שחרור האסירות בגדה: "אין חיים בכלא, זה היה למעשה בית קברות"
האסירות הפלסטיניות ששוחררו בעסקה הגיעו לרמאללה אחרי עיכוב של שבע שעות. המונים התאספו כדי לקבל את פניהן, בליווי זיקוקים וקריאות שמחה. הצבא ניסה ללא הצלחה למנוע את החגיגות, ובסופו של דבר סגר את העיר לכמה שעות. במקביל, מתנחלים התחילו בפעולות נקם

הגיעו לרמאללה באחת בלילה, אחרי עיכוב ניכר. אסירה ששוחררה במסגרת עסקת הפסקת האש, ברמאללה, ב-20 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
שלוש החטופות הישראליות רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר שוחררו אתמול (יום ראשון) סביב השעה שש בערב, אך שחרור האסירים הפלסטינים לגדה המערבית, שהיה אמור להתרחש זמן קצר לאחר מכן, קרה בעיכוב ניכר – הם הגיעו לרמאללה רק שבע שעות מאוחר יותר, באחת בלילה.
גורמים בישראל האשימו את הצלב האדום בעיכוב, אך גורמים פלסטינים טענו שהיתה בעיה ברשימת האסירים. באופן כללי, ההתנהלות סביב שחרור האסירים היתה כזו של ענישה קולקטיבית, מה שמאפיין את היחס לפלסטינים בכלל.
על השער בכלא עופר, שבו ריכז שב"ס את האסירים לפני שחרורם לגדה ולירושלים, נתלה שלט בעברית ובערבית, שעליו נכתב: "עם הנצח לא שוכח. ארדוף אויביי ואשיגם! תהילים פרק 18", אף שכמובן החלק הראשון של המשפט לא מגיע מהתנ"ך.
במהלך אחר הצהריים אתמול, אלפי אנשים, בהם בני משפחה של האסירים, אקטיביסטים ואסירים לשעבר, חיכו שעות בקור בעיירה ביתוניא, מחוץ לכלא עופר, בלי לדעת מתי יקיריהם ישוחררו. הם הדליקו מדורות כדי להתחמם, וכמה צעירים הבעירו ערימת צמיגים מרשימה בניסיון למנוע את הכניסה הצפויה של הצבא. החיילים מצידם ירו מדי פעם גז מדמיע כדי להרחיק את הקהל. בהמשך כוחות של הרשות הפלסטינית כיבו את האש, כדי לא לתת תירוץ לעיכוב השחרור, אך נראה שבקרב הצבא, שהתחייב למנוע חגיגות, וגם המתנחלים, שזעמו על שחרור האסירים לגדה, היו מי שרצו שהשחרורים יידחו.
בעסקת החטופים הקודמת, בנובמבר 2023, אוטובוסים של הצלב האדום אספו את האסירים מכלא עופר והביאו אותם למרכז רמאללה. הפעם הכריזו בישראל כי לא יאפשרו לצלב האדום ללוות את האסירים – חלק מהאובססיה למנוע כל מפגן של שמחה פומבית אצל הפלסטינים. בסופו של דבר, הצלב האדום כן ליווה אותם, והמונים חגגו, בין השאר בהנפת דגלי חמאס וקריאות בשבחו של מוחמד דף. ההבדל היחיד היה שכוחות צבא, כולל שני בולדוזרים, נכנסו לעומק ביתוניא והדפו את הקהל, ואז ליוו את האוטובוס עד לפאתי רמאללה, כשהם יורים גז וצעירים זורקים לעברם אבנים.
כשכוחות הצבא חזרו לכלא עופר, המונים הקיפו את שני האוטובוסים, שבהם היו 78 אסירים, טיפסו עליהם וניסו לפתוח אותם, כאשר במקביל בני משפחה של האסירים ניסו לאתר את יקיריהם. האסירים לבשו חליפת טרנינג אפורה עם סמל שב"ס, לרוב הבגדים היחידים שקיבלו מאז הרעת התנאים מתחילת המלחמה, שהוחלפו רק לעיתים רחוקות.
האוטובוסים התקדמו לאיטם, מוקפים באלפים, בליווי זיקוקים וקריאות שמחה, עד שהגיעה המשטרה הפלסטינית והדפה את ההמונים. כשהאסירים והאסירות, מבני עשרה ועד בני שישים, ירדו ופגשו את משפחותיהם, חלק מהמשפחות לקחו את יקיריהם משם, ואחרים נותרו במקום זמן קצר והתראיינו לעשרות צוותי התקשורת שהיו במקום.
האסירה המוכרת ביותר ששוחררה אתמול היא חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החזית העממית, ח'אלידה ג'ראר, בת 62, שריצתה בעבר ארבע תקופות מאסר, ומוחזקת מאז דצמבר 2023 במעצר מנהלי. היא הורשעה בעבר רק פעם אחת, בחברות בחזית העממית לשחרור פלסטין ובהסתה, ובמעצרה הנוכחי הוחזקה בבידוד חודשים ארוכים. כשג'ראר ירדה מהאוטובוס היא נראתה מותשת וחולה, והתקשתה לדבר. היא אמרה בקצרה לכתבים: "ההרגשה קשה. יש שמחה בשחרור, ואני מודה לאנשים על זה. מצד שני, יש כאב על אובדן של הרבה שהידים (בעזה; א"ז). תנאי הכלא קשים מאוד מאוד. אני מקווה שישוחררו כל האסירים". בני משפחתה מיהרו לקחת אותה לבית החולים לבדיקות.

"תנאי הכלא קשים מאוד מאוד. אני מקווה שישוחררו כל האסירים". ח'אלידה ג'ראר מתקבלת על ידי בני משפחה וחברים, אחרי ששוחררה במסגרת עסקת הפסקת האש, ברמאללה, ב-20 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
כל האסירות שעימן דיברנו הדגישו את התנאים הקשים בכלא. "זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הירח ב-14 החודשים האחרונים שלא דרך סורגים. זה מרגיש מאוד מוזר", אמרה ג'נין עמרו, בת 23, שהיתה במעצר מנהלי בכלא דמון, כשהיא מוקפת בבני משפחתה וכתר פרחים לראשה. "אני רוצה לחזור לחיים שלי, ללמוד, לעבוד. יש לי עוד שנה ללימודים באוניברסיטה".
לדבריה, "אין חיים בכלא. זה היה למעשה בית קברות. לא רואים כלום, אין בגדים, לא ישנים טוב, כוחות דיכוי נכנסים בהפתעה לתאים לבדיקות, משתמשים בגז ומרביצים. הכלא זה לא לבני אדם, קשה שם מאוד". לפני שהתרחקה עם משפחתה, היא הוסיפה: "אני מקווה שיהיו עוד הרבה עסקאות ושכולם יחזרו".
"אנחנו יוצאים היום במחיר הדם של השהידים. השמחה שלנו חסרה בגלל אנשי עזה ואנחנו רוצים להודות להם על ההישג (השחרור; א"ז)", אמרה האסירה חנאן מעלואני, בת 24, שהיתה עצורה מאז ספטמבר בחשד להסתה ותמיכה בטרור, אך טרם הורשעה. לדבריה, "הותרנו מאחור שלוש אסירות" – כשהיא מתייחסת לשלוש האסירות הפלסטיניות הביטחוניות האחרונות שנותרו בבתי הכלא הישראליים, לאחר שיתר האסירות שוחררו בפעימה הראשונה אתמול.
עלא ג'ודה, בת 24 שהיתה עצורה מיוני בחשד להסתה ותמיכה בטרור, סיפרה על יום השחרור: "אמרו לנו – אל תגידו כלום, אם תדברו נחזיר אתכם לכלא. היה ממש קשה. התעללו בנו. שמו את הראש שלנו על האדמה, כפותים עם הראש למטה. כל הזמן נכנסים לתאים לפשיטות וחיפושים, לקחו את כל הדברים". כשאביה מחבק אותה, היא הראתה את סימני האזיקים על ידיה.
אמל שג'עיה, בת 22 שהיתה עצורה בחשד להסתה ותמיכה בטרור, אמרה לגבי יום השחרור: "יצאתי אחרי שבעה חודשים. ההעברה (בין בתי הכלא; א"ז) היתה לא נורמלית. היה חיפוש בעירום, היו נשים שלקחו להן את הבגדים".
בזמן שאלפים המתינו לשחרור האסירים, מתנחלים כבר התחילו בפעולות נקם. בכפר סינג'יל הם הציתו כלי רכב ובתים, בתורמוס עיא גרמו נזק לרכוש, ובמקומות אחרים זרקו אבנים על נהגים פלסטינים וסגרו כבישים לתנועת פלסטינים. בעוד בצבא ציינו לפני העסקה כי "אנחנו נערכים גם לפיגועים ביהודה ושומרון בתוך 42 הימים של העסקה", נראה שהם לא נערכו לאפשרות שהטרור יגיע דווקא מצד המתנחלים.
בסופו של יום, גם ברשות וגם בישראל רצו למנוע חגיגות שבהם יביעו תמיכה בחמאס, אך בפועל דגלי חמאס הונפו ליד שוטרי הרשות, וגם מי שלא הביע תמיכה בחמאס הודו לאנשי עזה על הקרבתם. "התמיכה בחמאס רק תגדל בגדה. פעם אחר פעם רואים אסירים משתחררים רק בחטיפות ועסקאות", אמר עיתונאי מקומי.
אף שלא נרשמה הצלחה במניעת החגיגות, בשעות שאחרי שחרור האסירים, כנראה גם בעקבות לחץ מצד המתנחלים, סגר הצבא כמעט לחלוטין את כל היציאות מרמאללה, והקשה על האלפים, בהם האסירים המשוחררים שלא גרים בעיר, להתפזר לביתם. בחלק מהמחסומים היה תור של שעות. מחסומים אחרים, כולל כאלה שהוצבו "לכבוד" האירוע, נסגרו לחלוטין. דבר דומה קרה בערים אחרות בגדה.
באחת הקבוצות שבהן מדווחים על מצב המחסומים כתב אחד החברים כי "רמאללה סגורה", ואחר ענה לו כי האופציה היחידה היא "לקפוץ מעל הגדר". בקבוצת מתנחלים שנפתחה לקראת שחרור האסירים נכתב: "חלק גדול מהמחבלים שהשתחררו יישנו הלילה ברמאללה במקום בבית שלהם, בגלל החסימות של היהודים הצדיקים שיצאו מהבית ולא נתנו למחבלים להסתובב מתחת הרגליים שלהם חופשי!"
כך, האסירים שוחררו, החגיגות לא נמנעו, אך עדיין נעשה ניסיון לגרום לפלסטינים להרגיש על בשרם שאין להם שום זכות לשמוח.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן