בישראל לא צריך לחפש את העבר הקולוניאלי. הוא הווה מתמשך

ביום העצמאות בשבוע שעבר, חזרנו להזכיר במרחב הציבורי הישראלי את הנכבה. לא בישראל, אבל מול השגרירות שלה, בבריסל, עיר מגורינו. יחד עם חברים ופעילים, שציינו לראשונה את הנכבה דווקא ביום העצמאות. חלקנו ישראלים, או ישראלים לשעבר וכולנו יהודים. השיחות בינינו סביב הכנת הכרזות העלו שאלות לא פתורות. ״זה יום עצמאות?״ של ״ישראל?״. כן, התעקשתי. גם אם אני לא אוהב את היום הזה ובטח לא תומך בקיומה של מדינה יהודית, זו מציאות שעלינו לשנות ואין טעם להתכחש לה.

מרגע שנעמדנו מול השגרירות עם שלט שמציע ״זיכרו את הנכבה״, לקח בדיוק דקה עד שמאבטח מהשגרירות יצא אלינו ובאגרסיביות ניסה לחטוף מידינו את השלט. פנינו אליו מיד בעברית ודרשנו שיפסיק להתנהג כמו… ישראלי? טוב, לא אמרנו את זה, אבל זה הרגיש ככה בדיוק. החוצפה שלו לנהוג כלפינו בחוסר נימוס כזה הזכירה את הבית. זיכרון לא נעים. אחר כך הוא כינה אותנו ״פחדנים״ וקרא למשטרה. היא נענתה לפנייתו, ושוטר ביקר את אחד הפעילים בביתו והזהיר אותו לבקש להבא אישור להפגנה.

בישראל, יום העצמאות, ולפניו יום הזיכרון, הם צמד הימים הלאומיים הטעונים ביותר בשנה. האבל על השכול  היהודי, רק היהודי, חודר לכל פינה. ההיפוך בתום יום הזיכרון, והתפרצות חגיגות העצמאות, הוא המאניה שמיד אחרי הדפרסיה. ישראלים יוצאים לפארקים לצלות חיות על האש, זורמים לרחובות ומתגודדים סביב במות הבידור כדי לשיר על ארצנו הנהדרת. זה מטריד מאד, ולכן מזה עשרים שנה אני עסוק ביום הזה לצאת לרחוב כדי להזכיר לישראלים את המחיר הנורא שהיה (ועדיין!) להקמת המדינה היהודית.

למרבה הצער, ישראלים יהודים שמזכירים את הנכבה ביום העצמאות בישראל כמעט נעלמו. יש כמובן לא מעטים שמסתייגים ואף נחרדים מההילולה הלאומנית, אבל הם מסתגרים בבתיהם, נועלים את החלונות, ומקווים (לשווא) שקולות המטס המיליטריסטי החגיגי, שמפלח את השמיים לכל אורכה של הארץ, לא יחדור למרחב האינטימי שלהם.

ממרחק, מבריסל, עוצמות הרגשות והחשיפה לימים הלאומיים קלושות בהרבה. הן נמצאות בזיכרון ובמרחבים הווירטואליים של המדיות השונות. הפער בין האינטנסיביות של יום העצמאות בישראל לבין החוויה שלו ממרחק מעידה שהחיים הממשיים עדיין כאן, ולא עברו לחלוטין למדיות החדשות.

המרחק הגיאוגרפי גם מאפשר לחשוב ביתר בהירות על הקולוניאליזם הישראלי. בישראל, המובן מאליו – היותה של ישראל מפעל כיבוש ונישול – התעמעם בשטף החיים הלחוצים. המרחק של כמה אלפי קילומטרים והרוגע היחסי של החיים באירופה אפשרו לי להבין את אחד המאפיינים היחודיים של הקולוניאליזם הישראלי לעומת אחיו בארה״ב, קנדה ועוד: בישראל הוא כאן ונתון בפנינו, ללא צורך בתיווך כלשהו.

במדינות אחרות, שנוסדו על ידי קולוניאליזם התיישבותי, נישול הילידים דהה והלך. הוא נותר במבנים כלכליים, תרבותיים ולשוניים שמצריכים תיווך אקדמי או אקטיביסטי כדי לחשוף אותם. לדוגמא, בארצות הברית ניתן להתפעל מהנוף, מבלי לראות כלל סימנים של החיים של האומות הראשונות במרחב. כדי לראותם צריך לחקור אל מעבר למה שניתן במבט.

בישראל, לעומת זאת, פלסטין נמצאת בכל כך הרבה מקומות, למרות מאמצי המחיקה וההכחשה. אי אפשר להסתובב בשכונות טלביה וקטמון בירושלים המערבית ולא להבחין בבתים הערביים המרשימים, שישראלים יהודים חיים בהם מאז הנישול של הפלסטינים ב-1948. כך גם ביפו, חיפה וקיבוצים רבים. והנישול הזה ממשיך גם בימינו. הנכבה מתמשכת, כידוע. בשכונת שייח׳ ג׳ראח פלסטינים מגורשים בימים אלה מבתיהם לטובת מתנחלים ישראלים.

מנקודת המבט הזו הנכבה אינה זיכרון שיש לנצור, כפי שהשלט שלנו מציע. היא ממשות עכשווית שהחלה ב-1948 ולא חדלה עד ימינו. ואולי ניתן להבין אחרת דווקא את המושג זיכרון? הוא אינו משהו שקרה ועבר. הוא קיים בתוכנו. ״הכל מתממש בזיכרון״, לימדה אותנו חנה ארנדט. החוויה האנושית אינה אלא זיכרון מתמשך ולכן הציווי ״זכרו את הנכבה״ מציע לפקוח את העיניים לראות את הנכבה הנוכחת כיום. בזיכרון של הפליטים המגורשים, אבל גם במניעת השיבה של צאצאיהם ובתנאי חייהם הבלתי נסבלים בעזה ובמחנות הפליטים ברחבי המזרח התיכון.

כתושבים פריבילגים באירופה חשוב לנו להזכיר גם את האחריות של היבשת, ״אֵם הציונות״. ללא התמיכה הנלהבת של אירופה, מתחילת המפעל הציוני עד ימינו, הנכבה לא היתה מתרחשת, והפלסטינים לא היו מגורשים ממולדתם. כישראלים לא ציונים אנחנו מייחלים ליום בו נוכל לשוב למדינה עצמאית באמת ולא מדינה שנשענת על כוחה הצבאי ועל אירופה וארה״ב.

איתן ברונשטיין אפריסיו הוא מנהל שותף בדה-קולונייזר