באוהל בין החורבות, נחנך הפסטיבל הראשון לסרטי נשים בעזה

הצופים נעו בין ריכוז קודר להתייפחויות קולניות. אירוע הפתיחה של פסטיבל סרטי נשים בדיר אל-בלח, מרכז עזה, ב-26 באוקטובר 2025 (צילום: מוחמד סכיכ)

בקצה שטיח אדום מאולתר, שנפרש בין בניינים הרוסים בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה, ישבו כמה עשרות פלסטינים מול מסך טלוויזיה גדול. דממה השתררה עם תחילת הסרט, והצופים נעו בין ריכוז קודר להתייפחויות קולניות בעוד חוויותיהם מהשנתיים האחרונות משתקפות לנגד עיניהם במהלך שעה וחצי. הסרט היה "קולה של הינד רג'ב", ​​וההקרנה סימנה את פתיחת הפסטיבל הבינלאומי הראשון לסרטי נשים בעזה.

"בכיתי בזמן שצפיתי בסרט", אמרה ניהאל חסנין, אחת המשתתפות, למגזין 972+ לאחר ההקרנה ב-26 באוקטובר. מוקדם יותר השנה, היא איבדה שלושה מבניה בתקיפה אווירית ישראלית על ביתה בבית לאהיא; כעת היא מתגוררת במחנה אל-ג'זארי בדיר אל-בלח, שם הוקרן הסרט. "זה העלה זיכרונות של אובדן ילדיי בבת אחת, יחד עם ביתי", אמרה חסנין.

>> "השכונה שלי היתה אחת מהיפות בעזה. כל מה שנותר זה הריסות"

"קולה של הינד רג'ב", ​​בבימויה של הקולנוענית התוניסאית כאות'ר בן הניה, משחזר את רצח הילדה הינד רג'ב בת ה-5 ושישה מבני משפחתה על ידי חיילים ישראלים, כשניסו להימלט מעזה ברכב בינואר 2024. הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים של ונציה בספטמבר, זכה בפרס חבר השופטים וכן בתשואות סוערות של הקהל במשך 23 דקות. לאחר מכן זכה בכמה פרסים יוקרתיים נוספים, מה שהופך אותו לאחת היצירות הערביות המוערכות ביותר השנה. ההקרנה סמוך לעיר הולדתה של רג'ב בעזה היתה הראשונה בעולם הערבי.

פסטיבל עזה הבינלאומי לסרטי נשים נוסד על ידי הבמאי והחוקר הפלסטיני עז א-דין שלח, לשעבר נשיא האיגוד הבינלאומי לקולנוע ערבי, בשיתוף פעולה עם משרד התרבות הפלסטיני ומוסדות קולנוע מקומיים ובינלאומיים. לדבריו, הפסטיבל שואף להציג סרטים שהופקו, בוימו או נכתבו על ידי נשים – במיוחד בפלסטין, אך גם ברחבי העולם הערבי – ועוסקים בנושאים הקשורים לנשים.

האירוע הראשון, שאורגן תחת הכותרת "נשים אגדיות במהלך רצח עם", ביקש לשפוך אור על סבלן של נשים פלסטיניות בשנתיים האחרונות ולבסס מחדש חיי תרבות בעזה. "היה צורך בפלטפורמה אמנותית המייצגת נשים פלסטיניות ומאפשרת להן לספר את סיפוריהן לעולם דרך העדשה האישית שלהן", אמר שלח.

במשך שישה ימים, החל ב-26 באוקטובר – המציין את יום האישה הפלסטיני וכן את יום השנה לוועידת הנשים הפלסטינית הראשונה בשנת 1929 – ועד 31 באוקטובר, הוצגו קרוב ל-80 סרטים מיותר מ-24 מדינות מהמזרח התיכון, צפון אפריקה, אירופה ואמריקה. בהקרנות צפו למעלה מ-500 איש, נתון שמחוויר בהשוואה לנתונים שלפני המלחמה, כאשר למעלה מ-2,000 איש ביום היו מגיעים לפסטיבלי תרבות דומים בעזה.

מחווה לנשים הפלסטיניות שסבלו את זוועות המלחמה. אירוע הפתיחה של פסטיבל סרטי נשים בדיר אל-בלח, מרכז עזה, ב-26 באוקטובר 2025 (צילום: באדיבות פסטיבל עזה הבינלאומי לסרטי נשים)

לצד בן הניה, הפסטיבל חלק כבוד לעוד שתי נשים שעבודתן שירתה את המאבק הפלסטיני: הבמאית הפלסטינית חדיג'ה חבאשנה והבמאית הלבנונית המנוחה ג'וסלין סעב. חבר השופטים כלל קולנועניות בולטות כמו אן-מרי ג'אסיר, הבמאית סלין סיאמה והשחקנית ג'סמין טרינקה.

יוסרי דרוויש, ראש האיגוד הכללי של מרכזי התרבות בפלסטין, העלה את הפסטיבל על נס כ"אשרור העובדה שעזה אוהבת חיים למרות רצח העם, ושהיא יכולה להפוך הריסות למסך ועצב למסר של תקווה".

דרוויש ציין כי קיום הפסטיבל בזמן הזה הוא "מחווה לנשים הפלסטיניות שסבלו את זוועות המלחמה – מאובדן ומעצר ועד עקירה – ומגיע להן שסיפוריהן יספרו לעולם בכנות ובצדק".

להתגבר על מכשולים

לדברי שלח, האתגר הגדול ביותר בקיום הפסטיבל היה מציאת מקום, מכיוון ש"כל המקומות המתאימים בעזה נהרסו". הצוות נאלץ להקים אוהלים זמניים על רקע מבנים שקרסו חלקית; ללא חשמל, הם נעזרו בגנרטור. "התקשורת עם הבמאים וחבר השופטים היתה מסובכת", הוסיף.

התנאים בעזה לא אפשרו לאלו שביקשו לנכוח פיזית בהקרנות ונדרשו לנסוע מרחקים ארוכים יותר. ניבין אבו שמאלה, עיתונאית שלפני המלחמה גרה בשכונת שג'אעיה במזרח העיר עזה וכעת עקורה באוהל במערב העיר, נהגה לדווח על אירועי תרבות, במיוחד פסטיבלי קולנוע, ברחבי הרצועה. המחיר הגבוה של התחבורה, בנוסף לשעה המאוחרת – הפסטיבל נפתח אחרי 15:30 – לא אפשרו לה להשתתף בפסטיבל הזה.

"אף שהמלחמה הסתיימה, עדיין קיים חשש להתנייד בלילה", הסבירה. "הייתי רוצה לצפות בסרטים, מכיוון שקשה להוריד אותם עם איכות האינטרנט החלשה".

"העולם התעייף מלשמוע חדשות על הרג, הרס ופצועים". הפעילה פאתן חרב מדברת באירוע הפתיחה של פסטיבל סרטי נשים בדיר אל-בלח, מרכז עזה, ב-26 באוקטובר 2025 (צילום: מוחמד סכיכ)

נלי אל-מסרי הצליחה להגיע וצפתה בכל שלושת הסרטים שהוקרנו ביום השני של הפסטיבל, שנערך במטה איגוד העיתונאים. היא התרגשה במיוחד מהסרט הקצר הירדני "הינד תחת מצור", שגם הוא עוסק בהינד רג'ב. "הסרט הזה השפיע עליי עמוקות", אמרה אל-מסרי למגזין 972+. "הוא דיבר בשם ילדי עזה, לא רק בשם הינד".

אל-מסרי קיוותה להשתתף ביותר מאירועי הפסטיבל, אך עלויות התחבורה, הקושי המתמשך בהשגת מזון ומים נקיים בכמות מספקת והטיפול בילדיה הפכו את הדבר לבלתי אפשרי. "נשים רבות נמצאות במצב דומה", אמרה. "אנו מקווים שהתנאים בעזה ישתפרו".

המסה מחמוד בת העשר לא ידעה על הפסטיבל מראש, אך בסופו של דבר נכחה בכמה הקרנות לאחר שהבחינה באנשים מתאספים סביב האוהלים הסמוכים למקום מגוריה. "זו הפעם הראשונה שאני משתתפת בפסטיבל", הסבירה. "שמחתי להיות כאן, ואני אפילו שמחה יותר על ההזדמנות לצפות במשהו על מסך. מתחילת המלחמה והפסקות החשמל לא הצלחנו לצפות בכלום. הלוואי שיהיו עוד פסטיבלים כאלה".

צופה נוספת, הפעילה הקהילתית פאתן חרב, רואה בקולנוע כלי חשוב לחיזוק עמידתן האיתנה של הנשים הפלסטיניות בעזה. "אמנות היא מסר אצילי והדרך הקלה והפשוטה ביותר להגיע לעולם בלי לומר יותר מדי", אמרה.

"העולם התעייף מלשמוע חדשות על הרג, הרס ופצועים", המשיכה חרב. "לכן עלינו לחפש דרכים אחרות להעביר את סבלם של תושבי עזה. אנו זקוקים בדחיפות לאירועים מסוג זה כדי לשפוך אור על מה שקרה ברצועת עזה במהלך מלחמת רצח העם – במיוחד עבור נשים, שנפגעו הכי קשה".

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי