ההפגנה הערבית-יהודית בתל אביב היתה הבהוב קטן של תקווה

לא הגיע הזמן להפנים מי באמת אויב העם כאן? הפגנת ועדת המעקב בכיכר הבימה בתל אביב, ב-23 באוגוסט 2025 (צילום: אורן זיו)

אלפי מפגינים, ערבים ויהודים, השתתפו בשבת האחרונה בהפגנה בכיכר הבימה בתל אביב וקראו להפסקת המלחמה וההרעבה בעזה ולהחזרת החטופים. את ההפגנה, שהתקיימה תחת כותרת של שותפות ערבית-יהודית נגד המלחמה, הובילה ועדת המעקב לענייני החברה הערבית, יחד עם קואליציה של ארגוני שלום וחיים משותפים.

המפגינים הערבים הרבים, שנהרו באוטובוסים מערים ומכפרים רבים ללב תל אביב, מסמלים שבירה של עוד חסם נפשי בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל. ייתכן שהם אף מהווים עוד לבנה קטנה בבסיס של מחנה ערבי-יהודי פוליטי – שאולי בו טמונה התקווה האחרונה להחלפת המשטר המזוויע הזה.

זאת אינה הפעם הראשונה שהמחאה הישראלית-יהודית מתעכבת מאוד בהכלה ושיתוף של אזרחי המדינה הערבים. למחאה נגד ההפיכה המשפטית לקח שבועות רבים להבין את כאבו של הציבור הערבי בכל הנוגע להפקרות המשטרתית והממשלתית המתמשכת בעניין הפשיעה והרצח. נכנסנו למחאה הזו מהדלת האחורית, דרך המאבק על החיים. אך בסופו של דבר נפתחו השערים בפני מפגינים ודוברים ערבים.

בישראל של אז, לפני 7 באוקטובר, בצבץ לרגע באופק החשוך שיתוף פעולה פוליטי בין יהודים לערבים. ראשי המחאה התחילו לפלס דרך למנהיגות הערבית, ונציגיה עלו מדי פעם על הבמה. היו אפילו מי שהעזו להזכיר את הקשר בין האפליה, הגזענות והכיבוש של עם אחר להפיכה השלטונית שאליה חותרים בימין הקיצוני. ככל שהמחאה התעצמה, הבינו יותר ויותר אנשים שהמאבק על החקיקה בישראל, על מעמדו של בג"ץ ונגד הכרסום בדמוקרטיה קשור בחבל הטבור לכיבוש ולדיכוי של עם שלם, בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה; ושההפיכה היא דחפור 9D שאמור לסלול את הדרך להמשך אותו דיכוי ולהכשרת מפעל ההתנחלויות.

7 באוקטובר היתה בעיטה חזקה בבטן הרכה והרגישה של כולנו, והיא סתמה את הפה לקולות השלום והשותפות. האזרחים הערבים כאבו, התאבלו ופחדו בשקט, והטראומה הלא מדוברת והלא לגיטימית שלהם נדחקה הצידה. לצד הגינויים, ההוקעות והמחיר הכבד ששילמו בהרוגים, חטופים ועצורים, הם הואשמו בפגיעה במורל הלאומי ותמיכה בטרור אם העזו להתפלל לשלום ילדי עזה, ובבגידה אם פרסמו פוסט על ריקוד בכיתה. טירוף המערכות וחוסר השפיות התפשטו כאש בשדה קוצים.

‏>> רובד נוסף של דיכוי: האבל המושתק של האזרחים הפלסטינים

הנהגת החברה הערבית נהגה באיפוק ובאחריות מופתית בעיניי, וקראה להרגעת הרוחות ושמירה על שקט, על אף החרדה הקיומית שכולנו התמודדנו איתה – בין הרקטות מבחוץ ופצצות ההסתה והאלימות מבפנים. זה בלט במיוחד מול הנהגת החברה היהודית, שהסיתה ללא הפסקה. האזרחים היהודים, על כל גווניהם, נסוגו במהירות להתכרבל מתחת לאלונקה הציונית ושילבו ידיים תחת הסיסמה "יחד ננצח".

וכך חזרנו עשרות שנים אחורה במאבק המשותף על דמותה של הדמוקרטיה בישראל – המעוז האחרון שבו תלו אזרחים ערבים תקווה, למרות נתוני הפתיחה הקשים שלהם כלא-יהודים במדינת העליונות היהודית. הרי במדינה היהודית האזרח הערבי יכול להגיע על הנייר לכל עמדת מפתח כמעט בכל תחום – אקדמיה, מחקר, רפואה, היי-טק ואפילו ביטחון – אך הוא לא יכול להיות יהודי, זו התקרה היחידה שאין ביכולתו לפרוץ.

מאז קום המדינה על חורבות העם הפלסטיני, האזרחים הערבים קיימו משוואה עדינה וקשה בחיים המשותפים שנכפו עליהם, בין הזהות הפלסטינית לאזרחות הישראלית. פעמים רבות נפלנו ונכוונו – מהנכבה דרך טבח כפר קאסם, המשטר הצבאי, יום האדמה, תוכנית פראוור, אירועי אוקטובר 2000, חוק הלאום, אירועי מאי 2021 – רשימת הטראומות הקולקטיביות מתארכת והולכת. לצידה, מתארכת גם רשימת האכזבות הפוליטיות, מ"אדריכל השלום" שמעון פרס; מאהוד ברק, ש-97% מהמצביעים הערבים תמכו בו לראשות הממשלה; ולאחרונה מ"ממשלת השינוי" של יאיר לפיד ונפתלי בנט, ובני גנץ – שקשה להאמין שחברי הרשימה המשותפת נתנו לו פעם מנדט להרכיב ממשלה.

לפני ההפגנה בשבת, ההפגנה הקודמת שהובילה ועדת המעקב במרכז הארץ, ושבה נכחו נציגי כל המפלגות בחברה הערבית, היתה נגד חוק הלאום, באוגוסט 2018. התכנסנו אז, עשרות אלפי מפגינים, בכיכר רבין כדי למחות נגד החוק הגזעני הזה. מדינת ישראל ב-2025 היא תוצר מתגלגל של המוטציה החוקתית שלו ושל שאר החוקים הגזעניים שהכשירה הכנסת מאז בשם העם היהודי.

להעז לומר את האמת

כמעט 700 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר, ימים של הפגזות, השמדה, השטחה והרעבה בעזה, ועדיין מנהיגי המחאה בישראל אינם מכירים בכך שהפעלת עוד ועוד כוח אינה מחזירה חטופים ואילו הסכמים – כן; לא מכירים בכך שהכנעת ומחיקת חמאס אינן מטרות בנות השגה, ולעומת זאת, הסכם שיסיים את הסיוט המחריד הזה – כן וכן.

השבתת המשק והמחאה המתמשכת של החברה הישראלית ראויות להערצה ולכבוד. מדובר בכלי חזק מאוד בידי האזרחים. אבל כדי להעצים אותו ולגייס עוד שני מיליון אזרחים, ששוברים לאט לאט את מחסום ההשתקה והפחד ומתחילים להתנגד בפומבי – צריך להעז ולומר את האמת.

והאמת היא שאנחנו חייבים לפעול יחד כדי לסיים את המלחמה הזאת. האמת היא שסיום ההרעבה, ההרס וההרג הבלתי פוסק של חפים מפשע בעזה יסיים גם את הסבל של משפחות החטופים. האמת היא שהיום ברור שההקרבה היחידה שממשלת נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר מעוניינת בה היא הקרבת החטופים למען כיבוש עזה וטיהורה מתושביה – ושהם מטרפדים כל עסקה ומושכים זמן על חשבון מפלס הדם הפלסטיני, תוך ניצול סבלן של המשפחות. האמת היא שהדבר היחיד שעשוי להפחיד את הממשלה הזאת ולאיים עליה זו מחאה יהודית-ערבית משותפת באמת.

הפלסטינים בישראל ובכל מקום והחברה הישראלית היהודית הגיעו לאותו מקום. כדי להחזיר את כל החטופים חייבים הפסקת אש והסכם מדיני. אז לא הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו?

ויותר מכך, הפלסטינים אזרחי ישראל זקוקים לדמוקרטיה ואינם יכולים לשרוד בצל מדינת הלאום של העם היהודי; האזרחים היהודים זקוקים לה כדי לשרוד מול הקהילה הבינלאומית, שחיבקה והעריצה את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" במשך 77 שנה, וכיום מוקיעה אותה ומתנערת ממעשיה. אז לא הגיע הזמן להפנים מי באמת אויב העם כאן, מה זוממת ממשלת הימין המטורפת הזאת – שחולמת על ספא בעזה, בית מקדש בירושלים, אבן יסוד של התנחלות בגולן וחגיגת נדל"ן בביירות – על חשבוננו?

אל מול כל השחור הזה, מגיעה לנו קצת תקווה של שותפות גורל, מאבק משותף, ריפוי, שחרור ושיקום של שני העמים, שאולי ראינו את הבהוביה הראשונים בהפגנה בשבת.