newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא לבית ספר לילדי זרים בדרום תל אביב

רק פיזור מבקשי המקלט יוכל להקל על תושבי השכונות. חובתו של השמאל לתמוך גם בהם, ולהצטרף לקריאה להעתקת בית הספר לצפון תל אביב. מאמר אחרון של בן דיין לפני כניסתה לבית האח הגדול

מאת:

כותבת אורחת: אורטל בן דיין

לאחרונה התברר כי עיריית תל אביב מתכננת לבנות בית ספר בגינת לוינסקי בדרום תל אביב עבור ילדי מבקשי המקלט. אין ספק שעל העירייה מוטלת החובה לספק שירותי חינוך לכל ילדי העיר ללא הבחנה, תוך שימת דגש לצרכים המיוחדים שמאפיינים קהילה של מהגרים, כמו שאלת ידיעת השפה. יחד עם זאת, ההחלטה להקים את בית הספר בשכונות הדרום אינה מעידה כלל וכלל על המחויבות של העירייה לזכויות הילדים, אלא מעידה בראש ובראשונה על המוטיבציה של העירייה להבטיח שקהילת הזרים לא תתפשט צפונה לשכונות האשכנזיות הבורגניות.

ההחלטה על הקמת בית הספר בדרום מעידה על כך שפיזורם של מבקשי המקלט מחוץ לשכונות כלל לא מסתמן באופק, ומעולם לא נשקל ברצינות. עיריית תל אביב, בגיבוי חלק ניכר מארגוני השמאל ויפי נפש אחרים, עושים צעדים ממשיים שנועדו להפוך את שכונות הדרום למחנות פליטים דה פקטו. בשל התנגדותם להקמת בית הספר, האשימו פעילי שמאל את תושבי השכונות בגזענות. זו הצביעות שמאפיינת פעילים אשכנזים ובאה לידי ביטוי בהטפת מוסר צדקני לאחרים בנוגע לסוגיות שלא מצריכות מהם לשלם מחיר אישי.

הפגנה לגירוש מבקשי המקלט. דרום תל אביב (אקטיבסטילס)

הפגנה לגירוש מבקשי המקלט. דרום תל אביב (אקטיבסטילס)

הקמת בית הספר בגינת לוינסקי תצטרף לעוד עשרות מוסדות המשרתים את מבקשי המקלט, ביניהם ארגוני הסיוע לפליטים, חלקם בחסות המדינה או העירייה וחלקם עצמאים, אלה גם אלה מעולם לא עסקו במצוקות של מזרחים תושבי העיר.

הנה כמה נתונים כדי לסבר את האוזן:

בסוף שנת 2012 חיו בישראל כ-55 אלף פליטים. אולם פיזור מבקשי המקלט אינו מתפרס על פני כל שטח המדינה, אלא מתרכז במספר קטן של מוקדים. אילו היה מתקיים פיזור שוויוני של מבקשי המקלט ונטל הקליטה שלהם היה הוגן – הייתה תל אביב כולה צריכה לקלוט 120 פליטים. בפועל ב-99.9 אחוז משטח המדינה יש אפס פליטים, ועל פי הערכות בשכונות דרום תל אביב שוהים כיום כ-35 אלף מבקשי מקלט, כשרובם מתרכזים בשכונות נווה שאנן ושפירא.

שכונות אלה מנו בעבר כ-13 אלף תושבים. כלומר, שתיים מהשכונות המוחלשות ביותר בתל אביב נאלצו לקלוט אוכלוסייה פי שלושה מגודלן המקורי מבלי שתשתיות החינוך והרווחה, בריאות, תעסוקה ושאר השירותים החברתיים הורחבו בהתאם. בפועל, התשתיות קורסות תחת הנטל, גני משחקים וגינות ציבוריות הפכו לאתרים לטקסי אבלות וטקסי נישואין, והמרחב הציבורי בכללותו הופקע לחלוטין מהתושבים הוותיקים. התושבים הפכו למיעוט בשכונתם. עכשיו נסו לדמיין את כל זה קורה בשכונות האשכנזיות והמבוססות בצפון תל אביב. ניסיתם? אני בטוחה שלא הצלחתם. הרי זהו תרחיש דמיוני.

טקס אבל אריתראי בגינת לוינסקי (אקטיבסטילס)

טקס אבל אריתראי בגינת לוינסקי (אקטיבסטילס)

בדיון הציבורי שקדם לבחירות המוניציפאליות לא מעט אנשי שמאל הסכימו שפיזור מבקשי המקלט ברחבי העיר או הארץ הוא צעד הכרחי בדרך לעשיית צדק עם תושבי השכונות שקורסים תחת נטל הקליטה. זוהי שעת המבחן בה פעילי שמאל נדרשים להוכיח ש"אכפת" להם גם מתושבי השכונות – כפי שהם מרבים להעיד על עצמם – ולעמוד לצדם במאבקם נגד הקמת בית הספר בגינת לוינסקי ובעד העברתו לצפון תל אביב. ללא התניות, ללא הסתייגויות ובלי תירוצים.

> תגובה: האמנם צריך "לפזר" בני אדם, גם אם הם מבקשי מקלט?

אורטל בן דיין היא בעלת תואר שני בסוציולוגיה, תושבת נווה שאנן, בעלת חנות אופנת וינטאג', אקטיביסטית, פייסבוקאית. כיום גם דיירת בית האח הגדול.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf