הדמוקרטים הצליחו במבחן הראשון. המבחן המכריע לפניהם

מנהיג אפור שזכה לתהילה אחרי 7 באוקטובר. יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן בערב הפריימריז במפלגה, ב-20 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הפריימריז במפלגת הדמוקרטים עוררו שתי תגובות מנוגדות בשמאל היהודי: התלהבות מהתהליך הדמוקרטי, ואכזבה בקרב מי שציפו לרשימה מחויבת יותר למאבק בכיבוש. האכזבה התעצמה כעבור שלושה ימים בעקבות תגובתם הפבלובית והפופוליסטית של שלושת מובילי המפלגה לפרובוקציה המשיחית הרצחנית בכפר תל.

>> מחאת קפלן הולכת לכנסת וזה לא כל כך רע

באשר לאכזבה, באופן כללי אפשר לומר שהרשימה משקפת יותר את העמדות הממסדיות של מפלגת העבודה מאשר את עמדותיה של מרצ. באשר להתלהבות, אפשר לומר שהמהלך להצלת מפלגת העבודה ממפלה נוספת בבחירות הצליח בגדול, בזכות שילובם של פעילים שצמחו במחאה נגד ההפיכה האנטי-דמוקרטית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מפלגת העבודה ומרצ ירדו בהדרגה מ-56 מנדטים יחד בבחירות 1992 לארבעה מנדטים בבחירות 2022. אחרי טבח 7 באוקטובר הן היו בסכנת כליה. נעמה לזימי וגלעד קריב הבינו מיד את הסכנה, והכתירו למנהיגם את גיבור היום של השבת השחורה – יאיר גולן. מדובר במנהיג פוליטי כושל: איש אפור, איש צבא אקטיביסט אף יותר מגדי איזנקוט, שהוצנח לפוליטיקה על ידי עוד מנהיג כושל, אהוד ברק, כדי לחבור למרצ בסבב הבחירות השני ב-2019. גולן כיהן כח"כ וכסגן שר, לא השאיר שום רושם ציבורי, הפסיד לזהבה גלאון בפריימריז לראשות מרצ ב-2022, והוצב במקום הרביעי ברשימה שלא עברה את אחוז החסימה.

אבל פוליטיקה היא דבר דינמי, ואחרי 7 באוקטובר גם ביטחוניסטים שאיש לא חשב שיש להם כריזמה זכו להילה מחודשת. בסוציולוגיה כריזמה אינה נתפסת כתכונה אישית, אלא כתוצר של תקופה ושל הקשר היסטורי-פוליטי משברי, שבו הציבור נוהה אחר מי שמבטיח לחלץ אותו מהמשבר. מכאן נובעת צמיחתו של איזנקוט בסקרים, ומכאן נובע המפקד חסר התקדים בדמוקרטים: 112 אלף מתפקדים ושיעור הצבעה של 87%.

המפקד העצום והפריימריז הם תופעות חיוביות. אנשים מצטרפים מתוך ציפייה לשינוי. הצטרפותם של פעילים רבים כל כך יוצרת פוטנציאל לסחף ולהתארגנות על בסיס חברתי רחב, בלי תלות ביכולותיו של העומד בראש המפלגה. על אף התבטאויותיו המביכות, גולן מחויב עכשיו להתחשב בציפיותיהם של עשרות אלפי המתפקדים.

גם ההתלהבות מההישג וגם החשש שהדמוקרטים יהיו כוח פוליטי שמרני נובעים מאותו מקור: שילובם של פעילי מחאת קפלן במפלגה החדשה. תחילה אנתח את ההישג, ולאחר מכן את הסיבות לחשש.

קושי להעביר מחאה אזרחית לכלים פוליטיים. מחאה נגד ההפיכה המשטרית ברחוב קפלן בתל אביב, במרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

אחת הבעיות העיקריות של תנועות מחאה היא המעבר לפעולה בזירה הפוליטית. תנועות מחאה פורצות לרוב כאשר אזרחים חשים כי אין להם קול בזירה הפוליטית וכי אף מפלגה אינה מייצגת אותם נאמנה. במובן זה תנועות מחאה יוצאות נגד המערכת הפוליטית כולה ומאתגרות אותה.

דווקא משום כך, המעבר לזירה הפוליטית איננו פשוט. היגיון הפעולה של החברה האזרחית שונה מהיגיון הפעולה של המערכת הפוליטית. פעילי החברה האזרחית אינם נדרשים לתת מענה לכל הסוגיות העומדות על הפרק. הם יכולים להתמקד בנושא אחד בלבד, להיות עקביים ונאמנים לעקרונותיהם ולפעול גם בארגונים נוספים לפי רצונם. מפלגה היא ההפך הגמור. אי אפשר להיות חבר ביותר ממפלגה אחת, המפלגה נדרשת להתייחס למכלול הבעיות של המדינה, ולרוב נדרשת להתפשר על עקרונותיה לטובת הרצון להשפיע ולהשתתף במשחק.

האימפקט הפוליטי של תנועות מחאה איננו ישיר ומיידי, ולעיתים אף פועל בכיוון ההפוך. מחאת 2011 בספרד הולידה רק ב-2014 את מפלגת פודמוס. מחאת Occupy Wall Street בארה"ב ב-2011 הולידה מצד אחד את ברני סנדרס ואת הסוציאליזם הדמוקרטי, ומצד שני את דונלד טראמפ. שניהם יצאו נגד השחיתות בממסד המפלגתי של המחנה שלהם, אבל פנו לכיוונים מנוגדים. גם בישראל זה קרה: מחאת החיילים אחרי מלחמת יום כיפור הולידה הן את גוש אמונים הן את שלום עכשיו.

פוליטיקאים מנסים מצד אחד לנטרל את המחאה, ומצד שני להפיק ממנה הון פוליטי. מנחם בגין הצליח לתעל את מחאת הפנתרים השחורים לטובת הליכוד ולגייס את תמיכת המזרחים בפריפריה על ידי יצירת זהות משותפת של מזרחים ואשכנזים סביב השירות בצבא וזכויות היתר הבלעדיות של היהודים בארץ ישראל. יאיר לפיד ניצל את המחאה החברתית ב-2011, שדרשה סולידריות חברתית, צדק ושוויון בין כלל האזרחים, כדי להקים מפלגה שדרשה שוויון בנטל והסיתה נגד חרדים וערבים, שתי האוכלוסיות העניות ביותר. מפלגת העבודה נקטה טקטיקה של "קואופטציה", אימוץ מנהיגי מחאה תוך נטרול התנועה שממנה באו, וגייסה לשורותיה את סתיו שפיר ואיציק שמולי.

מה שקרה בדמוקרטים שונה, והוא בגדר הצלחה גדולה של המחאה. המפלגה לא רק ניצלה את סיסמאות המחאה בעד הדמוקרטיה ולא רק גייסה את ראשיה, אלא גם נתנה מקום לפעילים ואפשרה להם לבחור הנהגה המייצגת אותם. המפגש בין מנגנוניהן של שתי מפלגות בעלות היסטוריה, משאבים ומנהיגים ובין תנועה המונית תוססת הוא ייחודי ומעורר תקווה והתלהבות מוצדקות.

זה אמור להיות תפקידן של מפלגות במשטרים דמוקרטיים: לתווך בין החברה האזרחית למוסדות המדינה באמצעות דיאלוג רחב בין הציבור לנבחריו. המפלגה מייצגת את תומכיה ומבטאת את עמדותיהם, ואם הנהגתה אינה מייצגת אותם, הם יכולים להחליף את ההנהגה או לעבור למפלגה אחרת.

למד מ"הטעות" של אביו והקים מפלגה לא דמוקרטית. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, ב-7 במרץ 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כבר שנים שהדינמיקה הזו אינה מתקיימת בישראל. עומק נסיגתה של ישראל מן הדיאלוג בין המשטר לחברה האזרחית בא לידי ביטוי מובהק בהיעלמותן של מפלגות המאפשרות מפגש דמוקרטי בין הציבור, על מצוקותיו, ובין הנהגותיהן. מפלגת העבודה ניצחה בבחירות 1992 וחוללה מהפך במידה רבה הודות לעריכת פריימריז פתוחים גם לראשות המפלגה וגם לרשימה לכנסת. אבל לאחר רצח רבין נבהלה המפלגה ולא היתה מסוגלת לדון בשליטה בפלסטינים. היא בחרה בברק לראשותה, אף שהתנגד להסכמי אוסלו עוד בהיותו רמטכ"ל, מתוך אשליה שבתור איש צבא יהיה לו סיכוי להיבחר ולהמשיך את דרכו של רבין.

למעשה, כל המפלגות שקמו מאז רצח רבין נבנו סביב דמות של מנהיג אחד או שניים, שנתפסו כבעלי סיכוי להיבחר וקבעו את הרכב הרשימה לפי ראות עיניהם. זה התחיל עם מפלגת המרכז של אמנון ליפקין שחק ואיציק מרדכי, נמשך עם קדימה של אריאל שרון ושמעון פרס, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, יש עתיד של יאיר לפיד, ימינה של נפתלי בנט, כחול לבן של בני גנץ, ועכשיו – ישר! של איזנקוט.

היוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל היתה מפלגת שינוי של טומי לפיד, שעשתה מפקד ופריימריז והגיעה ל-15 מנדטים ב-2003, אך התפרקה בעקבות עימות בין לפיד האב ובין יתר חברי המפלגה. לפיד הבן למד מהתקדים של אביו והחליט לא לקיים במפלגתו הליכים דמוקרטיים. ניתוקו מציבור תומכיו בא לידי ביטוי בשקיעת המפלגה ובחיבור השגוי לבנט.

מאז רצח רבין נסוגה ישראל מעקרונות הדמוקרטיה, ומפלגות מחנה השלום לא הצליחו להציג חלופה להמשך השלטון הצבאי על הפלסטינים ולמשטר דיכוי גזעני המבוסס על עליונות יהודית. המחאות נגד ההפיכה המשטרית לא נגעו בשורשיו האנטי-דמוקרטיים של המשטר. חמור מכך, אחרי 7 באוקטובר הפרו "אחים לנשק" את הבטחתם לסרב להפציץ ילדים בעזה תחת שלטונו הבלתי לגיטימי של נתניהו. חברי הארגון לא רק התגייסו מיד, עוד לפני שקיבלו צווים, והקימו חמ"ל אזרחי, אלא גם היו שותפים לפשעי המלחמה שבגינם הובאה ישראל להאג.

מכאן נובעים החששות באשר לדמוקרטים. מאחר שהמפלגה נולדה מחדש מתוך המחאה, נשאלת השאלה אם היא מסוגלת להציג חלופה למשטר העליונות היהודית ולהיפרד מהמיליטריזם של מנהיגה ושל "אחים לנשק". האם תכיר בלגיטימיות של שיתוף כל המפלגות הערביות כמהלך דמוקרטי, ולא רק של מנסור עבאס, שאותו גולן מגדיר "ציוני"? האם תיתן מקום גם למי שאינם שייכים לאליטות החברתיות של המעמד הבינוני החילוני, ותתנתק מההתנשאות כלפי מי שאינם דומים לבני אותן אליטות? האם ימשיך השיקול השמרני של בעלי הקרקעות בקיבוצים ובמושבים להכתיב את יחסה של המפלגה לפריפריה המזרחית והערבית? האם השיקול השמרני של ההסתדרות ינציח את קיפוחן של קבוצות חלשות בשכר?

הפרו את ההבטחה לא לשרת בצבא תחת נתניהו. הפגנה של "אחים לנשק", ב-26 במרץ 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

בהיבטים האלה, תוצאות הפריימריז מעוררות דאגה מהולה בתקווה. את הסיבות לדאגה הסברתי לעיל. התקווה נובעת מכך שנראה כי מתפתח דיאלוג בין ראשי המפלגה והמועמדים החדשים שנבחרו ובין עשרות אלפי חברי המפלגה, המחויבים לפעול לשינוי המציאות ותיקונה.

תהליך הדמוקרטיזציה במפלגה ממחנה המרכז-שמאל, המתרחש לראשונה מאז רצח רבין, עשוי, אם ינוהל נכון, להיות צעד ראשון לקראת דמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית כולה. הדבר יחייב את הדמוקרטים לאתגר את שאר מפלגות האופוזיציה, שבמהלך השנים התנתקו מציבור בוחריהן וגייסו תמיכה בעזרת ליבוי איבה ופחד מפני שבט אחר.

המפלגות האלה התחמקו מהצגת חלופות מדיניות והותירו את השליטה והכוח בידי מנהיגיהן. הנתק בין המערכת הפוליטית לציבור בא לידי ביטוי גם במפלגות הקואליציה: הליכוד נמצא במשבר פנימי עמוק סביב שאלת בחירת הרשימה לכנסת; הציונות הדתית מתמודדת עם ביקורת פנימית על התמיכה בפטור מגיוס חרדים ומתנודדת סביב אחוז החסימה; וגם המפלגות החרדיות נתקלות בביקורת קשה מצד חרדים מודרניים ונשים חרדיות המבקשות שקולן יישמע. הצורך לנהל דיאלוג עם הציבור מאתגר גם את חד"ש, בל"ד, רע"מ ותע"ל. ביקורתם של מצביעים צעירים ושל נשים על היעדר ייצוג התבטאה בהקמת "מקום לכולנו".

הבחירות הקרובות יעמדו בסימן אירועי 7 באוקטובר, שבהם הגיע לשיאו חוסר התפקוד של המערכת הפוליטית כולה. הכישלון העיקרי באותו יום היה בראש ובראשונה פוליטי, יותר מאשר צבאי, והאחריות לו מוטלת לא רק על הממשלה הנוכחית, אלא גם על מפלגות "ממשלת השינוי". המהלכים שנקטו מאז הממשלה, הצבא והגורמים המשיחיים רק החריפו את המשבר.

שחקנים רבים מחוץ למערכת הפוליטית הישראלית יכולים להוביל לשינוי: ארה"ב, מדינות ערב, אירופה וגם הפלסטינים. האתגר של הדמוקרטים יהיה להכתיב סדר יום חדש שיתמודד עם השפל הגדול שאליו הגיעה ישראל ביחסיה עם הפלסטינים, ועם מכלול הסוגיות הכרוכות בו – המדיניות, הצבאיות, החברתיות, הכלכליות, התרבותיות והמוסריות – שכולן קשורות אלה באלה. תבחרו את השם המתאים – לידה מחדש, הקמת מדינה חדשה מההתחלה או מהפכה – אבל האתגר ברור. הצלחת תהליך הדמוקרטיזציה של הדמוקרטים תיבחן ביכולתה של המפלגה להוביל את המערכת הפוליטית כולה לדיון בשאלות היסוד הנוגעות לעתידנו המשותף במקום הזה.