במצבי חירום כמו קורונה, ישראל לוקה בעיוורון מגדרי מתקדם

"אנחנו מקוות שיום אחד לא יהיה צורך ביום האישה", מאחלות מדי שנה נשים פמיניסטיות, ביום שקבע האו"ם ב-1977 כיום בינלאומי החוגג את הישגי המאבק לשוויון מגדרי, ואכן, המהפכה המשמעותית ביותר במאה ה-20 היתה גם האלימה פחות מכולן – המהפכה הפמיניסטית.

ישראל מסרבת ליישם את החלטה 1325, האמורה לשתף נשים בהחלטות במצבי חירום. אחות מעניקה חיסון למורה בבאר יעקב (צילום: אבי דישי / פלאש 90)

אולם אם יש משהו שהשנה האחרונה לימדה אותנו זה שתקופת משבר והטיפול בה מציבים אתגר משמעותי באיזון ושמירה על זכויות אזרח וזכויות אדם, וזכויות נשים וילדים – כמו גם הדאגה לרווחתם ולביטחונם – נדחקים בקלות אל תחתית סדרי העדיפויות.

תוצאות חוסר הטיפול הייחודי בהגנה על זכויות נשים וביטחונן ניכרות במספרים ברורים. אנו רואים כי הפגיעה התעסוקתית בנשים חמורה יותר, כי יש עלייה משמעותית באלימות בתוך המשפחה, דו"ח מרכז סיוע מצביע על עלייה כוללת בפניות ככלל, ובפניות הנוגעות לגילוי עריות בפרט.

ב-11 במרץ 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על הקורונה כמגיפה עולמית, וקרא לנקיטת צעדים לבלימת התפשטות הנגיף. הכתובת לא רק שהיתה על הקיר, היא הופיעה גם על דפי האינטרנט במסמכים מפורטים, והכילה הצעות מושכלות למדיניות שתמנע, או לפחות תצמצם, את הפגיעה בנשים בעקבות המשבר.

מסמך של הבנק העולמי שפורסם באפריל 2020 פירט את הסיכונים לנשים בתקופה זאת לפרטי פרטים והציע דרכי פעולה אפשריות. מסמך דומה פורסם באותו שבוע גם על ידי האו"ם. שני המסמכים ומסמכים נוספים התריעו לא רק על הסיכון לפגיעה כלכלית ותעסוקתית, אלא גם על החשש מהזנחת בריאותן הפיזית והנפשית של נשים, ומעלייה בשיעורי האלימות המגדרית.

עם זאת, הטיפול של ישראל (ושל מדינות אחרות) לקה בעיוורון מגדרי מתקדם מבחירה. בישראל בלטה הסקיוריטיזציה של המגיפה והצגתה כמשבר ביטחוני. האויב אמנם בלתי נראה, ונטול אינטרסים מדיניים, אך מדובר במבצע צבאי – הטיפול בו מתבצע על ידי המל"ל, כוחות הביטחון מגויסים לתפעול המשבר, וכלל אזרחי המדינה מתבקשים להיכנס מתחת לאלונקה, נשים וילדים תחילה.

מדינת ישראל, השרויה תודעתית במצב חירום תמידי, בוחרת כבר 21 שנה שלא ליישם את החלטה 1325 של האו"ם, שלפיה מצבי סכסוך אלים מסוכנים יותר לנשים וילדים וכי על נשים להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. אם כן, רק טבעי עבור המשטר שלא ליישם את הגישה הנגזרת ממנה – שיתוף נשים בתהליכי קבלת החלטות – גם במשברים אחרים.

פעולתו הראשונה של המטה הפמיניסטי לשעת חירום, שהוקם כקואליציית ארגונים עם פרוץ המשבר, היתה קריאה לשיתוף נשים בתהליך קבלת ההחלטות במל"ל – שכמובן נדחתה על הסף.  וכך לאורך כל המשבר, נותרו נשים מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות יחד עם האינטרסים והצרכים שלהן.

כאשר מחתה השרה מירב כהן על חוסר בייצוג נשי בקבינט הקורונה, ענה לה נתניהו: "גם אני שואל לפעמים באמצע הלילה למה הרמזור אדום. יש הרבה דברים שאין בהם היגיון". משפט זה, שנראה סתום, בעיקר לאור העובדה ששיירת הרכבים של נתניהו אינה עוצרת באדום, התעלמה גם מההיגיון הברור של הפעלת רמזורים בשעות הלילה – הצורך לשמור על ביטחונם של הולכי הרגל והנהגים דווקא כשהראות הלקויה והתנועה הדלילה עלולים לגרום להם לנהוג בשאננות. אותו היגיון שנדרש כדי להבין שייצוג נשים וצרכיהן חייב להיות חלק מרסן בכל תהליך קבלת החלטות, גם ובעיקר במצבי חירום.

נראה שללא שינוי רדיקלי, השינוי הליברלי, החשוב בפני עצמו, תלוי תמיד בשערה, מאוים ממצבי החירום שעוד יגיעו. שנים רבות יעברו עד שנוכל לא להיאבק על זכויות היסוד שלנו ביום האישה, וגם אז, אולי עדיף שנמשיך לציין אותו ולו רק כדי לחגוג.