בית חלומותיי חרב כליל. לעולם לא אסלח לישראל ולעולם
אחרי שהצבא הישראלי הרס את בית ילדותי, השקעתי שנים בבניית בית חדש למשפחתי. כשנאלצנו לברוח במאי לא הצלחתי אפילו להיפרד מהבית, לא יכולתי לבקש ממנו להישאר חזק ויציב ולחכות שנחזור. עכשיו, כמו רוב בתי ח'אן יונס, הוא הפך לערימת אבנים
"הבית הזה היה הביטחון, היציבות, הזיכרונות והחלומות שלי במשך יותר מ-20 שנה". הריסות ביתה של רווידה עאמר בח'אן יונס, מצד ימין של הרחוב, ב-14 באוקטובר 2025 (צילום: באדיבות רווידה עאמר)
אלה אמורים היו להיות רגעי שמחה. אחרי שחיכינו להפסקת אש במשך זמן רב כל כך, דמיינתי לעצמי שעם בואה נקבל סוף סוף הזדמנות להתאבל על בני משפחה וחברים שאיבדנו בשנתיים האחרונות, ולהתחיל באיסוף שרידי חיינו המנותצים. אך במקום זאת, איני מצליחה להפסיק לבכות מאז ששכן שלח לי סרטון, בעקבות נסיגת הצבא הישראלי מהאזור, ובו תל הריסות שניצב היכן שפעם עמד ביתי.
ההלם היה גדול מאוד. הבית הזה היה הביטחון, היציבות, הזיכרונות והחלומות שלי במשך יותר מ-20 שנה, כולל כמעט כל השנתיים האחרונות של הג'נוסייד. נאלצנו לעזוב אותו במאי, כשישראל הורתה על פינוי חלקים גדולים מח'אן יונס, בהם השכונה שלי, אל-פוח'ארי.
מאז שעזבנו, התפללתי כל יום שהבית לא ייפגע מהבולדוזרים והטילים הישראליים. עקבתי אחרי החדשות באדיקות, מייחלת לכל עדכון על גורל ביתי. אבי הותש, פיזית ופסיכולוגית, מרוב דאגה.
שכנינו היו הראשונים לחזור לאל-פוח'ארי אחרי שהצבא הישראלי נסוג משם בסוף השבוע שעבר, כחלק מהסכם הפסקת האש. כשהגיעו, הם בישרו לנו את החדשות האכזריות: צבא הג'נוסייד הפך את בתינו לערימות אבנים. סרקתי בעיניי את הסרטון ששלחו, בניסיון לראות אם נותר איזשהו חלק מהבניין שעדיין עומד, אבל לא הצלחתי למצוא כזה. הבית נהרס לחלוטין.
חששתי שאבי יתרסק מהזעזוע, אבל הוא היה חזק. אני הייתי זו שצנחתי לרצפה.
הרס רודף הרס
בניית הבית הזה היתה מסע ארוך ומפרך, שהתחיל באובדן אחר: הרס בית ילדותי במחנה הפליטים ח'אן יונס על ידי הצבא הישראלי באינתיפאדה השנייה. זה קרה בשנת 2000, כשהייתי רק בת שבע. אני זוכרת שישבתי על ההריסות וסרקתי את האזור בחיפוש אחר החפצים שלי, מסתכלת על האנשים שהגיעו לאזור ההרוס כדי לדווח, לראות מה קורה או להציע תמיכה.
אני עדיין זוכרת כל פרט ופרט מהיום הזה. אבל אז לא יכולתי לעשות דבר. היום אני מסרבת לשתוק, ולכן אני צועקת כאן, ומדווחת לעולם על אותו אובדן לא הוגן שני של משפחתי.
אחרי שהבית הראשון נהרס, גרנו שנתיים במגורים זמניים על החול, בלי שירותים, דלתות או חלונות. לעיתים קרובות נאלצנו להתמודד עם חרקים ומכרסמים, או עם הצפות ביוב. הוריי מחו בפני הרשות המקומית, ודרשו שיספקו לנו בית חדש וקבוע. בסופו של דבר, קיבלנו בית קטן באזור אל-פוח'ארי. הוא היה בית פשוט מאוד – לא גדול מספיק למשפחה של שבע נפשות – אך חשנו הקלה מכך שנמצא לנו מחסה הולם.
מאז שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה ב-2013, עבדתי ללא הרף על שיפוץ והרחבת הבית, כך שיתאים יותר לצורכי משפחתי. כמורה ועיתונאית, השכר שלי מעולם לא היה גבוה, אך התעקשתי כל שנה להוסיף משהו חדש לבית: חדר נפרד לאחיותיי, סלון, שכבת צבע, ובהמשך קומה שנייה מלאה.
כל המאמצים נמחקו. פלסטינים שחזרו לח'אן יונס שבדרום רצועת עזה, אחרי הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס, ב-11 באוקטובר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
במשך עשר שנים ארוכות עשיתי בעצמי את כל מה שיכולתי, וחסכתי כדי לשלם לאחרים על מה שלא יכולתי לעשות. נשחקתי כלכלית וגופנית, אבל הייתי נחושה להפוך את החזון למציאות. אפילו אימא שלי, שסובלת מבעיות קשות בעמוד השדרה, עזרה ככל שביכולתה כדי ליצור עבורנו את הבית המושלם.
סיימנו את עבודות הבנייה שלושה חודשים בלבד לפני 7 באוקטובר, אחרי שכבר גרנו בבית הזה יותר מ-20 שנה. הסתכלתי עליו בגאווה: הבית הנוח שהבטחתי להוריי לעת זקנתם. אבל השבוע, כשגילינו שהוא היה עוד קורבן של המלחמה הזאת, הבנתי שכל מאמצינו נמחקו.
בלי להיפרד
לפני המלחמה לא אהבתי לצאת מהבית. כשהייתי חייבת לצאת, הייתי מסיימת את כל מטלותיי בחוץ במהירות הרבה ביותר האפשרית ואז חוזרת הביתה. אהבתי את הביטחון והרוגע שהוא סיפק. אחותי היתה צוחקת לעיתים קרובות על הזמן הרב שביליתי בבית, זמן שיכולתי לבלות עם חברים או בני משפחה.
כשהתחילה המלחמה, נהגתי לומר שאני מוכנה לסבול כל דבר, העיקר שהבית יישאר עומד. לא היה אכפת לי למות, פשוט לא רציתי לאבד אותו. ייחלתי להפוך לגיבורת-על שנושאת עימה את הבית לכל מקום שאליו היא הולכת.
אבל כשהפצצות והרחפנים של ישראל החלו לאיים על חיינו במאי, לאחר שהצבא הורה על פינוי רוב ח'אן יונס, נאלצנו לברוח – בלי החפצים שלנו. בחרתי להותיר את הכול מאחור כדי להציל את אימא שלי מצלילם האיום של הכדורים שנורו מהרחפנים.
לא הצלחתי אפילו להיפרד מהבית שלי. לא יכולתי לבקש ממנו להישאר חזק ויציב ולחכות שנחזור אליו.
אחרי שנאלצנו לעבור למחנה הפליטים ח'אן יונס, הייתי יושבת לבד בכל פעם שהרגשתי עייפה ומפוחדת, ומדמיינת את הבית שלי, את השלווה שבו – את חדרי, מיטתי, כל פינה במבנה. אחיותיי ואני היינו מדברות על הזיכרונות שלנו ממנו ובתוכו, על שלבי עבודות הבנייה, וכיצד מנענו מעצמנו צרכים בסיסיים כדי לחסוך כסף לשיפוצים.
שלושת החודשים שבהם חייתי בבית הגמור והיפהפה הזה לפני המלחמה לא הספיקו. הייתי נחושה לחיות בו עד סוף חיי. קיוויתי למות כשהקירות האלה, שעמלתי כל כך קשה לבנות, חובקים אותי.
אבל עכשיו, כמו רוב העיר שלי, לא נותר ממנו דבר חוץ מהריסות. אנחנו עומדים בפני אותו חורבן כמו לפני 25 שנה, אבל אני לא יודעת אם יהיה לנו הכוח לבנות שוב מחדש. האם נפשי, ליבי וגופי נכנעו לתשישות?
ביתי היקר, הלוואי שהייתי יכולה לנשק ולחבק אותך לפני שעזבנו. הלוואי שהיית חזק יותר, שהיית שורד, אבל מכונת המלחמה התישה אותך. אף פעם לא אסלח לעולם. המלחמה אולי הסתיימה, אבל לנו לא נותר מקום לגור בו.
רווידה עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
