממנו.
אבל הוא לא מניח אותה.
הוא ממשיך ללכת.
ואולי משום כך התמונה מדברת אלינו היום בעוצמה גדולה כל כך. לנוכח רצח העם בעזה, השתוללות המתנחלים בגדה המערבית והאלימות והפשיעה שפוגעות בחברה הפלסטינית בישראל, אנחנו מסתכלים שוב על אותו זקן כפוף.
לא מפני שאנחנו רוצים להפוך את הסבל לאידיאל, אלא מפני שהוא מזכיר לנו שגם תחת משקל עצום אפשר לסרב להניח את מה שחשוב לנו.
סלימאן מנסור לימד אותנו את זה בלי לכתוב מילה אחת.
אנחנו נמשיך לשאת, נמשיך להיאבק, נמשיך ללכת.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
