newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הייתי מעדיף למות בגדה": סיפורי הלהט"בים הפלסטינים בישראל

ישראל משווקת את עצמה בעולם כ"גן עדן ללהט"ב" לעומת מדינות ערב ה"ברבריות", אך גוזרת גיהנום על להט"בים פלסטינים שנמלטים אליה מחשש לחייהם. בלי אפשרות לעבוד או גישה לשירותי בריאות ורווחה, הם נדחקים לסמים, זנות או ניצול מיני

מאת:

"כשהחלטתי לבוא לכאן, בלי קשר לפוליטיקה ולמצב עם הפלסטינים, שמעתי שישראל היא המדינה הכי ידידותית ללהט"ב בעולם, במיוחד תל אביב. הייתי קורא ורואה סרטונים, ומבעד למסך הכל היה נראה טוב. אם הייתי יודע מה המצב בפועל, הייתי מעדיף למות בגדה ולא לחיות פה בחיים האלה" – כך מספר מחמד, להט"ב צעיר שברח מהשטחים כשחייו היו בסכנה.

מחמד לא לבד. כמוהו יש רבים שברחו מסכנת חיים בגדה המערבית והגיעו לישראל, המדינה שמשווקת את עצמה בעולם כ"גן עדן ללהט"ב". אף שהמדינה מודעת לקיומם, היא מתעקשת על מדיניות של התעמרות מתמשכת בהם. את סיפוריהם קשה לתאר בשום צורה אחרת חוץ מ"קפקאיים".

צילום: אורן זיו

הלהט"בים הפלסטינים בישראל סובלים מהתעמרות מתמשכת מצד המדינה (צילום: אורן זיו)

לצד אותם להט"בים, שנכנה אותם "המאויימים", נמצאות גם נשים שבורחות מבפני סכנה מוחשית של אלימות מגדרית (מה שזוכה לעתים לכינוי בעל ניחוח גזעני, "על רקע כבוד המשפחה"), ונתונות ליחס דומה. בכתבה זו בחרנו להדגיש את הסוגייה הלהט"בית, גם בגלל קוצר היריעה והיכולת לגעת בסיפורים שלהן כראוי, וגם מכיוון שהיא זו שחושפת באופן המובהק ביותר את הצביעות של המדינה – גן עדן ללהט"ב וגיהנום לפלסטינים.

ההתעמרות הישראלית במאויימים מתבטאת במגוון תחומים. באופן כללי, הם זוכים ליחס עויין מהמערכת, שמתאפיין באטימות לסכנת החיים שהם נתונים בה; אלימות משטרתית; טרטור בירוקרטי בלתי פוסק; וחסמים רבים שמאלצים אותם להיעזר בעורכי דין עבור הדברים הקטנים ביותר, כאשר רבים מהם כלל אינם יודעים כיצד להשיג סיוע משפטי.

ספציפית, המאויימים סובלים מהתעמרות כלכלית: הם מקבלים מהמדינה רק אישורי שהייה זמניים, שאינם כוללים אישור עבודה. באופן זה נגזר עליהם לחיות בעוני, ולהסתמך על עבודות "בשחור". זאת, אף שזכותם של מבקשי מקלט לקיום בסיסי בכבוד, כולל הזכות לאישור עבודה, הוכרה בחוק ובפסיקה הישראלית, ומעוגנת גם באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן.

בנוסף, הם מוחרגים באופן קבוע מהסדרים שנועדו להבטיח טיפול רפואי מינימלי למבקשי מקלט אחרים שנמצאים בישראל, אף שגם בריאות היא זכות יסוד המובטחת לכל אדם – הן במשפט הישראלי והן באמנות הבינלאומיות. גם הגישה שלהם לזכויות סוציאליות בסיסיות, כמו למשל קורת גג, חסומה, ומאויימים רבים מדווחים על לילות שבהם לנו ברחוב, במקומות זרים וללא מכרים, דבר שחשף אותם לסכנות ולניצול.

אחמד, צעיר הומו שברח מהגדה לאחר שגברים במשפחתו גילו במקרה על נטייתו המינית, הפעילו כלפיו אלימות ואף רצו לרצוח אותו, מספר: "הייתי חולה ולא יכולתי ללכת לבית חולים. גם הגוף שלי וגם השיניים שלי (כאבו; לב"ד), לא יכולתי לישון ולא יכולתי לאכול במשך כמה ימים. וגם אסור לי להשכיר דירה, אסור לי לעבוד בלבן, עבדתי בשחור. כן, היו לי אישורים, אבל אסור לעשות שום דבר".

"את מבינה שמאוגוסט שעבר ועד היום אני מנסה לפתוח חשבון בנק, ולא מצליח?" מספר מחמד. "אפילו אם אצליח לפתוח חשבון, לא אוכל להוציא צ'קים. אני רוצה לשכור דירה, וצריך צ'קים בשביל זה. אז אני חייב לגור עם שותפים. אני עובד בשחור, בלי תלוש ובלי כלום. אין לי זכויות כאן בכלל.

"אם אני רוצה טיפול רפואי, יש את מרפאת זכויות האדם (שמפעילה עמותת רופאים לזכויות אדם; לב"ד). אין לי ביטוח רפואי. הדבר היחיד שהמערכת מוכנה לתת לי הוא אישור שהייה, שנגמר כל שישה חודשים. וכשהוא יגמר שוב אני שוב אחכה חודש עד שיהיה לי אישור חדש.

"אלה הפרטים הקטנים שהופכים את החיים לקשים יותר ויותר. כל דבר בלתי אפשרי. שנה שלמה אני לא יכול לפתוח חשבון בנק, רשיון נהיגה אני לא יכול להוציא, ולאילת אני לא יכול להיכנס. המון פרטים קטנים כאלה. אפילו רב קו עם תמונה אני לא יכול להוציא. אני רוצה חופשי חודשי, וחייב לעשות רק חופשי יומי או שבועי".

כמה שפחות ערבים, יותר טוב

אף שישראל אינה מכירה במאויימים הפלסטינים כפליטים, היא מחויבת לעיקרון אי ההחזרה – עיקרון הומניטרי בינלאומי יסודי, שקובע איסור החזרה של אדם למקום שממנו הגיע כל עוד נשקפת סכנה כלשהי לחייו או לחירותו באותו מקום. המחויבות הזאת קיבלה תוקף בעבר מבג"ץ.

מדינת ישראל עושה ככל שביכולתה כדי שהמחויבות הזאת תהיה המחויבות היחידה שלה כלפי הפליטים הפלסטינים המאויימים. מבחינת המדינה, כל פליט פלסטיני באשר הוא נמצא תחת חסותה של אונר"א, זרוע האו"ם המסייעת לפליטים פלסטינים. כך, לפי המדינה, מכיוון שאמנת הפליטים הבינלאומית אינה חלה על מי שמקבלים סיוע מהאו"ם, היא פטורה ממחויבות לקלוט אותם.

בפועל, מבחינת הקווים המנחים שעליהם הוקמה אונר"א מלכתחילה, פלסטינים שלא נעקרו מביתם ב-1948 או 1967 אינם זכאים לסיוע שלה. רק כרבע מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מוכרים כפליטים על ידי אונר"א.

השילוב בין המחויבות של ישראל לעיקרון אי ההחזרה להכחשה הבוטה של מחויבות המדינה לאמנת הפליטים במקרה של הלהט"בים הפלסטינים שנמלטים לישראל, הוא הבסיס למלכוד שבתוכו הם נאלצים לשרוד יום אחר יום.

מנגנון ההסדרה הנוכחי של שהותם כאן קיים רק שנים בודדות, והוא תוצר של עתירות רבות שהוגשו באופן נקודתי עבור יחידים שנזקקו למקלט. עתירות אלה הובילו את בית המשפט להביא להקמת ועדה ממשלתית שתסדיר את הנושא. הוועדה, שפירסמה את מסקנותיה ב-2014, הכחישה לחלוטין את הרדיפה השיטתית של פלסטינים להט"ב בשטחים, וטענה כי הם למעשה מגיעים הנה בשל רצונם ליהנות "מאורח החיים הליברלי יותר במדינת ישראל".

עם זאת, כחלק מאותה הכרה מינימלית של עקרון אי ההחזרה, הפנתה הוועדה את האחריות למתאמת הרווחה במינהל האזרחי של צה"ל בשטחים. מאז, בכוחה של מתאמת הרווחה להעניק היתרי שהייה חריגים עבור מי שנתון בסכנה ממשית. האבסורד הוא שבאותו מסמך של מסקנות הוועדה נכתב כי למתאמת, עובדת סוציאלית בהכשרתה, אין הכשרה וכלים מתאימים לבחינת מקרים מסוג זה.

ההיתרים שנותנת מתאמת הרווחה אינם מאפשרים לפליטים המאויימים עבודה, ביטוח בריאות או שירותי רווחה, והם כרוכים בעצמם בסיבוך בירוקרטי ומשפטי נוסף. התוקף שלהם הוא שלושה-ארבעה חודשים, מה שמחזיק את הפליטים הלהט"ב הפלסטינים תמיד "על הקצה".

במקביל, הם נדרשים כתנאי סף להתחיל תהליך יישוב מחדש במדינה שלישית, תהליך שלוקח שנים. יישוב מחדש של פליטים במדינה שלישית נועד למצבים שבהם המדינה הקולטת הראשונה אינה מסוגלת לעמוד במספר הפליטים בגלל מחסור במשאבים. למותר לציין שמספרם של המאויימים בישראל רחוק מאוד להוות מעמסה כלשהי על משאבי המדינה. נראה שההתעקשות על תהליך יישוב מחדש כתנאי לחידוש אשרות השהייה נובע ממניע אידיאולוגי פשוט – כמה שפחות ערבים במדינה, כך יותר טוב.

"זה באמת רשע, כי זה אנשים שאין להם מה לאכול", אומרת עו"ד מירב בן זאב, מתוכנית הסיוע המשפטי של ארגון היא"ס – הפועל לזכויות מהגרים ופליטים, שפירסם בסוף 2019 דו"ח מקיף על מצב מבקשי המקלט הפלסטינים הלהט"ב בישראל. "זה לא משנה אם מחדשים לשלושה חודשים, לחצי שנה או ליומיים, אדם צריך לאכול. ואם הוא לא יכול לעבוד, איך הוא אמור לאכול?"

לדברי בן זאב, גם המגבלות האלה וגם העובדה שהפליטים האלה – שנתלשו באופן קיצוני מביתם – זקוקים לשיקום שאין להם גישה אליו, דוחקת רבים מהם לשרוד באמצעות זנות, שאתה פעמים רבות מגיע גם שימוש בסמים. "הפחד שלנו הוא שיפתח תיק פלילי, שיביא לכך שלא יאושר יישוב מחדש, והבן אדם יישאר כלוא בלימבו בישראל".

פחד מהמשפחה, ניסיונות סחיטה

אחמד גר כיום בחו"ל, לאחר שזכה במעמד פליט, והוא לומד ועובד שם. לפני שעזב את ישראל ועוד לפני שעזב את הגדה, הוא מספר על ילדות טובה, כאח קטן שזכה להרבה חום מהמשפחה. "כשהלכתי בגיל שש לבית הספר, התחלתי להסתכל על ילדים גדולים ממני. הרגשתי רגשות ולא הבנתי מה זה… אבל התביישתי והסתכלתי עליהם מרחוק". הוא מספר כיצד בתמימותו חזר הביתה ואמר שהוא רוצה להתחתן עם אחד הילדים, וקיבל בתגובה אזהרות על איסורים דתיים ועונשים בגיהנום.

אחמד זכה לאהדה כילד וכנער סביב יכולות הריקוד שלו, אך ככל שהתבגר הסביבה הלכה והתנכרה אליו, והמשפחה ניסתה ללמד אותו להתחבר יותר לבנים ולהיות כמותם. במקביל לתהליך גילוי עצמי דרך התנסויות מיניות סודיות, ופחדים מהמשפחה ומהדת, הוא ניסה לדבר ולהתנהג כמו שאר הבנים בבית הספר. למרות הניסיונות האלה, "באותו זמן ממש נראיתי כמו בת, איך שדיברתי, ישבתי, שתיתי, הכל. הייתי בן 17 ויכלו לדעת שאני הומו".

הוא מספר שפיתח חיים חברתיים חלופיים ברשתות חברתיות, דרך פרופילים בדויים, ואף קיים כמה מפגשים חברתיים סודיים. כך הגיע לראשונה לתל אביב וראה להט"בים חיים ללא ההסתרה שכל כך העיקה עליו.

לאחר שעבר לעיר אחרת בגדה הוא הצליח להשיג קצת עצמאות ואוויר לנשימה. ואז הכיר מישהו ברשתות החברתיות שפיתה אותו לשלוח לו תמונה גלויית פנים, ואחרי ניסיון סחיטה כספי שאחמד סירב להיכנע לו, חשף אותו ופירסם את שמו יחד עם התמונה.

פלסטיני מהגדה עובר את גדר ההפרדה בדרכו לישראל (צילום: אורן זיו)

פלסטיני מהגדה עובר את גדר ההפרדה בדרכו לישראל (צילום: אורן זיו). למצולם אין קשר לכתבה

עוד לפני שדבר החשיפה הגיע למשפחתו, אחמד חווה ניסיון סחיטה נוסף, כשמישהו איים לחשוף אותו ישירות בפני אביו אם לא ישכב אתו. "הבחור הזה פנה אלי והתחיל לשלוח לי הודעות: 'אם אתה לא שוכב אתי אני אגיד לאבא שלך, ואנחנו מכירים את אבא שלך שהוא בן אדם עצבני'. הוא רצה להשתמש בי. אז אמרתי לו – תעשה מה שבא לך, אתה יכול ללכת להגיד לאבא שלי, לא אכפת לי לא ממך ולא מאף אחד. ואז הוא שלח את התמונה הזאתי לאבא שלי".

מאותו רגע משפחתו של אחמד, ובעיקר אביו ואחיו, התחילו במסכת של אלימות חמורה ובידוד חברתי כלפיו, שנמשכה כמה חודשים. גם כשהגיע לבית החולים, הוא מספר: "אף אחד לא שאל עלי, לא אמרו לי שום דבר, רק אמא שלי היתה אתי. אסור לי לעבוד, אסור לי את הטלפון שלי, אסור לי שום דבר… הכל הכל אסור היה לי".

כעבור כמה חודשים, אחמד מספר שהתאפשר לו לצאת שוב לעבוד. בוקר אחד, לפני שיצא לעבודה, אביו נפרד ממנו לשלום ואמר: "היה עצמך". "הרגשתי שזה מוזר לי, למה אבא שלי אמר לי ככה? אמרתי לו תודה. אבל זה היה מוזר לי. באותו יום בערב שמעתי שאבא שלי מת".

אחרי מות אביו, האלימות של אחיו כלפיו החמירה והאיסורים חזרו. בשלב זה, אחמד החליט לברוח. אחרי כמה ניסיונות כושלים להוציא דרכון ירדני ולצאת משם לשאר העולם, שגבו ממנו מחיר של אלימות נוספת כלפיו, הוא נמלט לטבריה.

הודיה, טרנסית בתחילת שנות ה-20 לחייה, נולדה בשטחים הכבושים למשפחה בת שבע נפשות. הוריה התגרשו עוד כשהיתה ילדה קטנה. היא מספרת שכבר בגיל 12, אולי פחות, היא ברחה מהבית בעקבות האלימות שחוותה, וחזרה רק לעתים רחוקות: "היו לי חיים ממש קשים. יצאתי לרחובות, לא אהבתי לשבת בבית, היו לי כל מיני בעיות. אבא לא מבין אותי, אני לא מבינה את עצמי. הייתי מרגישה שאני אשה, לא גבר.

"סיפרתי לאבא, והוא הרביץ לי. הוא לא הבין מה אמרתי ומה יש בתוכי, הוא לא הקשיב לי. הייתי גונבת, עושה שטויות. הייתי עושה כל מיני דברים בשביל אוכל. עבדתי בזנות, השתמשתי בסמים, נכנסתי לכלא הרבה פעמים בשטחים".

סביב גיל 15, היא מספרת, כמה מהלקוחות של הסרסור שלה חשפו אותה בפני דוד שלה, שכבר נהג להכות אותה, אך כעת רצה לרצוח אותה בגין פגיעה בכבוד המשפחה. היא ברחה לישראל, אך אחרי כמה שבועות ברחוב, כשביקשה מאנשים אוכל, נתפסה ונזרקה בחזרה במחסום, בכוונה שתחזור לשטחים. החל מהפעם השלישית שנכנסה לישראל היא נכלאה ארבע פעמים סך הכל, ופעם אחת למשך חצי שנה. רק לפני כשנתיים קיבלה אשרת שהייה.

גם מחמד מספר שהמשפחה שלו גילתה עליו במקרה, וניסתה להרוג אותו: "עבדתי במפעל במשמרת לילה. הם גילו עלי בזמן שהייתי במשמרת, ושלחו שני בחורים שניסו להרוג אותי כדי 'לחסל את הבושה'. באותו הזמן היה חג, ואי אפשר היה לעבור בגשר אלנבי לירדן, בגלל הסכמים בין הרשות לבין ירדן. החזירו אותי מהגשר, בגלל שאבא שלי עובד עם הרשות. החלטתי לבוא לכאן, להבריח את עצמי לכאן. לא ידעתי על הקהילה הלהט"בית כאן. לא ידעתי שיש שלטרים, ואגודה, ואיג"י, וכל זה… הגעתי לתל אביב כי היא העיר המרכזית".

אחרי שהצליחו לברוח לישראל, חלק מהמאויימים חוו ניצול על ידי להט"בים ישראלים. אחמד מספר: "ברחתי לטבריה. אני לא מכיר שום דבר, לא מכיר אף אחד שם. כשהסתובבתי ברחובות היה מישהו קצת זקן, הוא אמר לי 'אם אתה רוצה לישון אצלי אתה יכול, אני יכול לעזור לך אם אתה רוצה אוכל, כסף'. כשהגעתי לטבריה היו לי רק חמישה שקלים, ולא היה לי פתרון אחר. אמרתי אוקיי בסדר תודה.

"הלכתי אתו לבית שלו, ובלילה הוא מתחיל אתי, הוא רוצה לשכב אתי. אני לא רציתי, כי הוא לא הטעם שלי וגם אני מפחד וגם הוא יהודי. אני עדיין לא כל כך מאמין ביהודים. הוא רוצה לשכב אתי אבל אין לי פתרון. ואם הוא לא עוזר לי אני מגיע לרחובות, ואין לי אפילו אינטרנט. אז שכבתי אתו, אבל אחרי זה בכיתי, הרגשתי ממש לא טוב. נכנסתי קצת לדיכאון".

מחמד מספר: "עוד לפני שהגעתי לשלטר, המצב שלי היה מאוד קשה, בכיתי לאנשים כל הזמן ואמרתי שאני צריך מקום להיות בו. הרבה יהודים, כשהייתי הומלס, אמרו לי 'סבבה, אתה יכול לישון פה, אבל בוא נעשה כיף'. יש הרבה יהודים שרואים את החולשה הזאת אצלנו, ולמשל אומרים 'בוא נתחתן כדי שיהיה לך אישור', אבל זה הכל בשביל הסקס. יש מקומות בקהילה שמנסים לנצל".

"אחרי כל מה שקרה לאחרונה, הכל נעשה גלוי. אפילו בקהילה הלהט"בית, שאמורה להיות הכי שמאלנית, חזרה הגזענות בשיא כוחה. אין יותר אנשים שמאמינים שאתה בן אדם נורמלי"

מחמד אומר שמאז האירועים במאי האחרון, היחס מצד הקהילה החמיר: "אחרי כל מה שקרה לאחרונה, הכל נעשה גלוי. אפילו בקהילה הלהט"בית, שאמורה להיות הכי שמאלנית, חזרה הגזענות בשיא כוחה. אין יותר אנשים שמאמינים שאתה בן אדם נורמלי".

בין ההומופוביה ברשות לגזענות בישראל

סיפורם של הלהט"ב הפלסטינים המאויימים הוא סיפורם של מי שנמצאים בין פטיש ההומופוביה בחברה הערבית לבין הסדן של הגזענות הישראלית. בתווך נמצאת הקהילה הגאה הישראלית, שבמקרה הטוב אינה מסוגלת לספק סיוע יעיל, ובמקרה הרע מנצלת את פגיעותם ותלותם של המאויימים.

בין הטענות השונות של המרואיינים עולות גם תחושות לא פשוטות ביחס לאגודת הלהט"ב, שמרכזת את מרבית הפעילות מצד הקהילה הגאה בנושא המאויימים הפלסטינים.

חשוב לציין שבניגוד לטענות נגד המדינה, האגודה אמנם נושאת באחריות מסוימת כגוף פוליטי מרכזי של קהילת הלהט"ב, אך היא אינה אחראית לגורלם של המאויימים, והיא מפעילה פרויקט שנועד לסייע להם, במשאבים מוגבלים ועל בסיס התנדבותי ברובו.

עם זאת, מהראיונות שערכנו עולה שמכיוון שמדובר באוכלוסיית קצה שנזקקת פעמים רבות לסיוע מיידי ואקוטי, הזמינות והסיוע שהאגודה יכולה לתת רחוקים מלהיות מספיקים. מרואיין אחד אף אמר: "אצל האגודה שמעתי הרבה דיבורים, אבל מעשים – לא".

מרואיין אחר סיפר שבשני מצבים שונים, כאשר חייו היו בסכנה ממשית ולא היתה לו כתובת אחרת, מתנדבי האגודה לא היו זמינים לטלפונים והודעות, והוא נותר להתמודד עם המצב בכוחות עצמו. "כשאני שולח להם הודעה, לוקח להם מינימום שלושה ימים לענות. זו תחושה מאוד קשה, כשאתה מוצא מישהו שיגן עליך או יהיה אחראי עליך, אבל האנשים האלה לא באמת מתעניינים במצב שלך. זו הרגשה שאני כלום. זאת אף פעם לא הרגשה נחמדה".

"מצד אחד יש לי את החברה הערבית, מצד שני יש לי את המדינה, ומצד שלישי יש את המערכת של הקהילה שלא מסייעת בכלום. ובאותו הזמן, הם מנסים לעשות פינקוושינג ולהגיד שהם עוזרים".

הפגנת אזרחים פלסטינים בחיפה למען זכויות להט"ב (צילום: אורן זיו)

הסיוע רחוק מלהיות מספיק. הפגנת אזרחים פלסטינים בחיפה למען זכויות להט"ב (צילום: אורן זיו). למצולמים אין קשר לכתבה

מהאגודה למען הלהט"ב נמסר בתגובה: "מחלקת מבקשי מקלט באגודה מסייעת למאות חסרי וחסרות מעמד להט"ב שהגיעו למדינת ישראל לאחר שנרדפו על רקע זהותם בארץ מולדתם, אולם אין ביכולתה לפצות באופן מלא על המציאות הקשה והמפלה של המדינה בנושא.

"בזכות פעילות המחלקה, בחצי שנה האחרונה אושרו 35 אישורי שהייה שהוגשו על ידי האגודה למבקשי מקלט פלסטינים, סופקו תלושי מזון ותרופות בסך אלפי שקלים לעשרות מבקשי מקלט, וכן סופקו מסגרות הלנה לעשרות מבקשי מקלט.

"יש להדגיש כי פעילות המחלקה אינה חירומית, והיא מבוססת מתנדבים.ות שמקדישים יום ולילה בנושא ופועלים על פי נוהל מסודר. כמו כן, בחודשים האחרונים נכנסה לראשונה רכזת למחלקה בשכר, ובשבועיים הקרובים אנחנו עומדים בפני גיוס של מתנדבים.ות חדשים.

"האגודה מנהלת מאבק פוליטי ומשפטי נגד ההתייחסות המפלה לאוכלוסייה שקופה זו, הן בהגשת עתירות משפטיות והן בקידום מדיניות מיטיבה עם מבקשי המקלט. כך לדוגמה, נפגשנו בחודשים האחרונים עם חברי כנסת בדרישה לקידום היתר עבודה ומתן גישה לשירותי בריאות וסיוע פסיכו-סוציאלי לאורך תקופת היתר השהייה למבקשי המקלט.

"האגודה תמשיך לפעול לשינוי המציאות הקשה למאות מבקשי מקלט ולהיאבק בכנסת, בממשלה ובבתי המשפט עבור אוכלוסייה שקופה זו".

משת"פים כן, להט"בים לא

ביום ראשון הקרוב יתקיים דיון בעתירה בעניינם של פליטים פלסטינים מהשטחים, שהוגשה מטעם ארבעה ארגונים שפועלים בנושא: רופאים לזכויות אדם, היא"ס ישראל, המוקד לפליטים ולמהגרים וקו לעובד. עתירה זו עוסקת בשני סוגים של פליטים פלסטינים בישראל: אלה המאוימים בגין שיתוף פעולה עם ישראל ואלה המאוימים בשל שונותם המינית והמגדרית.

במהלך הדיונים המתמשכים בעתירה, החליטה המדינה להתיר למשתפי הפעולה לעבוד, והתעקשה על "הבחנה מהותית בין מחויבות המדינה כלפי פלסטינים אשר מצבם נגזר מקשר או מחשד לקשר כזה או אחר עם המדינה, לבין מחויבות המדינה כלפי פלסטינים הטוענים למאוימות על רקע אחר שאינו בעל כל זיקה לישראל", כפי שנכתב בתשובתה השנייה לעתירה במרץ האחרון.

עוה"ד עדי לוסטיגמן, נמרוד אביגאל ובן זאב, שמייצגים בעתירה, מסרו לקראת הדיון: "כולנו ציפיה שייעשה הדבר הנכון, ושיתנו לאנשים שנמצאים כאן באופן חוקי את האפשרות לחיות בכבוד ובביטחון, שיוכלו לחיות ולא רק לנשום. זהו צעד בסיסי ביותר. ברגע שנותנים לבנאדם להיות כאן בישראל, צריך להכיר גם בעובדה שהוא צריך להתקיים עם כל מה שנחוץ לו כדי לחיות – לאכול, לשתות, לגור לקבל טיפול רפואי אם צריך.

בית המשפט העליון בירושלים (צילום: אורן בן חקון)

"ציפיה שייעשה הדבר הנכון". בית המשפט העליון בירושלים (צילום: אורן בן חקון)

"המדינה, בתגובות, מנסה ליצור הבחנה בין סוגי מאוימות, וטוענת בעצם שמבחינתה איום על רקע של שיתוף פעולה מצדיק מתן זכות לעבוד, אבל א.נשים שמאוימים על רקע של זהות מגדרית או נטייה מינית – אינם זוכים לכך. זאת הבחנה שמנוגדת לכל הגיון אנושי או משפטי".

"במדינה אומרים שאפשר לפנות בבקשות להיתר עבודה, אבל גם הגורמים שמטפלים בזה יודעים שהדבר ידרוש חשיפה של הסיפור האישי שמאחורי מתן האישור הספציפי – מול המעסיק ומול פלסטינים אחרים המועסקים אצל אותו מעסיק. המצב הזה מנוגד לחלוטין לרציונל שמאחורי הליך ההגנה. בפועל אין שום אפשרות פרקטית היום לקבל אישור עבודה, ואנשים באמת לא מקבלים אישור כזה".

ההבחנה שעושה המדינה בין משת"פים ללהט"בים מאויימים בעייתית גם מכיוון שבחברה הפלסטינית בשטחים קיימת תפיסה שמקשרת בין להט"ביות למשת"פיות ובגידה – מה שמוסיף לרדיפה על רקע "כבוד המשפחה" גם נדבך לאומי. היא"ס כותבים בדו"ח: יש עדויות ותיעודים רבים לכך שלהט"ב בשטחי הרשות הפלסטינית נרדפים בגין החשד כי הם משתפים פעולה עם שירות הביטחון הישראלי".

לצד היכרות של ארגונים ופעילים בקהילה עם הנושא, ב-2014 חשפו יוצאי יחידת 8200 כי כחלק מתפקידם הם אספו מידע על הומואים בגדה המערבית. אחד מהם סיפר ש"אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש – ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים", וכי "בקורס ההכשרה ממש לומדים ומשננים מילים שונות להומו בערבית".

אף שמערך ההסברה הישראלי משתמש בדיכוי של להט"ב בגדה המערבית כדי להציג את ישראל כווילה ורודה בג'ונגל הלהט"בפובי, כפי שכבר תואר, כלפי פנים ישראל מכחישה מכל וכל את הרדיפה של להט"ב בשטחי הרשות הפלסטינית – וכן את הקשר שלה אליה. כשזה מגיע לאינטרסים ביטחוניים, להט"בים ומשתפי פעולה אחד הם. כשזה מגיע לאחריותה כלפי הפליטים, כפי שעולה בתשובות המדינה לעתירה – להט"בים לחוד, ומשת"פים לחוד.

"המדיניות נבחנה ואושרה על ידי בית המשפט העליון"

מזה שנים רבות, מדינת ישראל נוקטת במדיניות הסברה המכונה "פינקוושינג": נסיון "להווריד" את פשעי הכיבוש באמצעות הצגת ישראל כגן עדן ליברלי וגיי-פרנדלי, לצד הצגת העמים הערבים כברברים, אלימים והומופובים. המתבונן מבחוץ היה יכול אולי לצפות שמדינה שמתגאה כל כך ביחסה המקבל ללהט"ב – לא כל שכן מדינה שהוקמה כדי להוות מקלט למי שנרדפו בארצות מוצאם – תעוט על ההזדמנות לסייע ללהט"ב הפלסטינים המאויימים כמוצאת שלל רב.

או כפי שאמר לנו מחמד: "כשאתה שואל אותם למה הם לא מחדשים את האישור, הם אומרים שהמדינה פוחדת שאתם תפסיקו להגר (דרך האו"ם; לב"ד). אוקיי, נגיד שהפסקתי את התהליך. אתם אמורים להיות מרוצים מזה שאני מרגיש בנוח במדינה שכובשת אותי".

סיפורם הקפקאי של הלהט"ב הפלסטינים המאויימים שגוללנו כאן יכול לפחות להבהיר דבר אחד: לפני ומעל כל דבר אחר, ישראל של שנת 2021 היא מדינה שמושתת לא על ערכים אנושיים אוניברסליים, לא על ליברליות, לא על גיי-פרנדליות. ישראל של היום מושתת על עליונות הגזע היהודי, ועל צורך בהול, כמעט אובססיבי, למזער עד למינימום את הקיום הערבי ואת חיי הערבים בשטחה.

מדוברות רשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "בהתאם לאמנה בדבר מעמדם של פליטים מ-1951, הוראות האמנה אינן חלות על פלסטינים, ובשל כך בקשות למקלט של פלסטינים לא נבחנות על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני.

"יצוין כי בהתאם להמלצות הצוות הבין-משרדי בנושא פלסטינים הטוענים למאוימות שלא בשל חשד בשיתוף פעולה עם ישראל מנובמבר 2014, הרי שהמסלול המתאים לבחינת טענות למאוימות שלא על רקע שיתוף פעולה הוא מתאמת הרווחה במתפ"ש".

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה: "בהתאם להסכם הביניים, סמכויות הטיפול במקרים שבהם נשקף לתושב פלסטיני סיכון שלא על רקע ביטחוני מצויות בידי הצד הפלסטיני. לצד זאת, מקרים חריגים מופנים לעתים למתאם הרווחה במינהל האזרחי, שרשאי לסייע במציאת פתרונות בשטחי יהודה ושומרון ואף להמליץ על מתן היתר שהייה זמני בישראל, הניתן במטרה להציל חיי אדם.

"יודגש כי מדובר בהיתר זמני בלבד שלא מקנה מעמד בישראל. עוד יצוין כי היתר כאמור ניתן בהתאם להמלצת צוות גורמים סוציאליים מוסמכים, אשר בוחן כל מקרה לגופו.

"באשר לסוגיית העבודה בתחומי מדינת ישראל, יצוין כי באפשרות תושבי אזור השוהים כדין בישראל באופן זמני לפנות בבקשה לקבלת רישיון תעסוקה. לבסוף, יצוין כי מדיניות זו נבחנה ואושרה בשורת מקרים על ידי בית המשפט העליון".

פנינו גם לשר הבריאות החדש, ניצן הורוביץ, בבקשה לתגובה, כקובע המדיניות הראשי בתחום שירותי הרפואה והבריאות בישראל וכפעיל הומו ואיש זכויות אדם. ביקשנו לדעת אם השר מתכוון להשתמש בסמכותו מתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולקבוע הסדר מיוחד לביטוח בריאות עבור המאוימים, כפי שהוא עושה כעת למען מבקשי המקלט האחרים בישראל, או להבין מהי עמדתו – אך לא קיבלנו מענה לפנייתנו. נפרסם את התגובה אם וכאשר תתקבל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf