הכרעת ביהמ"ש בפסילות תקבע אם שוויון פוליטי הוא זכות סלקטיבית

חשש להיווצרות מנגנון בעל מאפייני הפרדה ואפרטהייד פוליטי, שבו ההגנה החוקתית על הזכות להיבחר אינה ניתנת באופן שווה. הדיון על פסילת סמי אבו שחאדה בוועדת הבחירות בראשות השופט העליון נעם סולברג, איתמר בן גביר מעיד, ב-23 בספטמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-23 בספטמבר פסלה ועדת הבחירות המרכזית את הרשימה המשותפת, רע"מ, יו"ר בל"ד סמי אבו שחאדה וח"כ עופר כסיף מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-26. בקשה נוספת לפסילת בל"ד נדחתה מטעם פרוצדורלי. למחרת דחתה הוועדה את הבקשות לפסילת עוצמה יהודית והציונות הדתית-זהות. כל החלטות הפסילה שהתקבלו כוונו אפוא נגד רשימות ערביות או מועמדים מטעמן.

הבקשות נשענו על עילות וראיות שונות. אולם בכולן עמדה אותה שאלה חוקתית: מתי מותר לשלול מאדם או מרשימה את הזכות להתמודד בבחירות, ובכך לשלול גם מציבור הבוחרים את האפשרות לבחור בהם?

סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת מונה שלוש עילות פסילה: שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד ישראל. בשל הפגיעה הקשה בזכות לבחור ולהיבחר, הפסיקה מחייבת תשתית ראייתית ברורה, חד-משמעית ומשכנעת. אין די בהתנגדות לעמדותיו של מועמד, גם כשהן מקוממות.

דווקא על רקע זה מתחדד האבסורד בעמדת היועצת המשפטית לממשלה. בעניינו של סמי אבו שחאדה, הראיה המרכזית היא מאמר אחד מ-8 באוקטובר 2023. המאמר אינו כולל קריאה מפורשת לתמיכה במאבק מזוין, ופרשנותו שנויה במחלוקת. אבו שחאדה הציג גם התבטאויות פומביות שבהן גינה את מעשי חמאס ואת הפגיעה באזרחים. תחילה לא המליצה היועמ"שית במפורש על פסילתו, אלא קראה לשקול את הבקשה בכובד ראש והותירה את ההכרעה לוועדה. במהלך הדיון החמירה את עמדתה וקבעה כי יש בסיס לפסילה.

לעומת זאת, בבקשות לפסילת עוצמה יהודית והציונות הדתית-זהות, שכללו, לטענת מגישיהן, ראיות רבות ומפורשות להסתה לגזענות ולעידוד אלימות, קבעה היועמ"שית כי הבקשות אינן עומדות ברף המשפטי לפסילה. זהו לב טענת ההפליה: במקרה אחד, מאמר יחיד הנתון לפרשנויות שונות עשוי להספיק לשלילת הזכות להיבחר; במקרה האחר, צבר ראיות נרחב אינו מספיק. ההבדלים בין עילות הפסילה אינם מייתרים את הצורך להסביר מדוע הספק הפרשני פועל לחובת המועמד במקרה הראשון, ואילו במקרה השני מודגש הרף הראייתי המחמיר.

בפני בית המשפט העליון תעמוד, לפיכך, שאלה כפולה. ראשית, האם ניתן לאשר את פסילתו של אבו שחאדה על יסוד מאמר אחד שפרשנותו שנויה במחלוקת, כאשר הפסיקה מחייבת תשתית ראייתית ברורה, חד-משמעית ומשכנעת? שנית, האם אפשר לבחון את הפסילה במנותק מיישום אותם עקרונות בהליכים האחרים?

אין די בתשובה שלפיה כל בקשת פסילה נבחנת לגופה. השאלה היא אם אותו רף משפטי אכן חל על כולם. טענת ההפליה אינה נובעת רק מכך שהוועדה פסלה רשימות ערביות ומועמדים ערבים מטעמן, אך לא רשימות מהימין הקיצוני, אלא גם מהפער הנטען בין טיב הראיות בכל הליך ובין המסקנות שהוסקו מהן.

אם יתברר כי ספקות פרשניים מספיקים לפסילת מועמד ערבי, ואילו ראיות מפורשות ונרחבות נגד מועמדים אחרים אינן עומדות ברף לפסילה, יהיה על בית המשפט להתמודד עם טענה חמורה בהרבה מאכיפה בררנית נקודתית: היווצרות שני מסלולים למימוש הזכות להיבחר לפי הזהות הלאומית. החשש הוא למנגנון בעל מאפיינים של הפרדה ואפרטהייד פוליטי, שבו ההגנה החוקתית על הזכות להיבחר אינה ניתנת באופן שווה.

השאלה המכרעת אינה רק אם הוועדה מוסמכת לפסול מועמד שהוכחה בעניינו עילת פסילה, אלא גם אם בית המשפט רשאי לאשר החלטה שהתקבלה בהליך שלפי הנטען הופעלה בו סמכות הפסילה באופן מפלה. אם הרף הראייתי המחמיר מגן על מועמד אחד אך לא על אחר, אין מדובר עוד באותו מבחן משפטי. ואם הזכות להיבחר כפופה למבחנים שונים לפי זהותו הלאומית של המועמד, השוויון הפוליטי חדל להיות זכות יסוד והופך לזכות הניתנת באופן סלקטיבי.

הדיל אבו סאלח היא עו"ד במחלקה לזכויות פוליטיות ואזרחיות בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל