הפוליטיקה לא נעדרת מהאולם. היא יושבת על ספסל התביעה

הפוליטיקה התיישבה על ספסל התביעה ודורשת להיחשב לעובדה משפטית (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

"בית המשפט אינו עוסק בפוליטיקה". קשה לחשוב על הצהרה שנשמעה לעיתים קרובות יותר באולמות בתי משפט השלום מאז 7 באוקטובר. שופטים חוזרים עליה פעם אחר פעם, כמעט כרפלקס מוסדי: תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את החוק, לא להכריע במחלוקות פוליטיות. אלא שבזמן שההצהרה הזאת שבה ונשמעת, האולמות עצמם מלאים בפוליטיקה, במובנה העמוק ביותר: שאלות של זהות, נאמנות, גבולות השיח הלגיטימי, פחד קולקטיבי והיחסים שבין המדינה לאזרחיה.

ספק אם אפשר לטעון בכנות כי תיקים העוסקים בסיסמאות מחאה, בפוסטים פוליטיים ברשתות החברתיות, בדגלים, בהפגנות או בביטויי סולידריות מתנהלים מחוץ לשדה הפוליטי. גם השפה שבה משתמשים הפרקליטות ובתי המשפט בתיקים אלו רחוקה מלהיות טכנית בלבד. מושגים כמו "רוח התקופה", "רגישות ביטחונית", "חשש להתלקחות" ו"אנחנו במלחמה בחזיתות רבות" חוזרים שוב ושוב באולמות. ההקשר הפוליטי אינו רעש רקע להליך, אלא נמצא בלב ליבו.

>> החרפה ברדיפת האזרחים הערבים: הרשעה בגין סיסמאות בהפגנה

במסגרת הליך פלילי שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה, שבו ייצגנו שני פעילים חברתיים פלסטינים אזרחי ישראל, הוגש נגדם כתב אישום בגין סיסמאות שקראו בהפגנה הראשונה שהתקיימה נגד המלחמה בעזה, יומיים לאחר ההפצצה בבית החולים הבפטיסטי, ב-17 באוקטובר 2023. כתב האישום ייחס לשניים עבירות של הסתה למעשה טרור (בהתייחס לטבח 7 באוקטובר), תמיכה והזדהות עם ארגון טרור.

לאורך ההליך הצגנו לבית המשפט סרטונים וראיות הממחישים שאותן סיסמאות עצמן – קריאות כגון "ברכות מאום אל-פחם לעזה האצילה", "הו עזה, החזיקי מעמד, מאדמתך עלו האריות", "עזה של האשם לא תיכנע לטנק ולתותח" ו"אין פתרון אלא בסיום הכיבוש" – שימשו פלסטינים אזרחי ישראל בהפגנות במשך עשרות שנים, מבלי שהובילו לאכיפה פלילית נגד המפגינים. המוטיב החוזר בהן היה התנגדות למלחמה ועידוד "צומוד" – עמידה איתנה. כך היה לפני 7 באוקטובר, וכך היה גם לאחריו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הבאנו לעדות את מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב לענייני הציבור הערבי דאז, כדי להציג את השתלשלות האירועים סביב מדיניות המשטרה לאחר 7 באוקטובר – מדיניות שבפועל מנעה באופן גורף מחאה פלסטינית נגד המלחמה בעזה בתחומי ישראל ודיכאה אותה. לא ביקשנו להפוך את בית המשפט לזירה פוליטית, אלא להציג את ההקשר העובדתי שבו נולדה החקירה, שבו התקבלה ההחלטה לעצור את הפעילים ובהמשך להגיש נגדם כתב האישום. הרי השאלה אם סיסמה מסוימת נתפסה לפתע כמסוכנת, מסיתה או אסורה אינה יכולה להיבחן במנותק מהשאלה מדוע דווקא באותו רגע, ומדוע דווקא כלפי אותם מפגינים, החליטה המדינה להפעיל את מלוא כוחה הפלילי והאכיפתי.

בית המשפט סירב לשמוע חלק מהעדויות וקבע כי מדובר בניסיון להכניס לאולם הדיונים פוליטיקה שמקומה מחוצה לו. אלא שכל מי שנכח בדיונים ידע שהפוליטיקה כבר היתה שם: מההחלטה לעצור פעילים בגין קריאות שהושמעו במשך שנים, דרך ההגבלות שהוטלו על המחאה הפלסטינית לאחר 7 באוקטובר, ועד למדיניות שהפכה סיסמאות מוכרות ולגיטימיות לעבירה פלילית.

שוטרים עוצרים מפגין פלסטיני במחאה נגד המלחמה בעזה (צילום: מוחמד ח'ליליה)

הפוליטיקה נכחה גם בכתב האישום. המבוא תיאר את טבח 7 באוקטובר, אך התעלם משבועיים של לחימה בעזה שקדמו להפגנה ועמדו ברקע קיומה. כך נוצרה מסגרת נרטיבית שבה ההפגנה הוצגה כתמיכה מנותקת, כמעט בלתי מוסברת, באירועי 7 באוקטובר, ולא כמחאה נגד מלחמה שכבר באותו שלב גבתה חיים רבים והובילה למשבר הומניטרי חריף. ההחלטה אילו עובדות לכלול בכתב האישום ואילו להשמיט ממנו אינה פעולה ניטרלית. היא מעצבת את משמעותו של המעשה עוד לפני שנשמעו הראיות.

גם הכרעת הדין נשענה על אותה מציאות פוליטית שבית המשפט סירב לבחון. נקבע כי הנאשמים היו מודעים היטב לנסיבות ששררו בעת קריאת הסיסמאות, בין היתר משום שהיו מודעים למדיניות האכיפה שנקטו המשטרה והפרקליטות לאחר 7 באוקטובר, ואשר הנאשמים כינו מדיניות של סתימת פיות והשתקה. כך נוצר מצב אבסורדי: אותה מדיניות שימשה בסיס להסקת מסקנות לחובת הנאשמים, אך נאסר עליהם להציג את אופייה ואת נסיבות גיבושה או לדון בחוקיותה. במילים אחרות, ההקשר הפוליטי היה קביל כל עוד הוא הוצג מבעד לעיניה של התביעה, והפך לבלתי קביל כאשר ההגנה ביקשה לבחון אותו.

הבעיה אינה בכך שבית המשפט מושפע מהמציאות הפוליטית. אף מוסד אנושי אינו חסין מפני הזמן והמקום שבהם הוא פועל. הבעיה מתחילה כאשר בית המשפט מסרב להכיר בכך שהמציאות הזאת כבר מעצבת את ההליך: את מדיניות האכיפה, את נוסח כתב האישום, את גבולות הראיות המותרות ואת האופן שבו נמדדות מסוכנוּת ופליליוּת.

כאשר שופט קובע כי ההקשר הפוליטי אינו רלוונטי, הוא אינו מוציא את הפוליטיקה מהאולם. הוא רק מאפשר לה להישאר שם מבלי שתיבחן. עצמאות שיפוטית אינה נמדדת רק ביכולת להצהיר כי בית המשפט אינו עוסק בפוליטיקה. היא נמדדת גם ביכולת לזהות מתי הפוליטיקה כבר נכנסה בדלת הראשית, התיישבה על ספסל התביעה ודרשה להיחשב לעובדה משפטית.

הדיל אבו סאלח היא עו"ד במחלקה לזכויות פוליטיות ואזרחיות בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל