newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חולשתה של ישראל היא לא צבאית, אלא היעדר דמוקרטיה

במקום לדבר על "קונספציה" שנכשלה, צריך לומר שמה שקרס ב-7 באוקטובר היתה האשליה שאפשר להחזיק בכלא עזה שני מיליון איש בלי שיתמרדו. כדי להתעורר מהאשליה הזו, צריך לתקן את כל החברה הישראלית

מאת:
תותח ישראלי ליד הגבול עם עזה, ב-19 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

בכוח צבאי לעולם אין די, אם אין יעד מדיני המכוון אותו. תותח ישראלי ליד הגבול עם עזה, ב-19 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

הטבח הברברי של ילדים, נשים וזקנים ביישובי הדרום השאיר את רובנו ללא מילים, עם כאב עצום, חוסר יכולת לדבר, לחשוב, ועם קושי עצום לתפוס את המציאות. כמו לגבי כל חולה פוסט-טראומתי מיד עלו זיכרונות מטראומות קודמות, מלחמת יום כיפור תחילה, מלחמת עצמאות, השואה, וההיסטוריון הסלבריטאי יובל נוח הררי הגיע עד לפוגרום בקישינב.

דרך הזיכרונות הטראומטיים של הקולקטיב הלכה והתפתחה השפה לדיבור על "המצב הבלתי נתפס", והתפתחה גם התגובה הרגשית האינסטינקטיבית: לנקום, להרוג, לכתוש, לשטח את עזה. הקנאים המשיחיים שלנו גם מנסים לתפוס טרמפ על ההזדמנות ההיסטורית, שהעניקו להם הקנאים האסלאמיסטים, ומבקשים לגרש את תושבי עזה ולהצית את הגדה ואת ערביי ישראל.

בניסיון להתחיל לחשוב על המציאות במונחים רציונליים, התחילו בתקשורת להשתמש בטרמינולוגיה של מלחמת יום כיפור, ששימשה כאסוציאציה מיידית ל"הפתעה" של השבת השחורה. מדברים על הפקרת החיילים (עכשיו יותר גרוע, אזרחים הופקרו), על ה"מחדל" של הממשלה (גם זה יותר גרוע הפעם), ומגדירים את מה שקורה עכשיו כמלחמה, עם שלב בלימה, שלב התארגנות, שלב התקפה, ושלב ההכרעה (סמוטריץ' כתב עליו כבר לפני שש שנים). יש אפילו גם מי שמפנטז שאחרי המלחמה, כמו אחרי יום כיפור, יתחיל מו"מ לשלום, רק לא יודעים עם מי ומתי.

בתקשורת אומרים שהפעם מדובר במלחמה ולא בסבב, אבל התקשורת משתמשת בשפה של סבב, מה שהופך את הסיטואציה הנוכחית לעוד סבב, נוראי ואכזרי ככל שיהיה. התגובה היא של סבב, הקריאות לחיסול החמאס זהות לסבבים הקודמים, ומכאן גם החשש הגדול שזה ייגמר כמו בסבבים הקודמים.

כדי להוכיח שמדובר ב"אירוע אחר", ב"מצב חדש שלא הכרנו", מדברים על ה"קונספציה" שכשלה, גם כן בהשראת יום כיפור. מכישלון ה"קונספציה" מסיקים שתי מסקנות מנוגדות. הגרסה הימנית אומרת שזה "או הם או אנחנו", וחייבים להמשיך להילחם ולהתיישב בכל הארץ ולדחוק את הפלסטינים החוצה. ב-1974, אחרי יום כיפור, השיח הזה הוליד את גוש אמונים. מצד שני, כמו "שלום עכשיו" אחרי עליית בגין לשלטון, עולה האמירה שה"כיבוש" הוא הבעיה, ועלינו להכיר בפלסטינים ולעשות איתם שלום.

אבל במקום לדבר על כישלון של קונספציות – כלומר על אופן ההבנה, הפרשנות וארגון העובדות הידועות לפי תפיסת העולם – אני מעדיף להתרכז באשליות. לצורך העניין, אשליות הן התעלמות מהעובדות מתוך חוסר יכולת להתמודד איתן. חוסר היכולת הזאת נובע מחולשה – חולשה כלכלית, חולשה צבאית, חברתית או פוליטית.

האשליה שמתנפצת לנגד עינינו היא שאפשר להחזיק שני מיליון אנשים במצור לזמן בלתי מוגבל (חלפו יותר מ-18 שנה מאז היציאה החד צדדית מעזה), בלי שהדבר יביא לפיצוץ. האשליה היא שניתן לדכא בלי סוף, כי יש לנו כוח צבאי. עובדתית זה נכון, יש לישראל כוח צבאי אדיר, כל הפצצות שבעולם, כולל הגדולה מכולן, המטוסים והטייסים הכי יעילים מדויקים, אספקת תחמושת בלתי נדלית מארה"ב, וגם מטריה דיפלומטית שהפכה כעת למטריה צבאית.

אז אם יש לנו כוח צבאי כל כך גדול, מדוע התפתחה האשליה שאפשר לשמר את כלא עזה (או גטו עזה, תבחרו), בלי לצפות שאסירים יתמרדו ויבקשו לפרוץ את גבולות הכלא? איך לא ראינו שהנהגת הנצורים בונה חיל אוויר באמצעות רחפנים, חיל ים באמצעות סירות, והיא מאמנת יחידות קומנדו קרקעיות, ולא רק חיל רקטות שמצויד בתחמושת המיוצרת בתעשייה צבאית תת קרקעית? איך השלינו את עצמנו, שניתן לקנות את החמאס בכסף ובאישורי עבודה לכמה אלפי פועלים, כשיש מאות אלפי מובטלים, וכי כל מה שחמאס רוצה הוא לשלוט ולדכא את האוכלוסייה בעזה?

אשליית כלא עזה

האשליות הן שמובילות לתפיסה שגויה של המציאות, מה שקרוי כעת, באופנתיות החוזרת ליום כיפורים, "קונספציה". האשליה הזו היא שעזרה להדחיק את המשמעות של האירוע הטראומטי הקודם, ההתקוממות של הפלסטינים נגד דחיקתם מבתיהם במאי 2021, שהתחילה בשייח' ג'ראח והתפשטה לערים המעורבות בתוך ישראל, המצולקות בפוסט טראומה של נכבה ומאוימות על ידי הגרעינים התורניים.

האשליה מנעה מאיתו להבין שמבחינת החמאס, כשהוא ירה על ירושלים להגנת אל אקצא המותקף על ידי מיליציות בן גביר והקנאים המשיחים, הוא ניסה לתפוס מנהיגות על כלל הפלסטינים ועל מאבקם נגד הנכבה המתמשכת ונגד משטר אפרטהייד משודרג, המפלג אותם בצורה יעילה. לא הבנו שההפגזות על ירושלים ועל ערי המרכז נעשו מתוך ידיעה עמוקה, שישראל תגיב תגובה פבלובית ותפציץ בעזה, וכך תעורר אהדה והזדהות בכל העולם, לא רק בעולם הערבי, עם הסבל של הפלסטינים בעזה.

לא הבנו שהודות לפרשנות שלו לאירועי מאי 2021, חמאס לא רק יצא מנצח, אלא גם הצליח להרתיע את הצבא מצד אחד ולאחד את העם הפלסטיני תחת הנהגתו מצד שני. לא הבנו שמדיניות ה"הפרד ומשול" שנקט הצבא, בכך שהפציץ הפצצות מדויקות על הג'יהאד האסלאמי תוך שהוא מעביר מסרים לחמאס לא להתערב, תתפרש כהצלחה של ההרתעה שהשיג חמאס אחרי ירי הרקטות ב"שומר החומות".

אי ההבנה ואי היכולת לראות את העובדות הכי גלויות הן לא תוצאה של קונספציה, אלא של אשליה, "אשליית כלא עזה" נקרא לה, אשליה שניתן להחזיק שני מיליון תושבים כלואים לכל החיים ושהם לא יתארגנו כדי להשתחרר.

אבל אם אשליות נובעות מחולשה, מהיכן נובעת החולשה הישראלית? הרי לישראל כוח צבאי אדיר, והנסיגה החד-צדדית מעזה העניקה לה לגיטימציה להשתמש בה בו כמעט ללא הגבלה. התשובה היא שהחולשה היא פוליטית, לא צבאית. החולשה היא בקריאות "תנו לצה"ל לנצח", בעוד ברור שלא תיתכן תמונת ניצחון מול עם המתנגד לשעבודו.

הריסות בח'אן יונס, אחרי הפצצה ישראלית, ב-25 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

המטרה היתה לגרור את ישראל למלחמה כוללת. הריסות בח'אן יונס, אחרי הפצצה ישראלית, ב-25 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

החולשה הפוליטית היא בחוסר היכולת לדמיין מוצא של שלום על ידי הידברות, מאז שנת 2000, כאשר אהוד ברק נטע את האמונה שאין לנו פרטנר. לכן  באינתיפאדה השנייה הישראלים היו משוכנעים שזאת "מלחמת אין ברירה" מול אויב אכזרי ורצחני, שהרג 1,000 ישראלים, רובם אזרחים, בפיגועי התאבדות, במטרה "לאזן" את 4,000 ההרוגים שלהם. ביום אחד, ב-7 באוקטובר, נרצחו יותר ישראלים מאשר בארבע שנות אינתיפאדה. רק זה יכול ללמד אותנו על עומק ההתנוונות של הדמוקרטיה הישראלית וכל מערכותיה.

החולשה הפוליטית היא בחוסר היכולת להבין שבכוח צבאי לעולם אין די, אם אין יעד מדיני המכוון אותו. החולשה הפוליטית מתבטאת בגישה החד צדדית לפלסטינים, שהגיעה למלוא ביטויה בנסיגה החד צדדית מהרצועה (המכונה בצורה מטעה "התנתקות"), שנתנה אכן רוח גבית לטרור, כפי שהזהיר הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון.

החד-צדדיות, שנועדה למנוע כניסה מסודרת של הרשות הפלסטינית לעזה, בתוספת החנק הכלכלי והמצור, הובילו לניצחון החמאס בבחירות 2006, ולחיזוק השיח של "אין עם מי לדבר". החד צדדיות של הנסיגה סייעה לישראל להפריד בין הגדה לרצועה ולמסד שליטה קולוניאלית קלאסית של "הפרד ומשול" – אבו מאזן שולט עבורנו בגדה המערבית והחמאס בעזה – שליטה שנתפסה כיעילה ומייתרת הסדר מדיני.

החולשה הפוליטית מתבטאת בכך שמאז 2005 קמו בישראל רק מפלגות לא דמוקרטיות בשליטת מנהיג אבסולוטי (קדימה, ישראל ביתנו, יש עתיד, כחול לבן ועוד) ללא מוסדות נבחרים, בלי אלטרנטיבה לשליטה הצבאית על הפלסטינים, ובלי דרך להדיח מנהיגים כושלים. החולשה הפוליטית היא זו שהפכה את בנימין נתניהו ל"ביבי מלך ישראל" ולמשווק הכי מוצלח של האשליות והשקרים. הכל פעל לטובתו. אבל שלא נטעה, גם מפלגות האופוזיציה פעלו לטובתו, כולן ישבו בממשלות שלו מאז 2009, וכולן שיתפו פעולה עם האשליה של כלא עזה.

עיקרה של החולשה הפוליטית, המזינה את אשליית כלא עזה, נעוץ בכך שאין דמוקרטיה בישראל. דמוקרטיה היא זו שאמורה להצמיח מנהיגות, להציע אלטרנטיבות, להחליף מנהיגים כושלים ולאפשר לאזרחים לדרוש מהם לקחת אחריות. אין דמוקרטיה בישראל כל עוד ישראל שולטת בפלסטינים באמצעות שלטון צבאי כפוי. זהו הפיל שבחדר, שגם המפגינים שקראו "דמוקרטיה-דמוקרטיה" במחאת קפלן לא הצליחו להתמודד איתו.

דווקא בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ויריב לוין הבינו היטב (ומאיר כהנא ניסח זאת זמן רב לפניהם) ששלטון העליונות היהודית והדמוקרטיה סותרים זה את זו, לכן חתרו ל"רפורמה" אנטי-דמוקרטית. הציונות הדתית היא הכוח הפוליטי היחידי שיודע מה הוא רוצה. היא בונה את כוחה מאז ההתנתקות, וכעת הפוליטיקאים שלה הם היחידים שיודעים מה התועלת שהם מבקשים להפיק מההזדמנות, שיצרו עבורם הקנאים האסלאמיסטים.

דרוש זמן לעכל ולחשוב

המתקפה הרצחנית בשבת השחורה כוונה במודע לחולל את הסיוט, שמפניו הזהיר נביא הזעם ישעיהו לייבוביץ': מלחמה כוללת בין ישראל לבין מדינות ערב שבה רוב העולם מזדהה עם הערבים. זאת המטרה, לגרור את ישראל למלחמה כוללת. חמאס יודע שרק לקנאים המשיחיים שלנו יש מטרה פוליטית ברורה, והוא מכיר את הקלות שבה ישראל נגררת לתגובה והסלמה בגלל עודף כוחה הצבאי והיעדר מערכת פוליטית מתפקדת.

התגובות במדינות ערב, בעולם המזרחי והדרומי, וגם בחוגים מסוימים במערב מראות שההימור הפוליטי של חמאס מצליח בינתיים. אל לנו להתבשם יותר מדי מהתמיכה האמריקאית ומנאום האהבה של הנשיא ביידן.

החמאס הוא אויב מר ואכזר אך מתוחכם ונחוש, הוא מוכן לתגובה הישראלית, וגם לוחמיו מוכנים להקריב את חייהם. ראשי החמאס יודעים שלא ניתן להרוג רעיון או לחסל תנועה בעלת אידאולוגיה, גם אם ישראל מסוגלת לתפוס כל אחד מהמנהיגים המסתתרים במנהרות. הם גם יודעים שהחברה הישראלית לא מסוגלת לספוג את האבידות שפלישה קרקעית לעזה תגבה. אם ישראל תיכנס לעזה ומשימת מיטוט החמאס תיפסק באמצע, זאת תהיה הפגיעה הכי קשה באמון של הציבור בישראל ביכולתו של הצבא להגן על האזרחים, אמון שכבר נפגע קשות בשבת השחורה.

בנסיבות אלה – אויב מר ואכזר ומשבר פוליטי עמוק – קשה מאוד להתעשת מההלם ומהזוועה, בלי ליפול למלכודת שטמן לנו חמאס בעזה. דרוש זמן לעכל ולחשוב. עלינו לבנות הכל מההריסות, את החברה, את המוסדות, את המערכת הפוליטית, את המדינה. לשם כך עלינו להסתכל למציאות בעיניים, בלי פחד, בלי תגובות מהבטן, ובלי אשליות.

עלינו להסתכל על היריב העומד מולנו, להבחין בין החמאס לבין שני מיליון תושבי עזה. עלינו להתבונן פנימה ולהבין שיש לנו כוח, והכוח הוא החברה האזרחית המתארגנת בסולידריות לעזרה הדדית מרשימה. זה הבסיס, זה לא רק "עם ישראל" הלוחם, אלא כלל האזרחים, כולל האזרחים הערבים שמזועזעים לא פחות מהזוועות ומתגייסים להציל ולעזור, וכולל גם את החרדים, שאינם משרתים בצבא אבל מצפים שנראה אותם כחלק מהחברה.

מתוך הכוח האזרחי חייבים להתעקש על שחרור כל החטופים והחטופות תחילה, גם אם זה אומר הפסקת אש שתאפשר התחלת מו"מ על עסקת חילופי שבויים כוללת. להסתכל למציאות בעיניים זה אומר לא להיגרר למלכודת, שטמן לנו החמאס, ולהיכנס קרקעית לעזה, מה שיוביל למלחמת גרילה של שנים בסמטאות העיר העליונה ההרוסה והעיר התחתית במנהרות.

כך צריך להבין את המסר של הנשיא ג'ו ביידן: "אל תפעלו מהבטן, אל תעשו את הטעויות שעשתה ארה"ב אחרי הפלת מגדלי התאומים". הרמז ברור: לא לעשות את הטעות של ארה"ב בכיבוש אפגניסטאן ובמלחמתה חסרת התועלת בטליבאן.

ברחובות ישראל ביידן זוכה לאהדה, בעולם הערבי הרבה פחות. שלט תמיכה בביידן בנתייבי איילון, 18 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

לא כדאי להתבשם יותר מדי  מהתמיכה האמריקאית. שלט תמיכה בביידן בנתייבי איילון, ב-18 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

רק אחרי שתיבלם האווירה המתלהמת לנקמה ולכניסה קרקעית, צריך לתבוע אחריות מנתניהו וגם למנוע מבן גביר וסמוטריץ' לכהן בממשלה, ולא לאפשר להם להצית אש בגדה המערבית ובתוך ישראל. אם נתניהו יוחלף על ידי האופוזיציה בתנאים הנוכחיים של קריאות נקם וניצחון, האופוזיציה תיכשל, וזה יהיה אסון. הצבעת אי-האמון הקונסטרוקטיבי להחלפת הממשלה במסגרת הכנסת הנוכחית צריכה לבוא רק אחרי חילופי השבויים והורדת הציפיות לפתרון צבאי לרצועת עזה. אין גם מה לרוץ למו"מ ישיר בין שתי מערכות קורסות, ישראלית ופלסטינית, כי הוא לא יוביל לשום מקום. דרושים מבוגרים אחראים וחזקים שיתווכו בנחישות, כפי שעשו ממשלת בריטניה ואירלנד לבניית הסכם בצפון אירלנד המדממת

מובן שצריך בחירות חדשות, אבל לשם כך צריך לבנות מפלגות חדשות, "פריש מיש" קרא לזה יאיר גולן, עם חזון כולל לחברה הישראלית, גם של הכלת הניגודים הפנימיים, וגם של חיים ביחד בשלום עם הפלסטינים בתנאים של צדק ושוויון. הדבר האחרון ייקח זמן, לא בונים מפלגות דמוקרטיות מהיום למחר, וצריך להיגמל מהנטייה האנטי-דמוקרטית להקים מפלגות סביב מנהיג אבסולוטי, גם אם מדובר במנהיג.ה פופולרי.ת שצמח.ה במחאה או במלחמה.

ומעל לכל צריך לזכור שיש לנו כוח, ושיש כבר עתה מספיק התארגנויות והתגייסות לעשות את כל זה, בשכל ובמחשבה תחילה. רק צריך להתחבר למציאות, לבני אדם ולרצון אנושי הטבעי לחיות, לחבר בין קבוצות וארגונים, ולשבטים האחרים שאינם כמונו. צריך להפסיק את האשליות, אבל גם להתחיל להעז לדמיין מציאות אחרת. בלי זה אין פוליטיקה, או כפי שכתוב במקורות, באין חזון ייפרע העם.

פרופסור לב גרינברג הוא מחבר הספר "שלום מדומיין שיח מלחמה – כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל" (רסלינג 2007)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf