אסיר משוחרר מהגדה: "הכלא הפך לבית מטבחיים"
דוח של "בצלם" על מתקני הכליאה בישראל חושף מציאות איומה של אלימות מינית, הרעבה והתעללות שיטתית. ג', שישב שנתיים במעצר מנהלי, מתאר בראיון את הזוועות שעברו עליו ומספר שאף על פי ששוחרר, "הפחד נשאר"
"בתוך הכלא הסוהרים קיללו, הרביצו, עשו כל מה שרצו". האסיר המשוחרר ג' מדגים כיצד סוהרים העבירו אותם בתוך הכלא (צילום: אורן זיו)
האסירים הפלסטינים ששוחררו מהכלא בחודשים האחרונים – בעסקאות חטופים או לאחר שסיימו לרצות את עונשם – חוששים לדבר עם התקשורת, ובוודאי שבעברית. זאת לאחר שחלק מהמשוחררים כבר נעצרו מחדש, וכמעט כל אסיר "זוכה" לביקורים מהצבא או משב"כ. "הם רוצים להעביר מסר לכל האסירים המשוחררים, 'אנחנו כאן, נבוא אליך מתי שנרצה'", אומר ג', אסיר פלסטיני שישב שנתיים במעצר מנהלי והסכים להתראיין ל"שיחה מקומית" בעילום שם.
ג', בשנות הארבעים לחייו, עובד בביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית – אחד מאותם מנגנונים שרק השבוע גורמים בצבא הגדירו את מידת שיתוף הפעולה איתם כ"גבוהה במיוחד", ואמרו שהם רואים בהם "שותף הכרחי ליציבות". שיתוף הפעולה הזה לא מנע את מעצרו של ג', ולא שיפר את היחס אליו בכלא. בריאיון הוא מתאר את תנאי הכליאה הקשים, את השינוי שחל מאז תחילת המלחמה, ואת ההתעללות השיטתית, הפיזית והנפשית, שחווה ושהיה עד לה, כולל אלימות מינית.
>> "היה כבר עדיף שיירו בנו": פלסטינים מעידים על התעללות בכלא
ג' מתגורר בכפר גדול בגדה המערבית, שכמו כפרים נוספים ועיירות רבות סגור מכל עבריו, וההגעה אליו כרוכה במעבר מחסום ברגל. הוא נעצר בביתו בסוף 2023, ובמשך שנתיים הוחזק במעצר מנהלי – ללא כתב אישום. "יש בכלא הרבה עצורים מהרשות מאז תחילת המלחמה, כולם [במעצר] מנהלי", הוא מספר.
לפי דו"ח "בצלם", שהתפרסם השבוע תחת הכותרת "גיהינום עלי אדמות: מתקני הכליאה הישראליים כרשת של מחנות עינויים", נכון לינואר 2026, לאחר השלמת העסקה בין ישראל לחמאס שבמסגרתה שוחררו מאות אסירים, ישראל עדיין מחזיקה בכ-9,200 אסירים פלסטינים.
"נעצרתי בתחילת נובמבר 2023, בתחילת המלחמה. הייתי בבית. יצאתי רגע לשכונה, בערך בחצות, וחזרתי הביתה. הם הגיעו לא בכלי רכב צבאיים, אלא ברגל, ופרצו את הדלת בלי לדפוק. הייתי עם אשתי, בתי הקטנה ותינוק כבן חודש. הכול התחיל באלימות.
"הם שאלו: 'איפה הנשק שלך?' אמרתי שאין לי נשק בבית, שאני חייל ברשות הפלסטינית והנשק שלי נמצא במשרד. הם אמרו שהם יודעים, אבל אולי יש לי נשק פרטי. אמרתי שאין. הם חיפשו בבית שוב ושוב, הרסו ושברו, ולא מצאו כלום. שאלו על המכונית, הורידו אותי אליה וחיפשו גם בה. הם שברו גם מכוניות אחרות בשכונה, ונכנסו לחנויות של אנשים אחרים. אחר כך הם הושיבו אותי בחוץ ל'חקירת שטח', מאחת בלילה עד תשע וחצי בבוקר, בקור. כל הזמן הם שאלו על הנשק".
משם הועבר ג' לבסיס סמוך. "הכניסו אותי לג'יפ. כבר בדרך החיילים התחילו להכות אותי, כל הזמן הרביצו וצעקו, 'עם ישראל חי'. בבסיס היו הרבה עצורים – זקנים, פועלים, ילדים. כל שניים-שלושה חיילים תפסו עצור, הרביצו לו והפעילו מצלמה. הם קיללו ודיברו על 7 באוקטובר. אחרי שלושה ימים העבירו אותי לכלא עופר, וכל הדרך הרביצו לי".
ג' ישב בכלא בצעירותו, והזדעזע מהתנאים שראה הפעם. "כשהגענו לעופר חשבתי שזה יהיה כמו אז, סתם כלא, אבל המצב היה גרוע מאוד", הוא מספר. "הכניסו אותנו לחדר קטן, חדר ענישה. היינו שם בערך 40 איש, אחד על השני. ביקשנו מים ולא הביאו. ביקשנו אוכל ולא הביאו. הגענו למצב שמרוב צמא שחררנו את הצינור המלוכלך של הניאגרה ושתינו מים מהשירותים. לא היתה שום אפשרות אחרת".
בהמשך הועברו עשרה מהעצורים לחדר אחר באחד האגפים. ג' זוכר במדויק את מספרי החדרים והאגפים שאליהם הועבר, את הימים והתאריכים. לדבריו, "בחדר שאליו הועברתי היו בגדים ישנים, שמיכות ומזרנים מלאים בדם. היה דם על הרצפה ועל הקירות. מראה לא נורמלי. אסירים מחדרים אחרים צעקו אלינו דרך החלונות: 'אל תיקחו את הבגדים, הם של אנשים שירו בהם ולקחו אותם – ואולי יחזירו אותם'. בחצות הגיעו אנשי שב"ס והוציאו אותנו. העבירו אותי לחדר 12, שבו היו אסירים ותיקים, אחד 22 שנה בכלא, אחר 20 שנה. שאלתי מה קורה כאן, והם ענו: 'פה נכנסים ויורים'.
"למחרת בבוקר נכנסה יחידה מיוחדת, 'כתר', לחדר אחר, מספר 8, וירו בעצורים כדורי פלסטיק. אחד נפגע ביד, אחר, אדם מרמאללה, נפצע ברגל – העצם שלו נשברה ויצאה החוצה. הם ירו בו, גררו אותו במדרגות, ותוך כדי גרירה הכו אותו באלות. אחר כך נכנסו לחדר אחר, שוב ירו לאנשים ברגליים וזרקו רימוני הלם. הרבה נפגעו מרסיסים. הכלא הפך לבית מטבחיים".
לאסירים פלסטינים המוגדרים "ביטחוניים" אין גישה לטלפונים ציבוריים. הטלפונים המוברחים שהיו בתאים לפני המלחמה הוחרמו, וכך גם מכשירי הרדיו. ביקורי משפחות בוטלו, ביקורי עורכי הדין צומצמו, וגם בהם עורכי הדין נמנעים לעיתים מלהעביר מידע, בגלל התנכלות וענישה מצד שב"ס. כך, הקשר היחיד שנותר לכלואים עם העולם החיצון עובר דרך אסירים שמשתחררים או עצורים חדשים שמגיעים למתקן.
>> "אנחנו לבד לגמרי. אין לי שום דרך להציל את הלקוחות שלי"
"בשלב מסוים כתבתי מכתב לאשתי וניסיתי להעביר לה אותו דרך בחור שעמד להשתחרר. כתבתי גם על הכלב הקטן שלי, גור שהבאנו, וביקשתי שישמרו עליו. לפני השחרור של אותו אסיר תפסו את המכתב. פשטו על התא שלנו, הכו והשפילו אותנו בגללו, ואנחנו אפילו לא ידענו שתפסו אותו. בהמשך גם פרצו לבית שלי בגלל המכתב הזה", מספר ג'.
לדבריו, הסוהרים הרבו לדבר בפני האסירים על המצב ולהתפאר באלימות הישראלית בעזה. "הם אמרו: 'הרסנו את עזה, היום הרגנו 100, אתמול 200, אתם תמותו', כדי ליצור לחץ נפשי. קצין תופס טלפון ומראה לך צילום או כתבה ואומר: 'תסתכל מה עשינו היום'. לפעמים מסרו לנו חדשות שקריות, למשל שנשתחרר בקרוב. כשהיו חדשות חשובות, הקמ"ן (קצין המודיעין; א"ז) ריכז את האנשים ואמר: 'עשינו כך וכך, הרגנו…' וכו'. הם לא דיברו בצורה מכובדת או רגילה. ביום שנחתמה העסקה הם נכנסו לתא ואמרו: 'חלאס, אתם לא משתחררים', והכו אותנו".
בכך לא נגמרה ההתעללות הפסיכולוגית בכלא, מוסיף ג' לתאר. "הם השמיעו ברמקול שירים בעברית – 'עם ישראל חי'; למרות שאסור לסוהרים להיכנס לכלא עם הטלפון נייד, כשלקחו אותך לעורך דין גם צילמו אותך בטלפון. בתוך הכלא הם קיללו, הרביצו, עשו כל מה שרצו. במתקן עצמו היו צילומים גדולים של עזה ההרוסה עם הכיתוב 'עזה חדשה', היה פוסטר גדול כזה בחצר וגם בכל אגף, צילומים ודגלים".
"בחצר וגם בכל אגף היו צילומים של עזה ההרוסה ודגלים". אסירים פלסטינים בכלא במרכז הארץ, ב-6 במאי 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
"גווענו מרעב"
כמה אסירים העידו בדו"ח של "בצלם" כי עברו התעללות מינית קשה. ג' מספר: "היו הטרדות מיניות בזמן החיפושים. חוויתי את זה, ראיתי בעיניי וגם שמעתי מאחרים. בזמן החיפושים היה אונס, באמצעות אלה או מגנומטר".
בעדות שמסר לתחקירנית "בצלם" מנאל אל-ג'עברי, הוא פירט: "באחת הפעמים שלקחו אותי לחיפוש, אנשי הכוח הובילו אותי באלימות, קראו לי 'בן זונה' והכו אותי, כולל באשכים. כשהגענו לחדר החיפוש הם הורידו לי את האזיקים מהידיים ומהרגליים, הורו לי להתפשט לגמרי ואילצו אותי להתכופף ולהתיישר כמה פעמים. היו בחדר כמה אנשים, גם חיילות. אחת מהן נגעה לי באשכים כמה פעמים, ובחלקים אחרים בגוף. הרגשתי את הידיים שלה ושמעתי אותה מדברת לידי. הסוהר העביר עליי גלאי מתכות, הניח אותו על פי הטבעת שלי ומשך באשכים. זה לא היה חיפוש רגיל. זו היתה הטרדה מינית".
ג' מציין כי האלימות בכלא לא היתה מקרית אלא הנחיה מלמעלה. "אם סוהר הכה אותך הוא קיבל תשבחות מקצינים. היו שם סוהרים שהכירו חלק מהאסירים עוד לפני המלחמה, אבל זה לא עזר. אם ניסית ללחוץ יד לסוהר הוא היה אומר: 'אני מצטער, אי אפשר, יש מצלמות', שלא יעשו לו בעיות שהוא בקשר עם אסירים".
מאז תחילת המלחמה העידו אסירים רבים על הרעבה שיטתית ועל מצבו הירוד של המזון המועט שהוגש להם. ג' מעיד כי "בבוקר קיבלנו כף קטנה של לבּנה לכל אחד, שני מלפפונים לעשרה אנשים, חצי כיכר לחם לאדם – וגם זה לא באמת חצי. לפעמים הביאו (לתא; א"ז) שמונה פרוסות, לפעמים עשר ולפעמים 11. בצהריים היו מביאים אורז לא מבושל, בלילה חומוס ושני כדורי פלאפל ישנים מאתמול.
"בהתחלה הביאו לחם טרי, אבל אחר כך בכוונה הביאו לחם ישן, שהושאר בחצר והגיע רטוב מהגשם. גווענו מרעב. לפעמים ירקו על האוכל לפני שהביאו אותו – ראינו את זה. שפכו אוכל על הרצפה, מולנו, ולנו לא היתה ברירה אלא לנסות לנקות אותו מהלכלוך ולאכול". עוד מספר ג' כי נאלץ להשתמש באותה כפית פלסטיק במשך 13 חודשים.
"אחרי שלושה חודשים העבירו אותי בין אגפים 16, 19 ו-20, ובכל העברה היו מכות. גם כשהיה לי ביקור עורך דין הכו אותי. אחרי שישה חודשים הועברתי לנגב (לכלא קציעות שליד הגבול עם מצרים; א"ז). בדרך שברו לי שלוש צלעות. לאסיר אחר שברו אצבע. כשהגענו לנגב חשבנו שאולי שם יהיה יותר טוב, אבל היה הרבה יותר גרוע מבחינת התנאים, האוכל והמכות".
>> שדה תימן 2: כך הפך גם מחנה עופר למתקן עינויים
"אסור לקרוא לתפילה. אפשר להתפלל רק אם הם לא רואים ולא שומעים אותך. בחדר היה ספר קוראן אחד בלבד, שעבר בין האנשים לפי תור. אסור היה להכניס דף ועט. כל הזמן חיינו בפחד; בכל יום הם נכנסו לארבעה חדרים, הכו, שיסו כלבים וירו כדורי פלסטיק, ופחדת שהחדר שלך ייבחר, אולי היום, אולי מחר", הוא מספר.
במהלך הריאיון הדגים ג' כיצד האסירים גזרו את שערם, עדות למצב הסניטרי הגרוע ולחוסר האפשרות לשמור על היגיינה בסיסית. "גלגלנו נייר טואלט וקירבנו אותו לנורה עד שהתפחם והפך למעין גחל, ואיתו גזרנו את השיער. המקלחות היו בחצר. לכל שני תאים הוקצו עשר דקות 'טיול' ביום. מי שהספיק – התקלח, בכל פעם מישהו אחר. היינו מכבסים את הבגדים ולובשים אותם רטובים. גם סבון כמעט לא היה, קיבלנו פעם בשבועיים כוס אחת עם סבון לכל החדר".
בדו"ח "בצלם" מפורטים 84 מקרי מוות מאומתים של פלסטינים, בהם קטין אחד, בבתי הכלא בישראל מאז אוקטובר 2023: 50 מרצועת עזה, 31 מהגדה המערבית ו-3 אזרחים ישראלים. נכון לינואר 2026, ישראל מחזיקה בגופותיהם של 80 מהם ומסרבת לשחררן לקבורה.
"אנשים מתו ממכות", מעיד ג'. הוא היה עד לאחד המקרים, במאי 2025. "מוחי א־דין נג'ם, בן 59 מג'נין. הוא סבל ממחלת קיבה ומגרדת, וכשבאו לספירה הוא לא הצליח לקום מהמיטה. אחד הסוהרים השליך אותו מהמיטה והוא צרח. הם חזרו עם רופא הכלא, שאמר שהוא מת. רופא לא מגיע אף פעם, רק כשמישהו מת".
ג' השתחרר בסוף אוקטובר, ללא קשר להפסקת האש ועסקת החטופים, לאחר שסיים לרצות ארבע תקופות מאסר בנות שישה חודשים כל אחת. "יצאתי במשקל 47-48 קילו. ירדתי בתקופה הזאת יותר מ-20 קילו. לא אמרו לי כלום ביום השחרור, לא תנאים, לא הנחיות. רק הרביצו ושחררו. עד היום אני לא מעכל שאני חופשי. כשאני שומע צבא מתקרב אני בורח ומתחבא. הפחד נשאר".
פנינו לשב"ס בבקשת תגובה, והיא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
