הפליטים מפריעים? טוב מאוד

היום פורסמו בהארץ עדויות של פליטים מאריתריאה על העינויים שעברו בסיני, תחת הכותרת "ואז חתכו לי את האצבעות עם הסכין". תיאורים מתומצתים של עינויים בגוף ראשון (ובגוף שלישי על אלו שמתו בעינויים).

ומישהו עוד מתלונן על זה שלא נחמד בשכונה שלו כמו פעם, מישהי מפחדת לחזור לבד בלילה, לילדים של מישהם לקחו את הפארק האחרון לשחק בו. די עם הצביעות. אם דברים כאלו היו קורים לנו, למשפחות ולאהובים שלנו, לא היינו רוצים שאף אחד בעולם המזוין הזה יישן בשקט. היינו רוצים לצרוח עד שאף אחד לא יוכל לישון יותר.

המציאות שלנו מורכבת ממנגנונים שמסננים ומעלימים מהעין שלנו את סבלם של אחרים (ואת הסבל שלנו מהעין שלהם). מנגנונים אלה מייצרים אדישות ואנטגוניזם לקורבנות. לכל אחת ואחד מאיתנו יש מקום בשרשרת המזון – ככל שאתה למעלה, כך אתה חשוף פחות לסבלם של אחרים, ולהפך. זה מתבטא במקום מגורינו, באנשים איתם אנו באים במגע יומיומי, במידת האלימות לה אנו חשופים.

עם כל הכבוד למאבק על זה שמנגנוני הסינון יעבדו טוב יותר, בכל זאת כדאי להשקיע את האנרגיה למאבק במנגנוני הסבל, האלימות והאכזריות. אין כאן צדקנות, גם אני רוב הזמן משתדלת לחיות באופן שחוסך ממני לראות ולהרגיש כאב של אחרים. אבל אם כבר אנחנו עושים את הבחירה להציב את הנוחות שלנו מעל זוועות עולם שקורות לאחרים, בואו לפחות נהיה כנים לגבי זה.

עוד בנושא:

> לא לבית ספר לילדי מבקשי המקלט בגינת לוינסקי / אורטל בן דיין

> לשרוד את הנורא מכל ואז להיענש על זה / חגי מטר

> "מאז בניית הגדר החטופים המעונים מגורשים חזרה לאריתריאה" / אקטיבסטילס